בתחילת השבוע כתבו ברוב העיתונים אודות פריצת הדרך המסתמנת ב"תהליך השלום". פרשנים רציניים בישרו לנו שראש הממשלה בנימין נתניהו עובר "תהליך של שרוניזציה". כך הפך אצלנו שופך הדמים שרון לסמל שלום, משל היה הכלאה בין לובה אליאב ואורי אבנרי. זה אולי מרגיז, אבל לא משנה שום דבר מהותי. הקוד המקצועי בתקשורת שלנו נשאר כשהיה: אנחנו מציגים את משאלות הלב שלנו כאילו היו עובדות מוצקות בשטח ומפריחים אשליות על אישים שיש להם רקורד מוכח בהקמת התנחלויות ובחרחור מלחמות. קיים, כמובן, מכנה משותף ברור בין ראשי המדינה בתקופת שרון ואהוד אולמרט לבין נתניהו. כולם מפזרים רמזים עבים על הסכם מתקרב או לפחות על נכונות אמיתית להידברות כנה עם שכנינו, ולאף אחד מהם אין עורף פרלמנטארי כדי לבצע את הצעדים ההיסטוריים, המכריעים, למימוש התוכניות הגדולות.
נתניהו ואובמה בבית הלבן (צילום: אתר הבית הלבן)
נתניהו מוקף באנשי ימין מְרַיְירִים בקואליציה שלו, ובעיקר מבודד כמעט לגמרי בסיעת הליכוד. זו הייתה גם מנת חלקו של אולמרט. אנשים כאלה יכולים רק להרוויח זמן, לנסות לדחות את התלקחות המלחמות ומעשי הטרור ולהציג פרופיל קצת יותר סימפטי בקרב מעצבי דעת הקהל בעולם. התרגילים האלה כבר לא עובדים. הוויכוח הנוקב על גבולות מדינת ישראל, שאפיין את הדיון הלאומי אחרי מלחמת 1967, מפנה בהדרגה את מקומו לקרב מאסף אכזרי על חידוש ההכרה הבינלאומית בעצם קיומנו. זהו פרי ההילולים של כל ממשלות ישראל מאז המלחמה הכי ארוכה בתולדותינו שעדיין מכוּנה, באירוניה שאותה אפילו וולטיר לא היה מסוגל להמציא, "מלחמת ששת הימים". נתניהו נהנה עתה מרפיסותם של הפרשנים מהמרכז הלאומני, שמחפשים בכל מחיר גיבור חדש שיפרנס את תקוותיהם ואת שארית מראית עין של תדמיתם הנאורה. יש בקואליציה שלו אנשים הרבה יותר גרועים ממנו; הימין הקיצוני מאוד היה תמיד נכס גדול לימין הקיצוני קצת פחות. אבל על מה אתם מבססים את הקביעות הנחרצות על יוניותו של ביבי ועל נכונותו לחדש ולממש את תהליך השלום?
למעשה, מצבו של נתניהו רע בהרבה מזה של אולמרט. לא רק בשל התהליכים באזור (שלא כולם נתונים לשליטתה של ישראל) אלא בעיקר בגלל יחסי הכוחות בסיעת הליכוד. רוב הח"כים השפויים נופו מהרשימה לכנסת הנוכחית, ולסיעה יש צביון קיצוני. השדולה הגזענית והשדולה הנִצית (המורכבות פחות או יותר מאותם אנשים) היא אנטי-ליברלית מעיקרה, שמרנית בנוסח הרפובליקנים בדרום ארצות הברית. יש בה גם אלמנטים פשיסטיים מפחידים. החיבור של דני דנון ואנשיו (ששולטים לגמרי במרכז הליכוד) עם קנאי הבית היהודי ממחיש את דמותה האמיתית של ישראל ומעצים את האיבה כלפינו ברחבי העולם. לכן מנסים פרשנים שוחרי טוב לזייף את דמותו של נתניהו ולשווק אותו לעולם כהתגלמות הנאורות. הוא ממשיך לתמוך בהתנחלויות בגלוי או בסתר, בהתאם לתנאים הסביבתיים של פעילותו המדינית, אבל אנחנו מעלימים עין, כפי שעשינו בימי שלטון קדימה, כדי לקדם את ההידברות לכאורה עם "הפלסטינים". כך מתהווה מחדש הפרדוקס שאפיין את העשור הקודם: מנהיגים ישראלים נטולי רוב פרלמנטארי מבטיחים לעשות ויתורים משמעותיים למנהיגים פלסטינים, שאין להם רוב לשאת ולתת עם ישראל. כל זה מעניק לנתניהו זמן ליצור עוּבדות בשטח, ולהפוך את הדיבורים על שלום לפארסה.
לכן משבר המנהיגות שעליו מדברים כולם איננו אלא השתקפות של המפה הפוליטית בישראל, מדינה שבה מִפנה לכיוון ליברלי בחיים האזרחים ויוני במישור המדיני הוא בלתי אפשרי. הפרשנים אינם חולמים אפילו על שינוי מצב הדברים, והם מעדיפים לייפות אותו לצורכי שיווק לעולם הגדול. כולנו אמורים לשמש שופרות של "הסברה" או ליתר דיוק, של תעמולה שקרית שבאה לטייח על פשע ההתנחלות והנישול. הפוליטיקאים אינם אנשים חיים וקיימים, אלא סמלים שנוצרו לצורך מבצע ההטעיה הגדול. שנים רבות ראו במרכז הלאומני את נתניהו כאסון להסברה הישראלית, כלומר לניסיון של האליטות כאן לקיים מדינה ספרטנית עם תדמית אתונאית. עכשיו הפך ביבי לנכס בחוגים אליטיסטיים בשל העובדה הפשוטה עד לכאב שסיעתו מוצפת בידידי המתנחלים, באויבי האזרחים הערבים ובשונאי "השמאל", מושג שמכיל גם סתם ליברלים פרו-אמריקאים.
יאיר לפיד וציפי לבני הם שני המכשולים העיקריים לשינוי פוליטי כלשהו. לפיד התמסר לגמרי לא רק לניאו-ליברליזם אלא גם לרוח הכללית שנושבת מספסלי הימין, ויש לראות בו שותף מלא של נפתלי בנט והבית היהודי; לבני היא גלגל חמישי מיותר בקואליציה, ותפקידה הוא למלמל פסוקים סתומים וחסרי משמעות על שלום ועל "ויתורים" שאין בכוחה לממש. היא מתפקדת בתוך הממשלה כעלה תאנה של הפרשנים המתונים בעיני עצמם, המשחקים אותו תפקיד עצמו מחוץ לממשלה. כך פועלת במדינה מעין מכונה אוטומטית, אולי פלייסטיישן של הפוליטיקה, שמספקת לנו כדור הרגעה קולקטיבי ומונעת התפרצות המונית של פאניקה (שהמצב בהחלט מחייב) ודוחה קצת את קִצו של חלום השלום.
לכן יש לסכם שוב ושוב את תנאי המינימום לחידוש תהליך אמין כלשהו, שפשוט אינם קיימים כרגע אצלנו: ממשלה שביבי יהיה הסמן הימני שלה, לא הסמן השמאלי; פירוק הברית בין לפיד וסיעת המתנחלים; איחוד בין יש עתיד לבין סיעת לבני; הודעה ממשלתית פומבית ורשמית על קבלת התוואי של הליגה הערבית לשלום בלי התנחלויות; פירוק מקדים של עשר התנחלויות עוד לפני המשא ומתן, כדי להבהיר את רצינות הכוונות של ישראל; הפסקה מיידית של כל הבנייה מעבר לקו הירוק, כולל בירושלים; הבטחת רוב פרלמנטארי מוצק לכל ראש ממשלה שייזום תהליך שלום מחודש בתמיכה בינלאומית מקיפה. אם התנאים האלה אינם ברי מימוש, אין שום חשיבות לפטפוטים על תהליכים אמיתיים או מדומיינים בנבכי נשמתו של נתניהו.
מול האוטופיה האידיאלית הזאת ניצבת המציאות ההפוכה: ביבי הוא הסמן המתון בממשלה מטורפת; הברית לפיד-בנט היא איתנה; אין תיאומים כלשהם בין יש עתיד לבין לבני; עדיין לא דנו ברצינות בהצעות השלום של הליגה הערבית; איש אינו חולם על פירוק התנחלות כלשהי; אין תוכניות רציניות להפסקת הבנייה מעבר לקו הירוק שלא לדבר על ירושלים; אין לביבי רוב פרלמנטארי לתהליך שלום רציני. ייתכן שנתניהו זקוק למאמרים חיוביים בתקשורת הליברלית כדי להראות אותם לידידיו המעטים מאוד בממסד של ברק אובמה, אבל תושבי המדינה לא ייהנו מהם בשום צורה. השלום חיוני לעתידנו והוא כרוך במחיר שהתרבות הפוליטית הישראלית אינה מסכימה לשלם. המלחמות, לעומת זאת, יכרסמו בכל ההישגים החברתיים ובקשרים שלנו עם העולם.
- פורסם בכל העיר, 5 יולי 2013
לכותבי המאמרים שעליהם כותב ברעם יש "שאיפות לב" וגם תכונות של כתבלבים
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2063822
הפלסטינים לא רוצים לשוב למשא ומתן עם ישראל
עבאס, שנוטה לשוב ולחדש השיחות עם י-ם לפי מתווה קרי, שומע יותר לארה”ב ופחות לציבור שלו, שרובו, כך מגלה סקר חדש, מתנגד לשיחות
הארץ
אני מבין שעבור חיים ברעם כל מהלך שאיננו כניעה מוחלטת וללא תנאי לדרישות הפלשתינאיות, הוא מהלך סרק ישראלי של רמייה וחסר תוחלת.
לכן אני תמה למה יצא קצפו של הכותב הנכבד על ההגדרה שנתניהו עובר "שרוניזציה"?
הרי מהי "שרוניזציה אם לא כניעה ללא תנאי לתביעות של הפלשתינאים,לפנוי "שטחים" ועקירת התושבים היהודיים מהם, ללא שום תמורה מדינית מהצד הפלשתינאי?
חיים ברעם מציב תנאי פלשתינאי מוקדם חדש, שלא ידעתי על קיומו, לפתיחת מו"מ- פירוק של 10 התנחלויות לפחות. תמהני האם התנאי המחמיר הזה הוא מבית היוצר של ברעם, או שאבו מאזן פשוט שכח להכריז עליו?