בימים אלה אנו מציינים 19 שנה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. חוק זה הווה נקודת ציון במדיניות הבריאות בישראל, כי הוא הבטיח את זכות לשרותי בריאות אוניברסליים, שוויוניים ואיכותיים. החוק הביא לחלוקת משאבים שוויונית יותר בין הקופות, לצמצום פערים בהשקעה לנפש ולמימון יותר פרוגרסיבי של ההוצאה לבריאות.

עם זאת, מתנגדי החוק וקבוצות אינטרסים רבים הצליחו "להכניס מקלות בגלגלים", כבר מהרגע הראשון, ולאורך השנים: חודש חסר במימון הקופות עם כניסתו של החוק לתוקף, נוסחת עדכון הסל שאינה מכסה את גידול העלויות בשל גידול האוכלוסייה והזדקנותה ומכסה באופן חלקי את עלות הטכנולוגיות החדשות (וכתוצאה מכך שחיקה של כ30%), ביטול המס המקביל ששילמו המעסיקים על בריאות עובדים (ישראל היא בין המדינות המפותחות הבודדות בהן מעסיקים אינם משתתפים כלל במימון ביטוח הבריאות), העלאה משמעותית של ההשתתפות העצמית בגין תרופות, הכנסת תשלומי השתתפות על ביקור אצל רופאים מקצועיים ועבור בדיקות הדמיה, מתן היתר לקופות החולים למכור "ביטוחים משלימים". לשינויים אלו, שינויים שנגדו את עקרונות היסוד של החוק, יש להוסיף שני עשורים של השקעה מינימלית בתשתיות ציבוריות, הן פיזיות והן אנושיות, שהביאו את ישראל לשיעור מיטות ולשיעור אחיות שהם בין הנמוכים בקרב מדינות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD).

ואמנם לא הכל שחור: מערכת הבריאות הציבורית היא מצוינת ומפתחת באופן תמידי דרכים להתייעל ולתת שירותים איכותיים יותר, וליד מגמות ההפרטה, לאחרונה הוכנסו – אם כי באופן מאוד חלקי – טיפולי שיניים וגם תחום בריאות הנפש לתוך הסל שבאחריות הקופות.

עם זאת, היום, 19 שנה לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי מצב מערכת הבריאות הציבורית מדאיג: שיעורי המימון הפרטי מתוך ההוצאה הלאומית בבריאות בין הגבוהים בין מדינות ה-OECD (דבר הפוגע בשוויוניות, ביעילות ואף באיכות הטיפול), הגידול בהשתתפויות העצמיות מביא לכך שמטופלים מוותרים על תרופות בשל הקושי לשלם עבורן, מערכת הבריאות הפרטית גדלה בקצב מפחיד ובמידה לא מבוטלת על חשבון המערכת הציבורית ותוך טשטוש מוחלט של הגבולות בין פרטי לציבורי והפערים בין מרכז ופריפריה נשארים עמוקים.

לכן הדרך הטובה ביותר לציין את "יום ההולדת" של החוק היא להמשיך להאבק כדי לממש הלכה למעשה את עקרונות היסוד שלו: זכות אוניברסלית ושוויונית לשרותי בריאות. מאבק הזה כולל בין היתר עדכון אוטומטי של הסל בשיעור של כ2% לשנה, השקעה בתשתיות פיזיות ואנושיות, מדיניות שתביא לסגירת הפערים בין מרכז ופריפריה ובין האוכלוסייה היהודית והערבית, הכלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על מהגרי עבודה, מבקשי מקלט וחסרי מעמד, הפרדה בין המערכת הציבורית לפרטית תוך העדפה ברורה של הראשונה, ביטול ההשתתפויות העצמיות וביסוס מימון ההוצאה הלאומית לבריאות על מקורות ציבוריים.

• פרופ' דני פילק הוא חבר ברופאים לזכויות אדם.