שר החינוך לשעבר גדעון סער החליט להרחיב את תכנית הביקורים של תלמידים בעיר חברון. לדברי השר חשוב שכולם יבינו ש"היישוב יהודי התקיים בחברון במשך כל השנים, גם כאשר עם ישראל היה בגלות. על פי אמונתנו, יהודים תמיד יחיו בחברון. אסור שתיווצר אשליה בקרב הערבים שניתן יהיה לעקור את היהודים מחברון". לפני כעשרה ימים הצטרפתי לסיור של "שוברים שתיקה" בעיר. השליטה הישראלית בחברון מייצגת במידה רבה מאוד את מדיניות הכיבוש מאז שנת 1967. במסגרת הסיור נגלה בפנינו טפח ממציאות חייהם האומללה של רבבות פלסטינים ומהפגיעה האנושה במרקם חייהם אשר מוסתרים תחת שכבת טיח גסה מעשה ידיהן של ממשלות ישראל לדורותיהן.
חיילים מפטרלים בחברון (צילום: נירית חביב)
פגיעה אנושה במרקם החיים
בחברון חיים כ- 200 אלף פלסטינים והיא נחשבת לאחת הערים הגדולות והחשובות בגדה המערבית. עד לפני שנת 2000 חברון היתה מרכז מסחרי שוקק חיים שסיפק פרנסה לא רק לתושבי העיר אלא לפלסטינים רבים שחיים בדרום הגדה. בעיר מתגוררים כ- 750 מתנחלים מהקיצוניים והאלימים מקרב אוכלוסיית המתנחלים בגדה. ההתנחלות חולשת על כ- 3% משטחה של העיר אולם היא משפיעה באופן דרמטי על אופן השליטה הצבאית בה.
בשנת 1997 חולקה העיר במסגרת הסכמי וואי לשני חלקים לא שווים: אזור H1 נמצא תחת שליטה פלסטינית מלאה (אם כי כוחות צה"ל יכולים להיכנס ולבצע מעצרים בכל עת) ואזור H2 תחת שליטה ישראלית ישירה. ב-H2 חיו באותה עת כ-30 אלף פלסטינים. תפיסת הביטחון והשליטה בעיר התגבשה עוד קודם לכן, בשנת 1994 בעקבות טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. מאז ועד עצם היום הזה משלמים הפלסטינים שמתגוררים בסמוך להתנחלות את מחיר הטבח שביצע בהם מתנחל יהודי. באותם ימים הוחלט על "עקרון ההפרדה" ובלשון אזרחית אפרטהייד, לפיו המתנחלים שחיים ליד מערת המכפלה נהנים מהפרדה כמעט מוחלטת מהפלסטינים שאינם מורשים לנוע או להתהלך ברחובות הסמוכים להתנחלות. אזור H2 המהווה 20% משטחה של העיר הפך לשטח סטרילי. מאז שנת 2000 נטשו אלפי פלסטינים את מרכז העיר וכיום מספרם עומד על כ- 21 אלף איש. בשטח H2 ישנם למעלה מ- 1000 בנייני רפאים ויותר מ- 2000 עסקים נטושים שבעליהם הפלסטינים נאלצו לנטוש אותם במהלך האינתיפאדה השנייה ולא שבו אליהם עד היום, 13 שנים אחרי. קשה מאוד לסייר ברחוב השוהדא השומם והנטוש ולדמיין כיצד הרחוב נראה לפני שנת 2000 בעת שהיה מרכז מסחרי הומה וסואן. מאות חנויות סגורות, כתובות נאצה מרוחות על דלתותיהן, שמשות מנותצות, הזנחה, ביזה וחורבן.
רחוב השוהאדא, חברון.
ימין: שנת 2013 (צילום: נירית חביב), שמאל: לפני שנת 2000 (צילום: שוברים שתקיה)
הפלסטינים מתגוררים בתוך כלובים בגלל החשש מפגיעה בידי מתנחלים, הם אינם מורשים לצאת מפתח ביתם, נאלצים לטפס על הגגות ולהיעזר באקרובטיקה כדי לקנות מצרכי מזון בסיסיים. על הגנה מפני אלימות יומיומית מצד המתנחלים או על שירותי רפואה אין מה לדבר. נשים פלסטיניות בחודש החמישי להריונן נאלצות לעזוב את מקום מגוריהן משום שהסיכוי שאמבולנס יגיע אליהן במידת הצורך קלוש. עבד, דמות מוכרת בעיר, סיפר לנו שכוחות הביטחון לא אשרו לו להימצא לצד בתו ההרה בשעה שנשקפה סכנה לחייה. שיעור האבטלה בעיר עומד כיום על 77% ומרבית התושבים הפלסטינים שורדים כלכלית תודות לפעילותם של ארגוני סיוע בינלאומיים. אי אפשר לפספס ברחבי העיר את המוני הילדים הקטנים שסוחבים דליים כחולים ובתוכם קצובת המרק היומית. הילדים הקטנים מקיפים אותך ומתחננים, ממש מתחננים, לכמה גרושים כי הם רעבים ואין להם אוכל פשוטו כמשמעו. אספקת המים לפלסטינים אינה סדירה וניתן לראות על גגות בתיהם מכלי אגירה בשעה שהמתנחלים נהנים מאספקת מים שוטפת מעצם היותם ישראלים. בלתי נתפס לראות חבורת צעירים פלסטינים שמגיעים להתפלל במערת המכפלה, מבקשים מעבד שיושב בחנותו שממוקמת במרחק 6-7 מטרים מהם להביא להם כאפיות כי ההליכה והנסיעה בכביש מותרת ליהודים בלבד. לחשוב על המוני פלסטינים עורכים קניות בקסבה לקראת סוף השבוע כשהצבא מגיע לפתע, מעיף אותם מהרחוב או כולא אותם בחנויות במשך שעות רק כי חשקה נפשם של כמה מתנחלים לעשות סיור שופוני במרכז הקסבה, או לנסות להבין שכוחות חמושים שיכולים לנחות בסלון ביתם בכל רגע נתון כי יש פטרול ואין דרך אחרת לעבור בין הגגות.
מתוך עדות מס' 17, 2008: "היה איזה סיפור של חייל שרדף אחרי ילד פלסטיני עם סכין קומנדו כי הוא עצבן אותו או משהו… הוא שמר בעמדת תנובה. הילד רצה לקחת לו את "הדני" (מעדן חלב) מארוחת הצהריים שהוא גם ככה לא אכל.. ביקש ממנו, אז הוא אמר לו לא, עוף מפה. ואז הוא בא וביקש ממנו עוד. אני זוכר שזה קרה הרבה פעמים, זאת אומרת לשמור בעמדה וילדים מבקשים ממך את האוכל. היה לי איזה קטע שהיה לי קשה לתת להם משהו ואחרי זה לבוא להיכנס להם לבית עם נשק. זה היה לי קצת מוזר מדי להיות הנחמד ואז הרשע באותה פעם. לא רוצה שילד יחבב אותי כשאני מכוון לאבא שלו נשק. באותה תקופה זה היה פשוט.. זה לא בסדר לתת לו, זה לא הגיוני לתת לו את זה, אני שומר עכשיו, אני חייל, למה שאתן לו דני?"
משולש כוח מתנחלים-צבא-ממשלה
כוחות הביטחון נוקטים באמצעים דורסניים במיוחד כלפי האוכלוסייה הפלסטינית על מנת להגן על חייהם של 750 המתנחלים. במהלך האינתיפאדה השנייה הוטל על הפלסטינים עוצר למשך תקופה של 3 חודשים! במהלכם נאסר עליהם לצאת מפתח ביתם, למעט אחת לכמה זמן לצורך הצטיידות במזון. השגת השליטה וההרתעה נעשית באמצעות נוכחות מתמדת של כוחות הביטחון בשטח והטלת אימה ומורא על התושבים. לשם כך משתמש הצבא בין היתר בכלים הבאים: מעצרים, כולל מעצרי דמה – כוח חדש שמגיע לשטח מתרגל על הפלסטינים את נוהל המעצר וזה אומר בפועל כניסה לבית פלסטיני באמצע הלילה, עוצרים את הגברים, כופתים אותם ומכסים את עיניהם בפלנלית, כעבור מס' שעות ובתום התרגול הפלסטינים משוחררים. מדובר בפלסטינים חפים מפשע שהצבא משתמש בהם כשפני ניסיון. מיפויים – בוחרים מספר בתים באופן אקראי, פושטים עליהם באמצע הלילה, כולאים את בני המשפחה בחדר מסוים, מצלמים את החדרים, פתחי היציאה מהבית, את בני המשפחה כולל הילדים הקטנים ואת תעודות הזהות שלהם. כל משפחה יכולה לעבור את הרוטינה הזו אינספור פעמים. פשיטות וחיפושים – כוח צבאי נכנס לבית אקראי, החיילים שופכים את תכולת הארונות, שולפים מגירות, שוברים קירות, עושים בלגן ועוזבים את המקום. פטרולים קבועים ומשתנים בצירים המרכזיים של העיר, בנקודות החיכוך ועל גגות הבתים. הצבת מחסומים, בידוקים, עיכוב פלסטינים למשך שעות באופן שרירותי.
קטע מעדות מס' 33, 2008: "השגרה הפלסטינית שם כנועה ויודעת את הדברים האלה. זאת אומרת, הם יודעים שעכשיו יש סיור קסבה, הם יודעים שזזים כשמגיע פטרול של צה"ל. הם יודעים שאני יכול להיכנס להם לבית והם מתורגלים בזה. כל בית הרי, עברו שם חיילים אלפי פעמים כבר. אני, לא היה בית שלא הכרתי, גם מבתוכו, אני חושב. תכלס יכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים. עכשיו לא היתה שם אלימות, ממש לא, חוץ מבדיקות שגרתיות ודברים כאלה שכן נערכו הרבה. אתה יכול להיכנס לבית דרך הגג, אתה נכנס לבתים, למרות שאסור, זאת אומרת, פשוט לא היו לנו דרכים אחרות, היינו נכנסים תמיד לבתים (בפטרולים) אנשים שם מכירים את זה, הם רגילים לשגרה הזאת…"
מתוך עדות מס' 20, 2008: "פטרול 30 מה היתה המטרה שלו? שהערבים ירגישו שיש שם צבא, שהצבא נמצא בכל מקום שהם לא ידעו, לא משנה מה מאיפה הפטרול יגיע. תמיד יש צבא. ז"א שלא יחשבו שהם יכולים… וגם לעשות בידוקים, בתדריך זה היה "למנוע פח"ע בגזרתו" ובתכלס זה היה להרתיע. התנועה הזאת עם היד כשאתה הולך ראשון ליד הקצין, אז זאת התנועה. כאילו אתם מפנים את הדרך? כן. ממש כמו שאלוהים עושה למים ככה וגוזר לצדדים – אז ככה. מספיק לעשות ככה עם היד והם נצמדים לקיר בצורה מאוד ברורה, מפחדים קצת או שלא, ויודעים שלא שווה להם עכשיו להיכנס לעיכובים. ואלה שלא זזים? אתה מכוון עליו את הנשק. ברור שהוא יזוז. לרוב זה עובד עם צרחה: רוך! (לך, בערבית). "
מתוך עדות מס' 2, 2010: "נסענו לבית המרקחת (נקודה אסטרטגית) למחסום שם. היו שם 2-3 ילדים שלא היו מוכנים לעבור את השיקוף במכונה. עצרנו את הרכב והמ"פ לקח את הילד לסמטה. אני זוכר, זה בנוי אצלי כמו סרט, קודם כל הוא עמד מול הילד, היה כזה קרוב לקיר, הסתכל עליו שניה ואז חנק אותו עם ה.. החזיק אותו ככה עם המרפק. חנק אותו על הקיר ואז הילד השתולל לגמרי, המ"פ כל הזמן צעק וצרח עליו בעברית, לא בערבית ואז הוא הרפה ממנו והילד הרים את הידיים שלו לנגב את הדמעות והמ"פ עשה לו בום על היד, הוא הוריד את הידיים כדי להפסיק לנגב את העיניים, הוא השאיר אותן צמודות לגוף ואז התחילו סטירות, סטירות, סטירות… זה היה שלב של מכות, מכות וכל הזמן צעקות ואז הילד התחיל ממש לצרוח בקטע מפחיד ואז התחילו לבוא תושבים מסביב למחסום להציץ בסמטה ואני אומר להם הכל בסדר, הכל בסדר. המ"פ קרא למ"כ במחסום ואומר לו משהו, אני זוכר: איתם צריך להתנהג ככה וככה ואז הוא נתן לילד שתי סטירות ושחרר אותו. זה קטע שרוט. הילד היה בגיל העשרה, בן 13,14,15… זה היה משהו כמו 10 דקות של מכות."
נשים פלסטיניות משקיפות ממרפסת ביתן בחברון (צילום: נירית חביב)
בשעה שהפלסטינים נאלצים לחיות תחת משטר דיכוי צבאי אלים, המתנחלים נהנים מכל העולמות ומתנהגים כאדוני העיר. כוחות הביטחון שמגיעים לשטח מתודרכים על ידם. חשוב לציין שחלק מהמתנחלים מתגוררים בתוך מוצב צבאי ובינם ובין הצבא מתקיימים יחסי גומלין מורכבים במיוחד. באחד הבג"צים נגד מדיניות האפרטהייד בעיר, נחשף מסמך ובו שורה של דרישות מצד הנהגת המתנחלים בעיר לסגירת צירי תנועה, סילוק פלסטינים מבתיהם הסמוכים להתנחלות, הצבת מחסומים במיקומים מסוימים, חסימת כניסות וכד'. התביעה הכחישה את קיומו של המסמך, אך יש לציין כי דרישות המתנחלים התבצעו בשטח במלואן. בכלל עושה רושם שכוחות הביטחון משמשים כזרוע הביצועית של המתנחלים, כשהממשלה נותנת לכך גיבוי ואישור פורמלי. מעשי האלימות היומיומיים של מתנחלים כלפי פלסטינים אינם מטופלים על ידי כוחות הביטחון משום שהחוק הצבאי שחל בשטחים אינו חל עליהם והם נהנים ממעמדם כאזרחים ישראלים.
במהלך הסיור פגשנו את עיסא עמרו, אקטיביסט ופעיל זכויות אדם פלסטיני, שתיאר בפנינו את ההתעללות היומיומית של המתנחלים וכוחות הצבא בפלסטינים. עיסא וחברים נוספים מעמותת "נוער פלסטין" רכשו בית והפכו אותו למרכז קהילתי לילדי העיר. לרוע המזל הבית ממוקם בסמיכות לביתו של ברוך מרזל ומשום כך חייהם הפכו לגיהינום. עיסא הוכה על ידי המתנחלים אינספור פעמים, אפו נשבר וראשו נחבל. המתנחלים הציתו את עצי הזית בחצר ואת דלת הכניסה, השליכו חיתולים משומשים וזבל לעבר הבית וניפצו את שמשות המבנה. גם כוחות הצבא מתנכלים לו ומתעללים בו, עוצרים ומעכבים אותו למשך שעות במחסומים וקונסים אותו על כל שטות. הסיפור של עיסא הוא סיפורה של האוכלוסייה הפלסטינית כולה. חייהם של הפלסטינים הפכו להפקר, התסכול וחוסר האונים עצומים.
קטע מעדות מס' 1, 2008: " אירוע שממש זכור לי ששמרתי בעמדת תנובה ביום שבת, ולא הבנתי איך בנאדם מסוגל… אישה ערביה באה מהכיוון של הערבים, בחור צעיר יהודי, עם כל הפאות והכיפה, בא יורק לה על הפנים. צרחתי עליו: מה אתה עושה? מה נראה לך? הוא כמובן: אתה עוד תראה, אתה עוד תגלה. והיא המשיכה ללכת מפוחדת לכיוון מערת המכפלה. דיווחתי כמובן, ישר למג"ב כי להם יש יותר זכויות מלנו כלפי האזרחים, אבל לא קרה עם זה כלום. אסור לי לגעת בו, אסור לי לעכב אותו, אסור לי כלום".
קטע מעדות מס' 14, 2010: "הסיור הכי מיוחד של המתנחלים, זה כמו שעושים סיורי סליחות, אבל לא. הלכו רק על הרחוב הראשי, היה שם איזה אחד, עוד איזה פשיסטאן שגר צמוד למוצב, שפשוט הסתובב, ומלא-מלא ילדים, זה היה סיור לילדים, עם קצת מבוגרים וזה. לקח איזה שעה וחצי לחצות את הציר הזה שלוקח שלוש דקות לחצות אותו בערך, עצר באיזה 8-10 נקודות ופשוט הקריא כל פעם איזה סיפור. כל מיני תיאורים כאלה של: תפס אותי ערבי מסריח עם ריח מהביל של גופה, פשוט תיאורים מאוד ציוריים שמזכירים את התעמולה הנאצית. לא יודע, באמת דברים דמגוגים לחלוטין. באיזה אחת בלילה היה הסיור הזה. פשוט הסתובבו, תקעו בשופרות, הוא הביא בידורית, שם מוזיקה על פול ווליום. המפקד אמר: פשוט אין מה לעשות, אין איך לשנות את זה באמת. תושבים יצאו אמרו משהו? לא. ממש לא. כי הם העדיפו להימנע."
כתובת נאצה על חנות פלסטינית נטושה, חברון (צילום: נירית חביב)
קטע מתוך עדות מס' 51, 2008: "אני לא נתקלתי במצב שהערבים הציקו ליהודים, זאת אומרת לא היתה אלימות מצד הערבים, לא הטרידו אותם לא עשו דברים. אני חושב שמפחד בעיקר. אבל היהודים חופשי משגעים את הערבים. כאילו הם זורקים להם חיתולים עם קקי לגינה, זורקים את הזבל לגינות שלהם. בוא נגיד שאם ילד ערבי הולך ברחוב והוא נגיד יפגוש שלושה זאטוטים יהודים – הלך עליו, הם יפוצצו אותו במכות או סתם יציקו לו וזה… תשמע, הרבה הצקות כאלה."
מקריאת עדויות של לוחמים ששרתו בעיר במהלך השנים 2008-2010 מצטיירת מערכת יחסים מורכבת בין המתנחלים לחיילים שנשלחו לחברון על מנת להגן על חייהם. החיילים מתארים יחס של אדנותיות, צביעות, כפיות טובה, צפצוף שיטתי על החוק וניסיונות בלתי פוסקים להכפיף את הצבא לגחמותיהם. מהעדויות אפשר ללמוד שהמתנחלים מעלים או מורידים את רף האלימות כלפי הפלסטינים בהתאם לאופי היחידות הצה"ליות שמשרתות בשטח. בתקופות בהן נמצאות יחידות שנחשבות ל"שמאלניות" כמו הנח"ל או הצנחנים רף האלימות יורד משום שהם יודעים שמעשי תוקפנות כלפי פלסטינים יתקלו ביחס פחות סובלני מצד החיילים. חלק מהחיילים שמשרתים בחברון מתארחים בסופי שבוע בבית חב"ד בתוך ההתנחלות וכך נוצר טשטוש גבולות ולעיתים הזדהות מוחלטת עם האג'נדה של המתנחלים.
מתוך עדות 49, 2008: "הדבר היחיד זה תחושת התסכול הגדולה, שאתה שומר על אנשים שלא שמים עליך. יותר מזה, הם מתאכזרים אליך, הם משתמשים בילדים שלהם כדי להתאכזר אליך. שום הערכה. זה שהם מבקשים שומרי ליווי, אתה עושה את זה שבת, זה לא העניין. זה שהם מביאים לך כיבוד בזמן זה, זה מבחינתי לא שווה אם אחרי זה מקללים אותי ואפילו זורקים אבנים ומגיעים לאלימות. זה דברים בלתי נסבלים וזה גם הסיוט, זה משהו שלא קורה דרך אגב בשאר השטחים זאת אומרת היחס הזה, כאילו אתה איזה זבל מבחינתם. זה בא לידי ביטוי אצל הילדים, שהם אין בושה, הם יכולים להגיד מה שהם רוצים ואין אכיפה, זאת אומרת אין מה לעשות איתם הם אדוני השטח. הילדים האלה שהתפרצו לחנות לא היה מה לעשות איתם, זה היה פשוט מדהים. תחושת התסכול כשאתה רואה ילד פורץ לעוד חנות ועד חנות, הוא מחייך, לא אכפת לו, ואפילו אם אתה מעיר לו או עוצר אותו פעם אחת זה לא משנה. יום אחרי זה תראה אותו והשוטר מתוסכל. מעטפת של אנשים מתוסכלים. אין מה לעשות אז הסיטואציה שם מאוד אבסורדית. מילא הישיבה שם, מילא, אפשר עוד להתווכח על זה, אבל הסיטואציה שנוצרה והיחס לצבא הוא…".
מתוך עדות 46, 2008: "גולני מגיעים. בדיעבד אני אומר לך שהיישוב היהודי מת עלינו, אנשים מתים עלינו. מול הבית של ברוך מרזל כל הזמן: זה הגדוד הכי טוב שאי פעם היה פה. החלפנו את הנח"ל ותמיד הסתובבה האמרה הזאת שנח"ל מחלקים להם שוקו במחסום ו"אנחנו לא כאלה גולני הגיעו עכשיו" לגמרי. ככה מרעילים אותנו. גולני הגיעו לחברון. וזה באמת נכון, הקשחנו את הכל".
ניתן להמשיך ולתאר את מציאות החיים הבלתי נתפסת בחברון וכיצד הפכנו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים לבלתי אפשריים. מה שברור שאנחנו לא היינו מוכנים לעבור אלפית ממה שאנחנו מעבירים את שכנינו רק כי אנחנו יכולים, כי אנחנו חזקים ושולטים. מדיניות האפרטהייד והאמצעים הקיצוניים שישראל נוקטת בהם בחברון חורגים בהרבה ממה שנדרש לצרכי ביטחון והם נועדו בראש ובראשונה להבטיח את המשך קיומה של ההתנחלות היהודית שמונה 750 איש בליבה של חברון, תוך סילוקם של הפלסטינים מהאזור.
ילדים פלסטינים עם דליי מרק מארגוני סיוע הומניטריים, חברון (צילום: נירית חביב)
מי שמעוניין לדעת יותר מוזמן להצטרף לאחד הסיורים הבאים של שוברים שתיקה, קול אחד, שלום עכשיו וארגוני שלום נוספים. כמו כן ניתן להוריד מהאתר של שוברים שתיקה את ספר עדויות החיילים ששרתו בעיר במהלך השנים 2008-2010.
זה בדיוק המצב שכולם צודקים. חברון היא באמת ערש התרבות היהודית. מצד שני הערבים שם באמת סובלים. רק כי לישראל מתחשק להתעלל בהם או שלגמרי במקרה גם הם תרמו למצב בכך שהם רצחו אזרחים. וכן, גם מתנחלים הם אזרחים. ועוד, הכותבת ממש לא מבינה איך יכול להיות שיש בחברון יהודים. יהודים בחברון זה לא בסדר וערבים ביפו או נצרת זה כן בסדר? אני גם מציע שהכותבת תחזור שוב למה שכתבה – רחוב השוהדא נעשה שומם רק אחרי האינתיפאדה השני או במילים אחרות אחרי שאי אפשר כבר היה לסבול את מעשי הרצח של הפלשתינים. אז הפלשתינים אומללים אבל הם אשמים במצב. למה? כי הם מוכנים לעשות שלום רק אם ישראל, לא רק חברון, תהיה יודנריין. כשהם יחליטו שהם רוצים שלום ולא רצח רוב הבעיות ובמיוחד בעית אומללותם תחת כבוש תפתרנה.
נתניהו לקח החזון הרביזיוניסטי סוציאליסטי של ז'בוטינסקי ובגין האב (וגם הבן) והביאו לשפל מדרגה דתית ולאומנית רוויה בקפיטליזם שמנוני נוסח פרדיננד ואימלדה מרכוס. בשלוש תקופות שלטונו התקדם הלכוד ואיתו כל מדינת ישראל לפטישזם לאומני דביק כולו נפנוף דגלים חסרי תוכן. כך בנושא הפיכת השואה לבורית המכבסת כל עוולת כיבוש נשול והשפלה וכך גם בנושא "תחית ארץ האבות". את הציונות כולה מידר מידי הסוציאליזם והעבירה לידי טייקונה קפיטליסטית רקובה. על הלכוד השתלטו גורמים לאומנים וחרדליים ואנשים כבני בגין, מיכאל איתן, רובי ריבלין, מרידור ועוד טואטאו בבושת פנים לקרן זוית. גדעון סער "שר החינוך" לשעבר, שוחר ה"מצוינות", המנסה עכשיו לעודד אונס רוח הציונות על מזבח הכיבוש הממאיר, הינו עוד נדבך הזוי של טיח תפל על קירו המט לפול של הרויזיונזם הציוני. מרוח כולו בצביעות כחול לבן מנשלת, העומדת בסתירה מוחלטת לרוח האבות ונביאי העם היהודי. הוא והמנטור שלו נתניהו מוכיחים כי הקלישאה: "מפלטו האחרון של הנבל הינו פטריוטיזם", עדין אקטואלית מתמיד.
שברו שתיקה כשערביי חברון טבחו בשכניהם – חבריהם זקנים נערות ותינוקות בפראות ובחדווה- רק משום
שהיו יהודים חרדים יראי שמיים?
הימין הקיצוני התלבש על אתר "הארץ". האם ניתן להם מקום לפזר את השקרים שלהם גם באתרנו?
ימין קיצוני? מי מפחד מלהתעמת על "שקרים" ואני לתומי חשבתי שהשמאל הוא נאור ליברלי ונותן לדעות אחרות גם להישמע אתה כנראה מתגעגע לשמאל של סטאלין של סתימת פיות שמאל שכולם חושבים ומדברים [ובוכים ע"פ הוראה כמו בצפון קוראיה]באותה דרך לא נראה לי שעורכי האתר חושבים כמוךוטוב שכך
חיילי גבעתי (ע"ש "נוער הגבעות"?) עצרו ילד פלסטיני בן 5, וודיע מסוואדה, שיידה לעברם אבנים ליד המסגד האברהימי (מערת המכפלה) בחברון, כך עולה מסרטון שצילמה תחקירנית "בצלם" מנאל אל-ג`עברי. במזרח ירושלים בלבד נעצרו כ-800 ילדים השנה, רובם מסילוואן ועיסאוויה, כתבה אלמה ביבלש באתר הכיבוש (http://www.kibush.co.il ). המציאות היא שמעצר קטינים על ידי צה"ל ומג"ב אינו דבר יוצר דופן אלא אירוע יום יומי בגדה המערבית. יש על כך דוח"ות על גבי דוח"ות המראים שהתעללות בקטינים היא מדיניות של מדינת ישראל (כתבה של תמר אביה בה גם צילומי מעצרים).
( אין חדש תחת השמש/http://he.ihanuka.com )
הנער הועבר עי צה"ל לידי שוטרי חברון הפלסטנאים כדאי לדייק ולא נעצר שניית אבן הורגת גם אם זורק אותה ילד בן חמש
ביוני 2001 נהרג תינוק בן שנה מאבנים שיודו על ידי ערבים לעבר הרכב בו נסע סמוך לשילהhttp://news.walla.co.il/?w=//71940
בספטמבר 2011 נהרגו אשר פלמר ובנו התינוק יהונתן מהתהפכות רכבם שנגרמה כתוצאה מיידוי אבנים מרכב חולף בכביש גוש עציון-חברון. מיידה האבנים שנלכד הורשע ברצח
כוחות הביטחון חוקרים עדין את פיגוע האבנים בו נפצעה באורח אנוש אדל ביטון בת השלוש לפני כחודש וחצי סמוך לאריאל.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=867356
ראיתי להם את הרצח בעיניים", כך תיארה זהבה וייס, ישראלית שרכבה הותקף באבנים על ידי פלסטינים בבית אומר שבכביש גוש עציון-חברון מדרום לירושלים. אירועי יידוי אבנים הם אירוע שגרתי בשטחי יהודה ושומרון
בתוך סופת דם ואש חרבה קהילת חברון היהודית. תוך שעתיים של שחיטה והרס. חרבה ונמחקה הקהילה היהודית העתיקה ביותר בארץ-ישראל. עמל דורות אשר הושקע בחברון, באהבה ובגעגועים, במרץ ובכסף, נשמד ונמחק עד היסוד. בשעתיים אלו נערך הטבח המחריד ביותר שעבר על כל בלהות הדמיון, והעיר הקדושה – מקום משכן אבות האומה – הוכתמה בכתם קלון נצחי, כתם שחור מדם קדושים וטהורים אשר לא ימח לדורות. באותיות אדומות מדם ולוהטות מאש נחרת הדף השחור בתולדות יישובה של ארץ-ישראל העברית, יום י"ח במנחם-אב, תרפ"ט, יישאר לנצח כיום שבו הפכה עיר האבות לעיר ההריגה.
המון הפורעים סובב את בית החכם קאשטיל. ההמון פורץ את הדלת, מתנפל בזעף על הרב הזקן, הורג אותו במיתה אכזרית ואיומה, בוזז את כל הרכוש ושורף את הבית, על גופת הקדוש. גם על בית החכם חסון הסתערו הפורעים. הם שופכים נפט על הדלת ומציתים אותה, מתפרצים אל הבית, הורגים את הרב ואשתו, שודדים את הבית, ופונים לבנין "הדסה" ולבית גרשון. והנה מתאבך עשן מחניק מבית "הדסה", ואחריו בוקעות להבות אדומות ומלחכות את כותלי האבן מתוך "ספר חברון", ירושלים תש"ל בעריכת עודד אבישר (לא לבעלי לב חלש):
באותו יום נטבחו 59 יהודים: עוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר. 263 יהודים ניצלו על ידי שכניהם הערבים, 44 נפצעו קשה ו- 21 נפצעו קל.
משום מה נוח ליהודים לשכוח את היהודים שניצלו בידי הערבים תושבי העיר.
*תיקון טעות: משום מה נוח לשכוח את היהודים שחייהם ניצלו בידי תושבי העיר הערבים.
הייתי מתקן עוד טעות (שממנה ניתן אולי להבין מדוע היהודים נוטים "לשכוח").
הייתי משנה המילה "ניצלו" בה השתמשת, למילה אחרת ("נושעו" למשל).
זאת משום שלהזכירך, אחד הקורבנות של הטבח המזעזע והנורא באכזריותו הפראית וצמאת הדם, היה האופה התמים נח אימרמן, שנשרף למוות, כאשר הרוצחים הכניסוהו בכח לתוך תנור האפיה…
אכן מילים כדורבנות. פשוט מזעזע. טבח חברון הוא אבן דרך באיבה היהודית מוסלמית בפלסטינה.
אך באמת צדוק (ולא על מנת להתפלמס), האם אתה מוכן לציין גם, מה הייתה הסיבה לזעמו הרצחני של הצבור הערבי מוסלמי שבא לטבוח ביהודי חברון? נתון זה תמיד חסר בטקסטים הישראלים (בעיקר באלה הנשענים על הטבח בחברון ע"מ להצדיק פעילות קלגסית ומדכאת בעיר הזו, בימינו אלה).
לצפור בודד אני צינתי את הסיבה לאותו זעם רצלחני אבל תגובתי נמחקה הכל החל כתוצאה מהסתה שהסית המופתי בירושלים את הערבים בחודש אב תרפ"ט, הלכה ההסתה הערבית וגברה. האווירה הלכה והתחממה. צעיר יהודי נדקר בתגרה שפרצה בין יהודים וערבים על כדורגל שנפל בחצר ערבית, ולאחר כמה ימים מת מפצעיו. בה בעת גברה ההסתה הערבית. הופצו שמועות כי היהודים עומדים ביום שישי ה-23 באוגוסט לתקוף את מסגדי הר הביתביום שישי, ה-23 באוגוסט, פרצו המאורעות. המוני ערבים מן הכפרים וממדבר יהודה נהרו למסגדי הר הבית כשהם נושאים עמם אלות, סכינים ופגיונות. בחוזרם מן התפילה, בתום הטפה מסיתה במיוחד של המופתי, החלו הערבים לנוע לעבר השכונות היהודיות במטרה לטבוח ביהודים. המון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם והסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער, משני צידי רחוב הנביאים – שכונת הגורג'ים ("אשל אברהם") וקריה נאמנה ("בתי ניסן ב"ק"). 19 יהודים נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו. המוסלמים ניסו לתקוף שכונות יהודיות נוספות בירושליםhttp://www.aplaton.co.il/story_592
הכל נכון וגם אוסיף שהמופתי ימ"ש, בדרשתו רווית הארס, ציין ש"מי שיהרוג יהודי מובטח לו מקום בגן עדן" ר"ל. ובכל זאת…חיבים להיות אוביקטיבים. השינאה הרצחנית שבד"כ אופינית להמון פרימיטיבי ונבער, חלחלה משום שהצבור הערבי בפלסטין החל לאבד פרנסתו. אלפי ערבים מקומיים הפכו מובטלים משום שיהודים לקחו מקומם. אדמות שבהם עבדו כאריסים נמכרו ליהודים והם נושלו משדותיהם ובדיעבד מבתיהם. הכמיהה הלאומית הפלסטינית שהתפתחה במקביל לחזון הציוני קבלה חיזוק מהספר הלבן הראשון של צ'רציל והמדיניות הבריטית נטעה בהם תקוות למדינה משלהם: כזו שתרכב לצידו של הגל הלאומי הציוני היהודי. מדובר אם כן בתגובה האופינית לצבור מנושל (חלקו כאמור פרימיטיבי ונבער) החש רגשות קפוח עמוקים ונקם, בעיקר בשל האיום על זכותו הטבעית וההיסטורית להתקיים כאן. ההנהגה היהודית במקום לשתף עימם פעולה מלכתחילה, הפנתה כתף קרה ופעלה רק למען עצמה. כפועלת בחלל ריק חסר פלסטינים. זה היה הקש שספק דלק לאש השנאה. ע"כ חובה עלינו הציונים היהודים, להכיר בשגיאה זו ולנסות לתקנה ולו בימינו אלה.