בשנים 1954-55 זכו עובדות הניקיון באוניברסיטה העברית בירושלים לשני ימי ג'סטה, האחד היה בערב ה-1 במאי, כך שהן נהנו בעצם משני ימי חופשה, כי אחד במאי היה יום שבתון.

הג'סטה השנייה הייתה ערב חג הפסח, כדי לאפשר להן, לעובדות הניקיון, להתפנות לעוד יום חופשה, כדי להקל עליהן בעבודות הבית ערב פסח. את מקומן בשני ימי הג'סטה מילאו סטודנטים. מיותר לדבר על ימים, שעובדת ניקיון הייתה מאורגנת. היו לה כל כל הזכויות הסוציאליות והפנסיונריות, שיש למרצה ולכל עובד באוניברסיטה. דבר הרחוק מהמציאות של היום.

והנה ערב אחד במאי 2013 פנו סטודנטים יהודים וערבים חברי תא חד"ש לדיקאן הסטודנטים באוניברסיטת ירושלים לחדש מסורת יפה של מעורבות סטודנטים. מעורבות ראויה לכל ההערכה, שתתבטא בהגשת יד עזרה לאלו, שעובדות קשה כדי שלסטודנט תהיה סביבה לימודית נקייה ונעימה לאורך כל ימי לימודיו.

הדיקאן נענה בחיוב לבקשת צעירי תא חד"ש באוניברסיטת ירושלים לקחת על עצמם באחד במאי לשאת בכל נטל הניקיון של האוניברסיטה, רק כדי שהפועלות תצאנה לבתיהן ליום חופשה. דיקאן האוניברסיטה הסכים. אך הסכמתו התגמדה, התכווצה התפוררה והתמוססה לכל הרוחות לנוכח עוצמת ההתנגדות של קבלן הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת באוניברסיטת ירושלים.

לתשומת לב הדיקאן ההתייחסות שלי היא במיקרו ולא במקרו, אין לי כלים לקבוע מסמרות של מקרו, אני מצביע על עוצמת הפיחות בסולם הערכים בחייה של אוניברסיטה אחת מנקודת מבט התחומה במיקרו. אני מתייחס לתמונה, בה מותר לקבלן עבדים לפסול יוזמה חברתית בין כתל מוסד אקדמי, ולדיקאן אין מה להגיד.

ב-1954 הדיקאן עמד בראש קבוצת הסטודנטים והמרצים שניקו באחד במאי את הקמפוס כדי להוסיף עוד יום עבודה חופשי לעובדת ניקיון. אומנם היה זה אקט סמלי, שלא שינה מהותית את מצבן. אבל כיום הקבלן לשכר בבני אדם, הוא שקובע לדיקאן מה יהיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הקבלן קבע, שלא יהיה יום התנדבות של סטודנטים באחד במאי. הקבלן קבע סולם ערכים והדיקאן התקפל.