אני קורא עכשיו את ספרו השנוי במחלוקת אך המהנה של איאן מקיואן, Sweet Tooth ("שן מתוקה"). הביטוי הזה, "שן מתוקה", אמור לבטא חיבה יתרה לדברי מתיקה שמאפיינת בין השאר גם את גיבורת הספר. אלא שהתמימות הענוגה המקופלת בשם הזה מתפוגגת עד מהרה. מקיואן לא כתב ספר על אוכל ואפילו לא על ממתקים. מסתבר שמדובר בשם קוד לפעילות חשאית של שירותי הביטחון הבריטיים לחדור לחוגים אינטלקטואליים שהיו בהשפעה שמאלית מסיבית, ולטפח סופרים ואולי גם מבקרי ספרות שיגנו את הסוציאליזם בשם הדמוקרטיה. הקורא לומד שהממסד הביטחוניסטי בבריטניה התייחס לא רק לקומוניסטים אלא גם לאנשי השמאל העצמאי, לפעילי האיגוד המקצועי ולכל מי שלחם נגד זכויות היתר של העשירים כאל אויב. כמו בימינו אלה איש מאנשי הממסד לא ראה סכנה כלשהי בהשפעתה של הבורגנות הגבוהה על מנגנוני קבלת ההחלטות. לוֹרדים שקיבלו מינוי של יושב-ראש במפעלים מופרטים והרוויחו מיליונים בכל חודש לא נתפסו כמושחתים, ודווקא מנהיגי הכורים, שדאגו לבריאות העובדים ולרווחתם, סומנו כעוכרי בריטניה.
שביתת הכורים בבריטניה, 1984 (מקור)
מצאתי בספרו של מקיואן הרבה רמזים לתפנית שחלה בשנים האחרונות בעמדותיו הפוליטיות והרעיוניות של הסופר. כמו קינגסלי אמיס ורבים אחרים דור וחצי לפניו, גם מקיואן מפנה עורף לשמאל על סמליו, שפתו ועמדותיו. הוא הולך בדרכו של הסופר הבריטי הנערץ עליו מלקולם ברדבורי ופונה חדות ימינה. זה לא הפריע לי בכלל לשאוב הנאה מסוימת מהספר, ובעיקר מהפרוזה הקולחת של הסופר. ספרים קודמים שלו כמו "גן המלט", "כפרה", "אמסטרדם" ו"שבת" היו טובים בהרבה אבל מי שהתמכר לדרך כתיבתו של מקיואן, לסגנונו הנהדר ולעולם האסוציאציות שלו קשה להיגמל ואולי גם לא כדאי. מוטב להפנים שמקיואן הוא כיום שמרן מתוחכם, ולא בהכרח אחד משלנו. המונופול של השמאל על התרבות המערבית (וגם על התרבות הישראלית) הולך ונחלש וגם אם זה מפריע לנו לשאוב הנאה ממכמניה עלינו לקבל את הדין. ההגמוניה בנושאים תרבותיים, בדיוק כמו בנושאים פוליטיים, נתונה לתנודות, למהפכות, למעברים דיאלקטיים ששואבים את העבר, מתמזגים עימו וממשיכים הלאה. כל זמן שהכתבנו את השפה ואת הסגנון בתקשורת ובספרות הצלחנו לדחוק את אויבי השמאל לפינה, ולקרוא לאינטלקטואלים שפנו לימין "קרנפים". למעצבי השפה יש השפעה תרבותית עצומה: גם ביהדות כינו את הנוכרים שהסתפחו אלינו בשם המחמיא מבחינה נורמטיבית, "גרי צדק" ואילו ליהודים שהפנו עורף לדתם ואימצו את הנצרות או את האיסלם קראו "משומדים". מקיואן נטש את העגה של השמאל ואת עולם הערכים שלו, ויחד עם גיבורת ספרו משעבד את הקוראים להתניה שגורמת לו להזדהות עם הממסד ולייחל למפלתם של אנשי השמאל.
מנקודת ראות זו נהיר לנו שגיבורי ספרו של מקיואן, העלמה סֶרינה פרוֹם, עמיתיה והממונים עליה, הכינו את הקרקע לתאצ'ריזם הפראי, הניאו-ליברלי עוד לפני שגבירת הברזל עלתה לשלטון. הממסד הביטחוני הבריטי כולו נרתם למלחמה מעמדית נגד הסוציאליזם ונגד הסוציאל-דמוקרטיה. עבודת ההכנה לקראת שנת 1979 (שבה תאצ'ר עלתה לשלטון) הייתה מוצלחת מאין כמוה. פרוֹם, הגיבורה הפיקטיבית של מקיואן, היא תלמידה מוכשרת למדי בקיימברידג' שחיבתה לגברים מנוסים ומבוגרים תיעלה אותה בעצם לשירות הביטחון הבריטי, MI5, שמקביל לשב"כ הישראלי (לעומת הארגון המתחרה,MI6 , שמקביל למוסד). עוד לפני שהתגייסה לשירות הביטחון הייתה פרוֹם, בתו של בישוף וחופשית למדי בהליכותיה, צעירה שנטתה פוליטית לימין הממסדי, תמכה בהמשך המלחמה הקרה ובהצבת נשק גרעיני אמריקאי על אדמת בריטניה. כאשר סיימה את חוק לימודיה וגם את הרומן עם המרצה הבכיר שלה, שהיה גם איש מודיעין בריטי ותיק, ראתה בשירותי הביטחון ייעוד חשוב ונרתמה למאבק הממסדי נגד השמאל האקדמי. בשנת 1972 נשלטו אגודות הסטודנטים על ידי השמאל, התנגדות למלחמה המזוהמת של האמריקאים בווייטנאם ולנשק הגרעיני הייתה בשיאה ואפילו הביקורת על הגוש הסובייטי (שנחשבה ללגיטימית אם היא באה משמאל) הייתה מתונה לעומת השנאה לאימפריאליזם האמריקאי. פרום סלדה מהרוח הדומיננטית בקרב הסטודנטים, ובאורח פרדוקסאלי דווקא השמרנות שלה והקבלה המוחלטת של הערכים שאפיינו את אביה ואת בני דורו הפכו אותה בעצם לנון-קונפורמיסטית. מקיואן פרסם את ספרו החדש יחסית בשנה שעברה, וקל להבחין באופן שבו מחלחלת התודעה הנגועה, הניאו-ליברלית של 2012 לתיאור שלו אודות המציאות לפני יותר מארבעים שנה. השמאל כבר לא באופנה, ומקיואן המחונן נותן לזה ביטוי ספרותי עשיר בספרו.
בשנות השישים והשבעים נטתה האינטליגנציה הבריטית לשמאל, והרוח הליברלית חדרה גם לחוגים מסוימים בממסד. אחד מבכירי שירותי הביטחון הבריטים בספר מדווח לחבריו על פגישה עם אחד מראשי משרד החינוך בלונדון. הוא נחשב לאיש מהימן, כיוון שהיה חייל מצטיין במלחמת העולם השנייה ושירת כאיש מודיעין מהולל. אבל איש החינוך הזה סירב לבקשה לשתול את מתנגדי השמאל בקרב סופרי בריטניה וחרף נימוסיו הטובים כמעט שזרק פיזית את הסוכן החשאי ממשרדו. תהליך החדרת אנ"ש לחוגי הספרות, השירה, הקולנוע והתיאטרון באנגליה היה קשה וממושך ולא תמיד הצליח. אבל היו שינויים, גם כלכליים ופוליטיים, שהחלישו את הסוציאל-דמוקרטיה ואת האיגודים ואפשרו לשמרנים (בעזרת הלייבור החדש של טוני בלייר וגורדון בראון) לרסק את מעמד הפועלים הבריטי.
הממסד הימני בארץ טרם הזדקק לאמצעים דרסטיים כאלה. מסורת ההתנגדות לקפיטליזם הייתה תמיד חלשה, בשל השפעתם של שיקולים ממלכתיים ומדינתיים על המאבק המקצועי. כאן מוחים ואחר כך מצביעים בעד ביבי נתניהו, יאיר לפיד, נפתלי בנט וציפי לבני שלא לדבר על המפלגות שמשרתות רק סקטור מסוים ולא את כלל החברה, כמו העבודה והמפלגות החרדיות. לרוב הסופרים יש נטייה לאגף היוני של הציונות, אבל ההיבט המעמדי בקושי בא לידי ביטוי בכתיבתם. קשה להניח שברגע זה יושבים כמה אנשי שב"כ מתוחכמים ודנים בסיכויי החדירה של כותבים ימניים ובעיקר אנשי המרכז הלאומני לעיתונות ולתקשורת בכלל. אין צורך במאמץ הזה, כיוון שהמשימה כבר הוגשמה לפני שנים רבות. מישהו במנגנוני החושך מפחד מעופר עיני ומאנשי האיגוד המקצועי שלו, שרובם תומכים בהמשך הכיבוש ונהנים מפירותיו? האם ראשי השב"כ והמוסד צריכים לשכנע סופרים לעסוק בתעמולה ציונית ב"גולה", במסווה של מאבק צדקני לשלום? הרי המאבק על נפשה ועל צביונה של החברה הישראלית כבר הוכרע; הימין ניצח לא רק בקלפי, אלא גם בתרבות. לעומת כל ספר שמוקיע את הכיבוש מוציא הממסד אלפי תלמידים רכים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין כדי שיפיקו מסקנות לאומניות, ולא חס וחלילה אוניברסאליות, מהשואה.
- פורסם בכל העיר, 7 יוני 2013
ד"ש לחד"ש מנדב פרנקוביץ
https://www.facebook.com/nfranckovich/posts/545158218858672
ברעם צועד ליד האמת. הסלידה מהשמאל בבריטניה בתעצמה בשנות ה-70 לא בגלל מאמצי הממשל שם אלא כי אז התגלו רשתות הרגול הרוסיות בתוך הממסד השמאלי ובמיוחד בתוך האוניברסיטאות. ברה"מ במו מעשיה כמו סטאלין גרמה להתנגדות פעילה של אזרחי בריטניה נגד השמאל האינטלקטואלי והמעשי כאחד. גם בישראל לא היה שום צורך בפעילות ממשלתית נגד השמאל. מי שאמץ בופן מושלם את האידיאולוגיה של אלה ששואפים ופועלים להשמדת ישראל לא יכול להתלונן על חולשתו הפוליטית ועל שנאה כלפיו.
מאמר תבוסתני אך למרבה הצער נכון ומדוייק.
השמאל בישראל האמיתי והמזוייף כאחד הוא כבר פאסה,אבד עליו הכלח .
ישראל של היום היא תערובת מבחילה של קולוניאליזם,קפיטליזם חזירי,זילות מוחלטת של
חיי אדם,בהמיות וגסות רוח , כפי שאכן בצדק הגדיר נשיא איראן הפורש "ציונים לא תרבותיים".
בטטה
לקחת את דברי נשיא אירן הפורש כאורים ותומים זו בדיחה באירן אין שחיתות אירן אינה שואפת להתפשטות באירן אין זילות מוחלטת לחיי אדם להזכיר לך באירן תולים בני אדם על מנופים בגלל נטיות מיניות בגלל חשד לפגיעה בערכי המוסר ובגלל חשד לבגידה ועוד ורדיפת דתית של מי שלא מוסלמי אם הבאתה את אירן כמודל אז יש לך בעיה בקשר ל"ציונים לא תרבותים"
צדוק מהתקווה אני מודע היטב לאופיו הלא אנושי ולא תרבותי של המשטר באיראן.
למרבה הצער האמירה של כבוד הנשיא הפורש נכונה מאוד.
כבוד הנשיא ……. לא הגזמתה
מבחינת ברעם השואה היהודית היא תופעה אוניברסלית אשר התרחשה בעבר הרחוק מאוד ומנוצלת
על ידי מה שהוא מכנה הממסד האימתני הציוני כדי לעוות את מוחם של תלמידים"רכים" לצרכים לאומיים
לתפיסתי ברעם עוסק בהכחשת שואה והוא אינו שונה ממכחישי שואה מהימין
השואה במהותה כוונה אך ורק כנגד היהודים משום כך האלמנט האוניברסלי הוא פטנט שהומצא על ידי השמאל כדי לטשטש את העוול הנורא והמתמשך כנגד היהודים אשר שיאו היה בשואה
מי שרוצה להדגיש את האלמנט האוניברסלי המשתמע מן השואה הוא מכחיש שואה (לדעתי נתעב
בדיוק כמו אלה שטוענים שהשואה לא התקימה)
השואה גם לא התרחשה לפני אלפי שנים אלא לפני 70 שנה בלבד והיא נוכחת בחיי היום יום משום
שמדינה יהודית עם אוכלוסיה של 15-20 מליון יהודים היתה משנה את ההיסטוריה של המזרח התיכון
העוול של השואה ממשיך לפגוע גם כיום ביכולת שלנו לשרוד
לגבי הטענה הכללית על ערכים אוניברסלים
זו סתם דמגוגיה של ברעם משום שאין ערכים אוניברסליים
אף צעיר לא יחיה למען אהבה אוניברסלית של המין האנושי וכל צעיר יצטמצם באהבה של בת זוג אחת
ובנאמנות למשפחה אחת אשר בסופו של דבר גורמת לו לחיות חיים בורגני
הפסקתי כבר לקרוא את מקיואן. נראה כאילו מצא איזו נוסחא, והוא מלביש עליה כל פעם סיפור חדש. מיצה את עצמו.
חבל מאוד שאתה החלטת להפסיק לקרוא את איאן מקיואן אך ורק בגלל "הנוסחה" שהוא מצא. בכל ספר הוא מביא עולם תרבותי חדש – כאן הוא דן בקריאת ספרים, באופן התיחסות לעלילה, מה מחפשים כשקוראים ספר, כיצד קוראים ספר, איך הקורא חושב שהסיפור ימשיך ועוד התיחסויות שקשורות לעצם כתיבת סיפורים. וזה מעניין ומחדש.
האגודה המאוחדת של אוכספורד, שנשלטה על ידי השמאל הרדיקלי הבריטי, קיבלה את ההחלטה האומללה שקבעה כי "בשום נסיבות שהן לא ילחם הבית הזה למען המלך או המדינה" וזאת בשעה שהיטלר ומוסוליני היו נחושים בדעתם להשתלט על חלקים נרחבים של אירופה.
קצין לשעבר ששירת המטה הכללי הגרמני באותן שנים סיפר לימים כך: "שום גורם אחר לא השפיעעל היטלר ועל הדרך בה בחר, יותר מאשר אותו 'סירוב להלחם למען המלך והמדינה' מפני שההחלטה התקבלה בקרב מה שנחשב כאליטה האינטלקטואלית של בריטניה"
החלטה זו הייתה רק אחת משרשרת החלטות שגויות אותן אימץ השמאל הבריטי בשנים שלפני פרוץ מלח"הע 2 ובמהלכה:
עד לפלישה הגרמנית לברי"המ הוגדרה המלחמה כעניין "אימפריאליסטי". עבור השמאל בריטניה הייתה מעצמה קולוניאליסטית שיש להתנגד לה בכל מחיר ואם היא מותקפת הרי שיש בכך מן הצדק.
כיום אנו עדים לתופעה דומה: השמאל הרדיקלי העולמי רואה את המתקפות של האיסלמו ג'האדיסטים כנגד ארה"ב כמוצדקות במידה כזו או אחרת וזאת בשל היותה של ארה"ב אימפריאליסטית.
כאז כן עתה השמאל לוקה בהבנה שגויה של המציאות.
לטובה, ראשית ברכות על תגובותיך שתמיד פוקחות עיני למשהו חדש.
ולגבי תגובתך:
כאשר ה"שמאל" לא מבין מהו סוציאליזם אמיתי המגובה בדמוקרטיה אמיתית, דבר לא יצלח.
ברשותך אפרט בקצרה:
אנרכיזם במהותו הינו פציפיסטי. תפקיד האנר' בסוציאליזם הינו האוואנגארד, כלומר החלוץ שבמחנה הניסויי- מעבדתי (ולוא דוקא "ראש החנית"), של הסוציאליזם. הקומוניזם במהותו הינו לוחם: הוא נאבק בקפיטליזם, הוא נלחם על נפש האינטרנציונל ועיקר יגיעתו בארגון "שורשי העשב". הסוציאל דמוקרטיה הינה המפשרת בין הסוציאליזם לקפיטליזם. היא עושה זאת בבית הנבחרים, מתחת לכנפי הדמוקרטיה.
שלושת מושגים אלו מרכיבים הסוציאליזם וגם מגדירים אותו.
והם זקוקים לדמוקרטיה כחמצן לדם.
ללא דמוקרטיה (החל מתוך "שורשי העשב"), לא יוכל האינטרנציונל לצמוח.
וללא הסוציאליזם לא תוכל הדמוקרטיה לתפקד.
זאת משום שהדמוקרטיה האמיתית סולדת ממספר גדול של בני אדם הבוחר "מורמים מעם" מעטים. היא עצמה זקוקה ל"שורשי עשב", בלעדיהם לא תתקיים אלא בצורה מעוותת ואכזרית. הא ראיה.
למעשי המודיעין הבריטי בחתירתו נגד השמאל – יש מקבילים בישראל –
בשנות החמישים כשאיסר הראל עמד בראש הש"ב והמוסד (לפני שהופרדו במצוות לוי אשכול בשנות
השישים) יזם הש"ב ומימן בהון-עתק שבועון "נגדי" ("רימון") ל"העולם הזה" ואפילו גרם לתיאטרון הלאומי "הבימה" להציג את "זרוק אותו לכלבים" של יגאל מוסנזון בכיכובם של יוסי בנאי ואהרון מסקין ובבימויו של פיטר פריי -מחזה שהסיבה היחידה להצגתו, שנכשלה כשלון חרוץ – היתה איבתם של דויד בן גוריון וראשי הממסד ל"שבועון המסויים" כפי שכינו אותו
Ali
I don't often respond here and regrettably I don't have Hebrew fonts either
But I do read Baraam's columns regularly and IMHO your comment proves his point rather than refutes it
The problem with commemorating the Holocaust is not the actual act of remembrance but its regular usage to blindly justify horrible and inhumane treatment of the ‘other’ because a) we should never grow to leave this trauma behind and b) no one can/should ever compare what was done to us to what we are doing now so that is ok to go on
Ali – continue
The real division in the world nowadays it is between those who hold the old survival fear/fight/flight paradigm as holy and true and those who are adopting a more universalist and interconnected mindset – it is not that universal values are not possible – only that universal perception require the courage to evolve beyond our primitive impulse to reject the possibility inherent in multi narrative and collaboration beyond our immediate comfort zone. “You are either with us or against us” has been used plenty to underscore all sorts of atrocities – indeed many a time against Jews – but as Baraam tirelessly points out, we have an interest to recognize the benefits of coexistence as the only viable way forward. And whether we are seven or 20 million in a sea of
100 has little relevance in this matter
Ali – continue
This little crossroad of a place between Asia, Africa and Europe has never been in peace for very long – surely after thousands of years of strife we can work collectively to realize this dichotomizing model does not work. Martin Luther King (preceding the days of political correctness in gender) said “We must learn to live together as brothers or we’ll perish together as fools” – what can you do today to make it happen? Sneering is never a good strategy for achieving any legacy of real value
"מסתבר שמדובר בשם קוד לפעילות חשאית של שירותי הביטחון…ולטפח סופרים ואולי גם מבקרי ספרות שיגנו את הסוציאליזם בשם הדמוקרטיה.".
על הפתיחה יורה הכותב לעצמו ברגל.
הרי גם סוכן אויל ומרושע מארגון חושך בריטי, לא יקנה הרעיון המצוטט:
"כאילו מה? הולכים עכשיו לטפח איזה מרקס חדש, שיוכיח שהסוציאליזם נוגד דמוקרטיה?"….נו באמת.
כלומר, רשלנות כתיבתית של הסופר, המתרגם או אולי כותב המאמר.
אך האמת היא שאם בכל ארגון, קו"ח בכזה המתימר להיות סוציאליסטי, אין דמוקרטיה (אמיתית, לא למראית עין), אזי יש לנו בעיה חמורה ביותר.
זאת משום ששורשי ההסתאבות, יכולים להכות בעוצמה בארגון ולהפכו לכנופיה סינדיקטיבית, הכפופה לבוס מושחת. מאפיה. וזה מסוכן מאד בכל מקום, לא רק סוציאליסטי.
כלומר, אפשרי מאוד (מה אפשרי, על בטוח) שאשמח לעודד גם בדרך חשאית, מישהו עם ראש נבון על כתפיו ועט מושחזת בידו, לפעול בכל דרך, כנגד מושחתים אלה ולהשיב דמוקרטיה למקומה.
עם כל הכבוד לציבור הבודד, זוהי התזה של מקיואן וכל הספר עוסק בה באורח אינטנסיבי. נדמה לי שאתה כותב תגובות בלי לקרוא את הטקסט, וחבל
לא נכון, קרא דברי שנית.
במפורש כתבתי : "…( רשלנות כתיבתית) של הסופר, המתרגם או אולי כותב המאמר.".
מדבריך אני מסיק, שזה אכן הסופר שכשל. אך הרשלנות (בעיניי) נשארה כשהייתה.
כמו כן למרות שחשתי עלבון מה, בסרסך שמי, אני חיב לציין ש"ציבור בודד", נשמע כפסואודון טוב בהרבה מ"צפור בודד". תיסלאם על ההברקה.
בשובי לישראל לאחר 25 שנים בניו יורק – נבחרתי למועצת חד"ש
כבר במושב הראשון של המועצה – הופתעתי לטובה מהסדר ה ד מ ו ק ר א ט י הנהוג בה וכך היה
גם במושבים שבאו לאחר מכן
למרות שאין הנחתום מעיד על עיסתו (לתשבחותיך היה משקל, לו לא נבחרת לתפקיד וד"ל),
אכן הדמוקרטיה בתוך חד"ש, טובה יחסית מהרבה מפלגות קפיטליסטיות וגם סוציאליסטיות אחרות.
אך דברים באמת, חיבים להמדד באופן מוחלט ולא יחסי. ובאופן מוחלט, זה בלתי אפשרי, שקבוצה גדולה מדי של אנשים, תבחר במיעוט קטן מדי של נבחרים. כלומר הדמוקרטיה האמיתית נזקקת ל"שורשי העשב" בפעולה ולא בפוסטר על הקיר. ואת זאת הרשה לי לנחש, לא תמצא בחד"ש או בכל מקום אחר. כמו כן הדמוקרטיה מדברת על "הפרדת רשויות מוחלטת", על "שלוש בחירות חשאיות לכל רשות בנפרד"…דברים שמוחינו כבר נשטף לחלוטין בהצדקת עיוותם.
בלעדי שלושת העקרונות הנ"ל כל דמוקרטיה לא תצלח.
להזכירך ה"אינטרנציונל" חיב להבנות בדרכים דמוקרטיות: החל מ"שורשי העשב" ומעלה.
חיים כתבתי שאין לך מה לדאוג מראשי השב"כ או המוסד לאחר שראינו את הסרט שומרי הסף ואני תמה למה נמחקה התגובה שלי
תשובה למיכאל
מעולם לא הצדיקה ישראל את מעשיה בשם השואה בדיוק כמו שמעולם היהודים לא השתמשו
בדם של ילדים לעשיית מצות לפסח.
שונאי ישראל הם שמשתמשים בשואה כדי להציג את ישראל כמפלצת מרושעת,
המטרה של שונאי ישראל היא לערער את הלגטימיות המוסרית של מדינת ישראל, כדי לאפשר
את השמדת ישראל ותושביה היהודים.
מי שנמצא בסכנה קיומית אינם הפלסטינים אלא דוקא המדינה היהודית.
כאשר מתריעים בפנינו על כונה לשואה על ידי האירנים זה מכיון שאכן קיימת סכנה שכזו
ומי מנצל את הסיטואציה הזו ? שונא ישראל כמו גינתר גראס הטוען שישראל מתכוונת להשתמש
בנשק גרעיני כדי להשמיד את העם האירני!
בכל הפגנה באירופה מופיעים שלטים שבהם מצוייר מגן דויד שווה צלב קרס
מי שמשתמש בשואה למטרה פוליטית זה המחנה הגדול והמתעצם של שונאי ישראל !!
השואה משמשת כבלם מוסרי כנגד מעשים מרושעים או כנגד אנשים המחזיקים בדעות פאשיסטיות
בדיוק ההיפך הגמור מהטענות שלך!!
עלי בין אותם מפגנים באירופה הנושאים שלטים אלה אתה מוצא לא מעט ישראלים ………….