פעולות החבלה והטרור של כנופיות מתנחלים בעלי השקפה יודו-נאצית, נמשכות באין מפריע מזה כשש שנים תחת השם "תג מחיר".  ב- 24.7.2008, ציטט עיתון "הארץ" את דבריו של מי שהוגדר "ראש מטה המאבק" ביצהר, שהכריז באוזניו כי לכל מה שתעשה הממשלה למתנחלים יהיה "תג מחיר". מאז ועד היום בוצעו על ידי הכנופיות המתהדרות בשם זה מאות פגיעות בפלסטינים, הן תושבי הגדה והן אזרחי ישראל. המחבלים פגעו במטעים, הציתו מסגדים, זיהמו כנסיות והשחיתו מאות כלי רכב משני צידי קווי הפסקת האש של 1949. יתכן בהחלט שגם פלסטינים שנרצחו בשנים אלה שלא על ידי חיילים, מצאו את מותם מידי מחבלים אלה, שבמקרים שבהם הפיגוע הסתיים בהרג הם נמנעו מלהשאיר כתובת מזהה.

תג מאיר: אור במקום טרור (מקור)

הכנופיות אינן פועלות בחלל ריק. הן זוכות לגיבוי הן של חלקים מאוכלוסיות המתנחלים והן של חלק מבעלי התפקידים הביטחוניים ומשרתי כוחות אכיפת החוק השייכים לאותה אוכלוסייה. עם  העלייה בתכיפות ובכמות הפיגועים  עלו ונשמעו דרישות להכריז על מבצעי "תג מחיר" כחברי ארגון טרור ולהתנהג אליהם בהתאם. לאחרונה פורסם כי הקבינט הביטחוני התכנס לדיון סודי בעניין, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אמר שאין מניעה להכריז על המפגעים ארגון טרור, והשב"כ המליץ לעשות זאת.

והנה הפתעה: הקבינט הביטחוני החליט  – לפי דרישת נתניהו  – שלא להגדיר את הטרוריסטים היהודים כחברי ארגון טרור, אלא בחברים ב"התאגדות בלתי מותרת". הנימוק של ראש הממשלה:  הגדרתם כארגון טרור "תהיה טעות העלולה לגרום נזק תדמיתי לישראל בקהילה הבינלאומית, תגביר את הדהלגיטימציה שלה, ותעודד גורמים בעולם להשוות בין פעולות תג מחיר ופעולות החמאס והג'יהאד האסלאמי" ( ברק רביד, "הארץ" 16.6.13).  עם כל הכבוד לנזקים התדמיתיים הפוטנציאליים, אי הגדרתם של טרוריסטים יהודים כחברי ארגון טרור היא החלטה מהותית ולא תדמיתית גרידא. היא מהווה המשך טבעי לרעיון ה"מדינה היהודית" העומד בסתירה גמורה לרעיון המדינה הדמוקרטית.

סתירה זו נחשפה בבירור, בין השאר, בפרשת ג'ק טייטל, שביצע מעשי טרור מובהקים שכללו רצח שני פלסטינים רק בשל לאומיותם; ניסיון לשני מקרי רצח נוספים והנחת מטען חבלה בדירתו של פרופסור זאב שטרנהל  שהתבטאויותיו הרגיזו את טייטל. באפריל 2013 שלח בית המשפט את טייטל לכלא, לאחר הרשעתו פנו קרובי הנרצחים והפצועים בדרישה לקבלת פיצויים מהמדינה כנפגעי טרור. תשובת  מדינת היהודים היתה כי מעשיו של טייטל אינם מוגדרים כמעשי טרור ועל כן פיצויים יוכלו לתבוע רק מהאסיר עצמו!

מדיניותה הגזענית העקבית של מדינת ישראל קיבלה אישור רשמי נוסף כבר בפרשת הטבח בתוך אוטובוס נוסעים בעיירה שפאעמר (שפרעם), שהתרחש ביוני 2005, על רקע ההתנתקות.

הרצח של ארבעה פלסטינים אזרחי ישראל בידי חייל ישראלי חבר תנועת "כך", שביצע את פעולת הטרור במטרה מוצהרת  לעכב את סילוק המתנחלים מרצועת עזה, גרם לזעזוע זמני אך החברה הישראלית מיהרה להתאושש ממנו. לאחר מספר ימים שבהם הצהירו אנשי ציבור, מראש הממשלה ומטה, עד אחרון העיתונאים, כי פעולתו של החייל עדן נתן זאדה הייתה פעולת טרור מובהקת וההבטחות כי הקורבנות ומשפחותיהם יפוצו ככל אזרח ישראלי, בוצעה פנית פרסה מהירה. עוד בטרם יבש דם הנרצחים הודיעה המדינה לקרובי ההרוגים והפצועים כי לא ניתן להתייחס אליהם כאל נפגעי טרור. כדי שלא לגרום לשערורייה גדולה מידי הוקמה ועדה בין-משרדית מיוחדת שקבעה כי הקורבנות יפוצו "לפנים משורת הדין" באופן חד פעמי, כמעשה חסד של מדינת היהודים, וזאת משום שלא ניתן להגדיר את הרוצח כטרוריסט.

בכל מדינה בעולם כאשר מישהו רוצח קבוצת אנשים לא על רקע אישי אלא מתוך אידיאולוגיה מסוימת או כדי להשיג מטרה פוליטית, נחשב האיש לטרוריסט. שהרי בפגעו באזרחים פגע האיש במדינה, בריבונותה ובמחויבותה כלפי אזרחיה. בכל מדינה אחרת  – כמו למשל צרפת, בפרשות של פיגועים נגד יהודים, מוסלמים או נוצרים –  או אפילו סעודיה, טרור הוא טרור וקרבנותיו הם נפגעי טרור. אולם  במדינת ישראל התקבעה  הלכה בידי מי שהיה פעם היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, שהפך בינתיים לשופט עליון. על פי הלכת רובינשטיין טרוריסט הוא אדם החבר בגוף הרוצה לפגוע במדינה היהודית.

מדוע אם כך נקבע כי הרוצח  זאדה לא התכוון לפגוע במדינת היהודים? פשוט מאוד, הוא הרי כחסיד תנועתו של כהנא, תומך נלהב של המדינה היהודית וככזה הוא ושכמותו יכולים לרצוח כל אזרח או כל אדם, לשם השגת מטרות פוליטיות ואין הם נחשבים בישראל לטרוריסטים.

למרבה המבוכה,  מדינת ישראל מוגדרת בחוקי היסוד שלה לא כמדינה יהודית בלבד אלא כמדינה יהודית ודמוקרטית. וכל חוקי היסוד בישראל מושתתים על האוקסימורון "יהודית ודמוקרטית"! אם כך, ניתן היה לצפות כי פעולת טרור נגד אזרחי ישראל המכוונת נגד הדמוקרטיה אף היא תיחשב לפעולת טרור נגד המדינה. אולי לא יפתיע אתכם לגלות שבמדינת היהודים טרור נגד דמוקרטיה אינו בבחינת פעולת טרור.

לא מפתיע גם  שהיועץ המשפטי מני מזוז ששימש בתפקידו בתקופת הרצח לאחר שהחליף את רובינשטיין לא העז להוציא הנחיות חדשות המנוגדות לאלו של היועץ הקודם. מן הסתם  כדי ש"לא לפלג את העם". בכל זאת עולה השאלה מדוע ערעור על החלטת המדינה בעניין זה לא הובא עד היום לפתחו של בג"ץ. אולי  חששו ארגוני זכויות האדם לגלות כי דעת השופט העליון רובינשטיין בהיותו יועץ משפטי חופפת לדעת חבריו השופטים? או שמא הם-הם נזהרים שלא להיכנס למאבקים העלולים לחשוף את בלוף האוקסימורון "יהודית ודמוקרטית" היקר כל כך לליבם של רבים מחבריהם.