משפחה קטנה ונחמדה בפאתי העיר יצאה לטיול על גדות הירקון והילד הכי קטן, בן ארבע, מצא בסבך גור חתולים קטן ויפהפה. ההפצרות של הילד היו מאוד יעילות: הגור אוּמץ והפך לחביב המשפחה. הילד ואחותו הגדולה השקיעו המון בגור, השפיעו עליו קיתונות של אהבה וחום והגור נענה להם, השיב להם חיבה וגרם לכל המשפחה אושר רב. האידיליה נמשכה גם אחרי שהאחות טענה, שהיא גילתה בעיניו של הגור איזה ניצוץ מרהיב אמנם, אבל גם קר ומאיים. הילד והוריו ביטלו את האבחנה הזו, וגם האחות הדחיקה אותה כמיטב יכולתה. עם זאת, היא התחילה לפתע להשקיע המון בלימודים וקצת התרחקה מגור החתולים, שגדל ונעשה יפה יותר מיום ליום. היחסים בינו לבין האחות התקררו קצת; דומה היה ששניהם הבחינו בתהום שנפערה ביניהם. האחות הפכה לנערה שיודעת יותר מדי. זה הפחיד את הגור והרתיע גם אותה. שאר בני המשפחה היו אדישים למצוקתה של הנערה. אחרי ככלות הכול, הגור גדל בביתם ממש מינקותו, והיה מוקד לשיחות בין בני הבית בארוחות ליל השבת. אב המשפחה נהג לומר, שקשה לו לתאר את חייהם בבית בלי הגור, שנותר בלי שם. כולם קראו לו "הגור", וזה היה מספיק בהחלט.

גם כאשר נטרפו שתי תרנגולות בלול הקטן בחצר לא חשד איש בגור, למעט האחות, שהבחינה בשאריות של דם על שפתיו אבל לא אמרה דבר. בלילות הבאים היה הגור חסר מנוחה, קפץ לעתים מעל הגדר ושוטט בשכונה. כמה חתולים נטבחו באותם הלילות, אבל לא היה גואל לדמם. עובדי העירייה אספו את השרידים והגור היפה המשיך להתחנחן לכל בני המשפחה. הוא כבר התרגל לאדישותה המדומה של האחות, והתעלם ממנה בהדרגה.

בלילה אחד הוא תקף דווקא את הילד, חסידו המובהק במשק הבית. הוא קיבל ליטוף וחלב אבל גמל בנשיכות מדממות, בשריטות עמוקות, בהשחתת פני הילד. הווטרינרים של העירייה קבעו מיד שמדובר בגור נמרים, ולא בסתם חתול חמוד. הוא הורדם בחץ מיוחד והובהל לגן החיות. המשפחה התייתמה לא רק מהגור, אלא גם נאלצה להתמודד עם סבלו היום-יומי של הילד. סימני הנשיכות על פניו היפים, השריטות העמוקות ובעיקר האכזבה הנוראה מבגידתה של החיה שינו את חייו. הילד העליז והנאה סירב ללכת לבית הספר או לשחק עם חבריו, הסתגר בתוך עצמו ואיבד את שמחת החיים שלו. ההורים האשימו את עצמם: איך קרה שלא ראינו שמדובר בנמר? שאלו את עצמם שוב ושוב. האחות ריסנה היטב את הכעס על ההתעלמות הממושכת מאזהרותיה. נמרים מסתובבים ברחובותינו, שיננה לעצמה ברגעים של התבוננות וחשבון נפש, וגם אם לא נאסוף אותם לבתינו סופם שיפרצו את הגדר ויעשו שם כבתוך שלהם. אפשר רק להמשיך ולשרוק כדי להזהיר את האחרים; לא נוכל להיות בטוחים שהם באמת יקשיבו להתרעותינו. התובנה הזו האיצה אולי את התבגרותה המהירה של הנערה, נעמי שמה, שנישאה מיד אחרי התיכון ועברה לעיר אחרת.

(מקור)

בגיחות המעטות שלה לבית הוריה סקרה נעמי את הסביבה בקפדנות יתרה ואולי גם בקצת עוינות. מודעות הבחירות הישנות של "יש עתיד" עדיין היו דומיננטיות בשכונה, ורוח של בורגנות אנינה ומנצחת שרתה בכל פינה. אבל חתולי הרחוב נראו לה מאיימים, והיא ראתה בעיני רוחה עדרים של בני נמרים שברחו מהספארי או מגן החיות, והציפו את רחובות תל-אביב. מלאה חרדה היא החליטה, שאסור בכלל לתת אמון בחתולים. בכל ביקור משפחתי היא בילתה שעות עם אחיה הקטן, ששורה של ניתוחים פלסטיים שיפרו במשהו את קלסתר פניו. נדב לא הצטרף למסע השנאה שלה כלפי כל החתולים על פני האדמה. הוא האמין שהתאונה שלו הייתה מקרה חריג, ובסתר לבו גם האשים את עצמו על פראותה הפתאומית של החיה. נעמי דווקא האמינה שגזע החתולים כולו הוא מסוכן, והנמרים מקננים איכשהו בנשמתו של כל חתול. עד מהרה הקימה ארגון קטן, שפרסם מודעות בעיקר באינטרנט והוקיע את המחדלים ואת הסובלנות המופרזת כלפי החיה הכי מסוכנת בעולם.

הארגון שלה עורר איבה רבה בשכונות האמידות של תל-אביב, גבעתיים ורמת-גן ובעיקר בסביבה הידידותית לחיות של בית הוריה. ההורים ניסו לגונן על נעמי, לתרץ את התוקפנות שלה בטראומה שעברה, אחרי שגור הנמרים טרף בעצם את אחיה. אבל בקרב חבריה למעמד, לחינוך ודפוסי ההצבעה היא הייתה כמעט מוחרמת. עד מהרה קם ארגון נגדי, שמחק מהתודעה כל עדות על אופיים הרצחני של הנמרים, שלא לדבר על החתולים. כאשר מומחה מקורב לנעמי פירט בטלוויזיה את מכלול התכונות התוקפניות של הנמרים, קמה מחאה גדולה נגד שונאי הגזע החתולי. אויביה של נעמי התעלמו מן העדויות המרשיעות. מקרה בודד של תוקפנות לא יכול להכתים את כל הנמרים, טענו, מה גם והטענה הקיצונית שבכל חתול חבוי נמר לא הוכחה מעולם.

בבחירות למועצת העיר תל-אביב הפך הוויכוח על הנמרים למוקד מערכת התעמולה. תומכי הנמרים ביקשו להציב מועמד לראשות העיר אבל נמלכו בדעתם, תמכו בראש העיר המכהן וסברו שסיעה גדולה משלהם תספיק כדי לעצור את נעמי ואנשיה. הם השיגו 19 מנדטים למועצה, והצליחו לגרום להנמכת הגדֵרות בספארי וליותר חופש תנועה לנמרים בגני החיות. נעמי ועמיתיה לא הצליחו למנוע את החקיקה העירונית. הסיעה הגדולה "עתיד בתל-אביב" הציפה את גוש דן בתעמולה יעילה, שהקבילה את התמיכה בנמרים לרוח השוק החופשי והיוזמה הפרטית כדי לפעול למען המשק "בלי מחסומים ביורוקראטיים מטעם יפי נפש כמו נעמי". מנהיג הסיעה, נרי אבוקה, הפליא לעשות בנאומים אולי דמגוגיים אבל מלהיבים, ולתקופת מה אף הצמידו לנעמי שומר ראש מטעם משטרת תל-אביב.

כאשר פרצו חמישה נמרים בלילה אחד את הגדרות הנמוכות של הספארי ונכנסו לגן ילדים בעיצומה של הפסקת הצהריים, האשימו כולם את מחדלי האבטחה אבל לא את יישום השוק החופשי לגִזרת גני החיות. כעבור יומיים חמקו 12 נמרים והפעם הצליחו להרוג שישה עוברי אורח, בעיקר נשים. דעת הקהל פנתה נגד אבוקה ועמיתיו, אבל כוחות  הביטחון כבר התקשו לבלום את חיות הטרף שחברוּ לנמרים והפכו את חיי תושבי גוש דן לגיהנום. נעמי עצמה חמקה בחשאי אל ביתו של דודהּ בניו-יורק, ואילו אבוקה הודח על ידי סגנו, צבי להב. המצע אולי לא שונה, אבל כמה הגבלות על חיות הפרא הפכו לנורמה. כיוון שכך, שקטה הארץ לפחות לשנה-שנתיים.

• פורסם בכל העיר, 21 יוני 2013

Share on Facebook