בשנות החמישים תהה אורי אבנרי בקול רם כיצד מתרחש התהליך המוזר, החוזר על עצמו, שכל מפקחי האו"ם שמגיעים לישראל מתחילים את דרכם כציוֹנים נלהבים ומסיימים אותה כמבקרים חריפים של המדינה. כבר אז היה ברור, שהעיתוי הוא נושא מרכזי. כאשר אנשים שמשובצים בתפקידי מפתח חשובים שומרים על שתיקה במהלך כהונתם, אין הרבה ערך לביקורת שהם מותחים בדיעבד.

לאחרונה נחשפנו לווידויים קורעי לב של ראשי השב"כ לשעבר, שנאספו בכישרון רב על ידי הבמאי דרור מורה בסרטו "שומרי הסף". הדמויות שהצטיירו בסרט שהפך גם למסמך נדיר בתולדות המדינה, נחשבו בעיני אנשי השמאל העקבי ליריבים קשים, אולי אפילו לאויבים. הם עקבו אחרינו, הגבילו את צעדינו, שלחו אנשים להציק לנו בנמל התעופה וניסו לשוות לפעילותנו אופי בלתי חוקי או לפחות נעדר לגיטימיות ציבורית. הם החדירו לשמאל מלשינים וסוכנים, ונשמו על עורפם של טובי הישראלים, שביקשו לחסל את מארת הכיבוש לא רק למען הנכבשים אלא גם למען הכובשים. לא שררה אהבה הדדית בינינו, ותמיד ראינו בהם סוכנים של הימין ושל המרכז הלאומני, שעיקר תפקידם הוא להנציח את הכיבוש ולהגן על מפעל ההתנחלות שלו, גם אם הדבר פוגע בעקרונות המשפט הבינלאומי ובאינטרסים החיוניים של העם בישראל. נכון שהשב"כ מקיים מחלקה קטנה שעוקבת אחרי "המתנחלים הקיצוניים" (אין אחרים. המחלקה הזו נועדה לחפות על הפשעים של תנועת ההתנחלות כולה) אבל עיקר תפקידו של הארגון הוא לגדוע את ידו של כל מי שמאיים על הסטטוס קוו. יעדו היה ונשאר הגנה טוטאלית על המתנחלים ועל התנהלותם הפיזית והפוליטית בשטחים הכבושים.

מתוך כרזת הסרט שומרי הסף (מקור)

בדיעבד מתברר (הביטוי "בדיעבד" הוא המפתח להבנת כל מה שמתרחש כאן) שכל ראשי השב"כ היו יונים צחורות, ששאבו השראה ממצען של תנועות השלום בישראל, החל בשל"י והמועצה לשלום ישראלי-פלסטיני וכלה בחד"ש. כיצד קורה שאנשים עם השקפות שנעות בין יוסי ביילין לאורי אבנרי ניהלו למעשה את מדיניות הכיבוש ואפשרו אותה בעצם פעילותם החשאית? מי שיפענח את הסוגיה הזו ימצא סוף-סוף את אזמל הניתוח שיאפשר לחוקרים להבין את מהות הישראליוּת. התסמונת שהתחילה ב"יורים ובוכים" של יפי הנפש בתנועה הקיבוצית מיד אחרי אסון 1967 התפתחה, השתכללה והבשילה עד שהגענו ל"יורים ומוחים" של שנת 2013. אלה שקיימו את מרתפי העינויים במשך עשרות שנים מקימים עתה קול זוועות בעיקר נגד עצמם.

התופעה הזו קיימת, כמובן, גם בקרב אבירי שלטון החוק שזכו לתמיכתנו כיוון שנחשבו, אולי בצדק, לרע במיעוטו. קראנו בסוף השבוע שעבר ראיונות מרתקים עם מני מזוז ב"הארץ" ועם דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות", והסקנו שחרף חילוקי הדעות האמיתיים והמדומים ביניהם הם בעצם שני צדדים של אותה מטבע. היועץ המשפטי לשעבר ושר המשפטים לשעבר חלוקים אולי ביניהם בנושאי הטיפול בשחיתות השלטונית, וביחסם לאישים שונים שהיו מעורבים בפרשיות מגונות כמו צחי הנגבי ואהוד אולמרט, אבל שניהם, כמו בית המשפט העליון, נתנו את ידם להנצחת הכיבוש. בג"צ תמך במערכת הביטחונית בכל הנושאים החשובים וגם היועץ המשפטי חשש מהתנגשות חזיתית עם ראשי המתנחלים ועם אלה שהעניקו להם גב פוליטי מוצק. פרידמן, נציג מובהק של המרכז הלאומני, אמנם מאשים את בית המשפט העליון בחיזוק ה"ימין" על חשבון "השמאל", אבל רק מוכיח, שהבנתו בפוליטיקה ישראלית היא מוגבלת מאוד. בעיניו, כל מי שמסתיר את מגמותיו הימניות בטקטיקה מתונה שייך ל"שמאל" וכך הופכים, בהבל פיו של פרידמן, שני סיפוחיסטים ותיקים כמו אריאל שרון ואולמרט למנהיגים מובהקים של מחנה השלום. קל מאוד לאיש כמו פרידמן להגן על "שמאלנים" מסוגו של שרון ובאותו ראיון עצמו גם לחשוף את שיניו החדות כאשר הוא מבקש לסלק את העכבות המשפטיות שהטיל לדבריו בית המשפט העליון ולאפשר לצה"ל לנצח בעזה, כלומר, לטבוח באוכלוסייה האזרחית ברצועה ולהרעיב אותה באין מַכלים. יש להניח שפרידמן עצמו לא היה מנסח כך את תמיכתו העיוורת ברשות המבצעת מול הרשת השופטת, אבל במונחים מעשיים בשטח סילוק הפיקוח המשפטי היה מביא לרצח של המוני בני אדם חפים מפשע.

לפי רוח הדברים של ראשי השב"כ ואולי גם של מזוז, מתבצע בשטחים פשע קולקטיבי ארוך וממושך שההתנגדות כלפיו חייבת להיות נחלתו של כל אדם הגון. יש להבחין בין המתקוממים נגד פשע הכיבוש לבין אלה שמבקשים להעצים אותו באמצעים פסולים. אם להאמין לראשי השב"כ, שאמינות היא חלק מהאתוס המוצהר שלהם, מעשי נישול, קיפוח, מעצרים בלתי חוקיים, לחץ גופני לא הכי מתון ושינויים קרקעיים בלתי חוקיים הם דרך חיים קבועה בגדה המערבית. מדכאי ההתנגדות לכיבוש הפכו כמעט לדובריה, אבל תמיד כאשר איבדו כל השפעה על קבלת ההחלטות ועל דרך ביצוען. אני מתרשם שראש השב"כ הנוכחי קרוץ מחומר קצת אחר, וייתכן כי הוא שלם יותר עם מעשיו המחפירים של הארגון שהוא עומד בראשו. אחרי שיעזוב את תפקידו אולי הוא לא יקונן על מר גורלו וירחם על עצמו כמו קודמיו. השינוי בהלוך הרוח בממסד הביטחוני אינו מהיר אבל הוא חד-משמעי: יותר ויותר קצינים שמזדהים עם הכיבוש מְבצעים אותו עכשיו הלכה למעשה; האם נתגעגע ל"יורים ומוחים", מהם אחראים למעשים חמורים ובלתי מוסריים, שעמדו בראש השב"כ בעבר הלא רחוק?

עד כה לא נתקלנו בהתנהגות חריגה במיוחד של נשיא בית המשפט העליון החדש יחסית, אשר גרוניס, אבל השבחים שפרידמן חולק לו גורמים לדאגה מסוימת. זוהי מנת גורלנו בימים קשים אלה: אם יריב מושבע של שלטון החוק כמו פרידמן מתלהב מגרוניס, ייתכן שמינויו אינו מבשר טובות למה שנותר מהציבור הליברלי בארץ. נכון שגם הספקות כלפי גרוניס אינן משנות את הניתוח הבסיסי שעומד מאחורי גיבוש המסקנות כלפי המערכת המשפטית וכלפי השב"כ: אִזרוּח שטחים כבושים איננו חוקי; כל הפסיקות שמאפשרות את ההתנחלויות הן עבירה על עקרונות המשפט הבינלאומי; מיישמי חוסר החוקיות, כולל השב"כ, הם עושי עוול בהגדרה בלי שום קשר לכוונותיהם המקוריות. מה שצפוּן בלבו של יורה ומוחה בעת עשיית העוולות הוא נושא פרטי; העוולות עצמן הן נושא ציבורי.

אני מציע לראשי השב"כ ולעמיתיהם במערכת המשפטית בעבר לגלות קצת צניעות ולא להטיף בשער. אתם עומדים בחוד החנית של מדינה, שנעשית בהדרגה למצורעת בעולם הנאור. את המעשים הנכונים ואת ההצהרות הנכונות יש לעשות בעודכם בתפקיד, לא מעמדת הנוחות היחסית של גמלאים זחוחי דעת.

• פורסם בכל העיר, 14 יוני 2013

Share on Facebook