הנוהל הקבוע בקרב האליטות הישראליות בתקופות של משברים בינלאומיים ואזוריים היה ונשאר להשקיע מאמץ קדחתני ולעיתים נעדר שיקול דעת, להבין ואז לאמץ את עמדתה של ארצות הברית. במלחמות המפרץ ואפילו בימי וייטנאם הסוערים יישרו אצלנו קו עם התפיסה השמרנית האמריקאית. מלחמת וייטנאם הפכה בהדרגה למוקד של הפגנות-נגד שיזמו סטודנטים ומנהיגים ליברלים, חרף העובדה שההתערבות הראשונית בדרום מזרח אסיה התנהלה בניצוחם של שני נשיאים דמוקרטים, ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. ראש ממשלת בריטניה ממפלגת הלייבור (עבודה), הרולד וילסון, העיד בכתביו שגולדה מאיר הגנה על מדיניותה התוקפנית של ושינגטון בישיבות של האינטרנציונל הסוציאליסטי ולא נרתעה כלל מהביקורת הקשה שנמתחה עליה מצד מנהיגים צעירים של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה ובאסיה. כל יורשיה התנהגו בצורה דומה וראשי ממשלה כמו יצחק רבין ובנימין נתניהו אפילו הקצינו את הזדהותם עם המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית ועם האינטרסים שהיא שירתה. אבל במשבר הנוכחי במצרים התקשו הפוליטיקאים והעיתונאים שלנו להבין את עמדת ושינגטון.
כיכר תחריר, 2011
לכאורה, זה טבעי לגמרי לשמרנים עם תדמית ליברלית לתמוך בעמדת הצבא נגד האיסלמיסטים; אחרי הכול, התמיכה בצבא החילוני היא משותפת לכל המפלגות הממסדיות בארץ בנושא הטורקי. אבל הפעם הבחינו כאן בדיסונאנס מוזר בתגובות מוושינגטון. מצד אחד טענו האמריקאים שיש להביא בחשבון את תגובת העם למשטרו של מוחמד מורסי והאחים המוסלמים שלו אבל ארצות הברית איננה יכולה להזדהות עם סילוקו של משטר שנבחר לכאורה באורח דמוקרטי, בהפיכה צבאית.
ההטיה הפרו-אמריקאית שמאפיינת את הפרשנות הישראלית בנושאים בינלאומיים (בדו-קיום עם שמרנות, התומכת בפונדמנטליזם הרפובליקני) דוחפת את הפרשנים לדיונים עקרים על הדמוקרטיה. המבוכה האמריקאית בנושא הדמוקרטי היא בעיקר העמדת פנים, שכן הממשל תמך ועדיין תומך ברודנויות מכל הסוגים ובלבד שאלה ישרתו את האינטרסים הכלכליים של החוגים השולטים בוושינגטון. מכאן נובע הסירוב ברוב כלי התקשורת שלנו להגדיר את המאבקים בעולם הערבי (וגם באמריקה הלטינית) כמלחמות עממיות נגד המחלה החברתית הסופנית שהאסכולה הניאו-ליברלית ממיטה על מיליוני בני אדם. המרד נגד חוסני מובארק בשנת 2011 לא פרץ בשל נושאים דמוקרטיים אזרחיים, אלא בעיקר כדי למגר את השחיתות ולשנות מעיקרה את חלוקת המשאבים בין חלקי העם השונים. יותר מ-85 מיליון בני אדם חיים במצרים עם תוחלת חיים ממוצעת של 73 שנים (לעומת כמעט 82 בישראל) ועם אחוז קטן יחסית של יודעי קרוא וכתוב, 72% לעומת 97% אצלנו. מצרים מקבלת סיוע-חוץ גדול מארצות הברית,2.5 מיליארד דולר לשנה. אבל לסיוע יש מחיר חברתי עצום שכן ושינגטון מכתיבה תנאים ששוללים את הקטנת האפקט של השוק החופשי הפראי על השכבות החלשות במצרים.
מוחמד מורסי והאחים המוסלמים עלו לשלטון לפני שנתיים על גלי התמרמרות עממית נגד העוני, אבל נשיא מצרים רתם את הכלכלה ואפילו את האידיאולוגיה של המשטר לציר שכולל את המערב הרכושני, את מדינות המפרץ ואת ערב הסעודית. כך הפרו האחים המוסלמים את האמנה החברתית הלא כתובה שלהם עם העם המצרי. הדבקות שלהם בניאו-ליברליזם הייתה עוד יותר אידיאולוגית מזו של מובארק הפרגמטיסט, והיא התחברה למאבק הסוּני נגד השיעים בלבנון, בסוריה ובעיקר באיראן.
בעשור האחרון התעצמה באמריקה המגמה, לראות בסונים בני ברית ובשיעים אויב שיש למגרו. ברק אובמה הצליח להחדיר ממד "נאור" לתפיסה הזו, שהיא מעיקרה לא רק רכושנית אלא גם אימפריאליסטית. לעומת הנטייה הפרימיטיבית של קודמו ג'ורג' בוש להתעמת עם העולם המוסלמי כולו, מבקש אובמה להפריד בין ה"טובים", אלה שמוכנים לשרת את האמריקאים כדי לרסן את התסיסה החברתית בארצותיהם, לבין "הרעים", איראן ובנות בריתה. את ישראל יש לרתום לציר האמריקאי או לפחות להשתיק את דובריה התוקפניים יותר שכן השנאה כלפיה חובקת כיום את "הטובים" ואת "הרעים" גם יחד. ארצות הברית מקרבת אליה משטרים פרו-אמריקאיים, ומבטלת לחלוטין את הצורך לשכנע גם את העמים שהגִרסה של ושינגטון לדמוקרטיה בקרב הרעבים למען השׂבעים משרתת גם אותם. בגלי התסיסה בכל העולם הערבי יש להבחין בין שתי קטגוריות: העם הזקוק לקיום בסיסי סביר, לשירותי בריאות טובים יותר ולמערכת חינוך מתפקדת; האליטות החילוניות או המסורתיות, שעיקר עניינן בזכויות אדם, בסדרי ממשל תקינים יותר ובאפשרות להחליף את השלטון בבחירות חופשיות, שבבסיסן תקשורת בלי צנזורה. הסתירה בין שתי הקבוצות האנטי ממסדיות האלה נעוצה בנושא הכלכלי. האינטלקטואלים ובעלי המקצועות החופשיים רוצים רפורמות אבל עדיין נשבעים בשמו של השוק החופשי; העם, שבתוכו מקננים דתיים רבים, רוצים בעיקר בהתקדמות לקראת שוויון כלכלי, בהינתקות מפולחן הכלכלה החופשית, בהקדשת המשאבים לצורכי פנים תחת השעבוד לאינטרסים אמריקאיים.
בשנת 2011 האמינו המוני העם במורסי, אבל האליטות התייחסו אליו בחשדנות. השכבה הדקה אבל החזקה של מעצבי דעת הקהל החילונית במצרים חששה, במידה רבה של צדק, שהמחאה שלהם הייתה חזרה על ההתקוממות באיראן בשנת 1979 נגד שלטונו העריץ והפרו-אמריקאי של השאה. השמאל והפטריוטים החילונים באיראן קיוו שהמהפכה תשרת מגמות של שוויון, השכלה, רפורמות, פריחה חברתית וחיסול האפליה בין המינים. בתמורה הם קיבלו דיכוי דתי ומיני, הוצאות להורג ומשטר עינויים חדש, שחיקה את הסוואק (המשטרה החשאית) של השאה. החילונים במצרים למדו את הלקח עד גבול מסוים, אבל נדהמו למצוא את מורסי ואת אנשיו בשלטון, כשהם נוהגים באדנות ובעריצות בבני עמם.
כך טעם העם המצרי מנחת זרועו את מובארק המושחת והניאו-ליברל ואז למד שמורסי איננו שונה ממנו בהרבה. לא הייתה דמוקרטיה אמיתית תחת מובארק ומורסי ולא תהיה כזו גם תחת השלטון הצבאי החדש. עד שהאליטות במצרים לא ילמדו לקח מוונצואלה ומקובה וינתקו את מדיניות החוץ שלהם מההגמוניה האימפריאליסטית שמרכזה בוושינגטון, לא יחול שם שינוי אמיתי. הפטפוטים על דמוקרטיה מתאימים רק להוגי דעות (אצלנו יש אינפלציה מהסוג הזה) שמאמינים שניתן לבנות ביום אחד דמוקרטיה סקנדינבית בארצות כמו מצרים או עיראק. התשתית לכינון דמוקרטיה במצרים חייבת להיות עממית, ולא ניאו-ליברלית. אחרת יחזרו אירועי תחריר לכותרות בכל שנה-שנתיים, והם יפקדו גם את שאר מדינות האזור.
ומהו תפקידה של ישראל במציאות כה סבוכה ומורכבת? ראשית, עלינו להבין שכולם שונאים אותנו במצרים במידה שווה, ומוטב לנו לשמור על זכות השתיקה; שנית, עלינו לשנות את המדיניות כלפי הפלסטינים ולחפש נתיב ללבם של הנאורים בעולם הערבי. כל זה לא מתאים לעם ולממשלה, שהאופקים שלהם מגיעים רק עד השמרנות של אלבאמה ומיסיסיפי.
- פורסם בכל העיר, 12 יולי 2013
ואילו אני עדיין זוכרת "בגעגועים" את החיבוק החם שהעניק השמאל העיקבי למהפכה החומייניסטים בסוף שנות השבעים.
ההגיון הלך ככה:
1, ארצות הברית היא הרוע המוחלט והאבסולוטי
2. בני בריתו של הרוע המוחלט הם רעים בעצמם.
3 השאה האירני הוא בן ברית של ארצות הברית
4.השאה האירני הוא רע בעצמו
מכאן נובע ש:
אנחנו (השמאל העיקבי – משמאל של"י ועד רק"ח מצפן ושי"ח) נתמוך בכל גורם המתייצב כנגד הרעים וכדרכנו בקודש נתעלם לחלוטין מן המציאות שהיא מורכבת בהרבה מאשר נדמה לנו.
כרגיל באה המציאות וטפכה על פנינו: חומייני וחבורתו התגלו כגרועים פי כמה משלטון השאה וכדי להוסיף על המבוכה הסתבר שהם גם אנטי סובייטים
שוב ניכרת האובססיה לעסוק במה עובר במוחו של נשיא ארה"ב, ולטשטש את מימד ההיסטוריה, משל כל נשיאי הבית הלבן הם יחידה א-היסטורית. ראשית, אובמה לא התחיל עם הבריתות עם מדינות ערביות מסויימות ועימות עם אחרות. דבר זה היה קיים גם בזמן בוש האב וגם בזמן בוש הבן. אין כאן עניין של מנהיגים ש"משרתים את ארה"ב כדי לדכא את תסיסת עמם", כי את זאת עושה יפה גם אסד בלי "לשרת את ארה"ב" (ואגב, אסד איננו שיעי). אובמה מלהטט בין ערכים דמוקרטים לאינטרסים אמריקאיים. הוא לא תומך באופוזיציות חסרת סיכוי, בכדי לשמור על יחסיו האסטרטגים עם השלטונות. הוא לא יצא נגדם אלא אם יחלו במסע טבח, וגם אז כמו במקרה הסורי, הוא יהסס לתמוך באופוזיציה אם היא אינה מגובשת. במקרה המצרי, כאשר התקיימו בחירות דמוקרטיות, וודאי שאובמה לא יעניק להפיכה הצבאית את ברכתו: יש עדיין הבדל בין ניהול יחסים עם רודנים לבין הענקת לגיטמציה להפלת שלטון נבחר. ולא, המצרים לא מספיק מטומטמים כדי להעדיף ברית עם פוטין, חמינאי וקסטרו על פני המערב. דמוקרטיה לא בונים ביום אחד, אך ברעם אינו מבין שתשתית עממית מתחילה ביכולת העם להחליף שלטון, לא בדיוק השיטה הקובנית, נכון?
אין לי ויכוח עם חיים ברעם על זה שלדומיננטיות הכלכלית האמריקאית יש הרבה צדדים שליליים. השאלה אם הוא מאמין שיכול להתקיים עולם בלי דומיננטיות של מעצמה כלשהי כשכל מדינה דואגת לעצמה ותו' לא. די מוזר שדווקא בשם האינטרנציונליזם חיים ברעם מטיף להסתגרות של כל מדינה בתוך עצמה ומנסה לשכנע אותנו להאמין שקובה וונצואלה באמת הסתדרו ללא עזרה מבחוץ לאו דווקא אמריקאית. אם חיים ברעם רוצה לראות מדינה אחרת פרט לארצות הברית או בנוסף לה מתפקדת כמעצמת על אז שיגיד מי המדינה הזאת אמורה להיות בעיניו. בגלל שהוא ואנשים שקרובים לו בהשקפת העולם יודעים שכל מעצמות העל במאה השנים האחרונות היו גרועות פי כמה מארצות הברית סביר להניח שהוא לא ימהר לנקוב בשמות אחרים מהר כל כך. וזה נותן לאובססיה האנטי אמריקאית שלו ושל שותפיו לדעה מימד גדול מאוד חוסר אמינות וחוסר יושר איטלקטואלי.
טור מדויק ברובו אבל ממתי קובה וונצואלה הן מודל לדוגמה?
ככה זה כשיש ראיה חד ממדית. בכל מקרה כל משטר שיקום יהיה פרו מערבי וקפיטליסטי. ברעם אולי לא שם לב אבל כבר אין סוג אחר של משטר בשום מקום בעולם. ותרגיעו עם דרום אמריקה. גם המשטרים "המתקדמים" של ונצואלה או ברזיל הם משטריפ קפיטליסטים. ההבדל הוא רק שככל שהמשטר מציג את עצמו כיותר סוציאליסטי כך הוא יותר מושחת ורודני. ותסביר לי איך הגיעו לכאן הפלשתינים פושעי מלחמה סבני השלום.
"עד שהאליטות במצרים לא ילמדו לקח מוונצואלה ומקובה וינתקו את מדיניות החוץ שלהם מההגמוניה האימפריאליסטית שמרכזה בוושינגטון, לא יחול שם שינוי אמיתי"… פשוט לא יאומן… הכותב מציע למצרים ללכת בעקבות שתי מדינות קומוניסטיות כנגד האינטרסים של עצמן. האם המצב בקובה כל כך טוב? ובוונצואלה? אמנם יש שם נפט, אבל האם הרווחים ממנו מתחלקים שווה בשווה בין כל אזרחי ונצואלה?
מוזר, אף מילה על הפאשיזם האיסלאמי, משל אינו קיים, אף מילה על האלימות הבין שבטית ובין עדתית, המושג דמוקרטיה זר לעולם הערבי שאינו בשל לקבל פלורליזם. כאשר נצפה בהחלשת ה"מורואה" (קוד השבטים הערבים-שארפה,איחתיראם ועוד) בעולם הערבי נדע שהמעמד השבטי נחלש והפרט בשל להתקבץ סביב הקולקטיב המדינתי. עד אז, המזרח התיכון הערבי נתון באותו מצב כמו השבטים מאז ימי כנען. אין ולא יהיה שלום עם פאשיזם ערבי, כל הסכם יחשב בעינם ל"הסכם כורייש" שזמנו להיות מופר,יגיע בעת שעוצמתם הצבאית תגדל. במצב זה חס וחלילה, גם לשמאלן חיים ברעם לא תהה חסינות משחיה לילית ( או חתירה על קליפת בננה) בים מערבה עד קפריסין…
נראה לי לגיטימי שהממשל בישראל יקבל בסיפוק את נפילתו של מורסי.
שכן השליט הקודם של מצרים אתגר את השלום עם ישראל וזה בלשון המעטה.
בסיטואציה הנוכחית שנוצרה במצרים הוא מאיר בזרקור את דעת הממשל בישראל כאילו שיש לזה השפעה על אזשהוא תהליך שמתחולל שם.
אנשים נהרגו בעשרות בהפגנות אבד הביטחון האישי במצרים ואת הכותב מעסיקה מה חושבת ממשלת ישראל נו באמת….!!!!