על פי גרסה רווחת, התוצאות המיידיות של האביב הערבי היו שהעמים הערבים רואים באסלאם הפוליטי הגשר האיתן עליו יצעדו בני המזרח אל העתיד. מהלך זה מעצם טבעו אינו מהפכני. מדובר בצורה שלטונית הספוגה ערכי דת שניתן להתאימם ללא שום קושי לצרכים הניאו-ליבראלים של ארצות הברית ובעלות בריתה, לשם שילובן של "ארצות האסלאם" במזרח התיכון. יכולנו להסיק שהרוחות הנושבות בעולם של האביב הערבי נושבות מזרחה, ושאידיאל הפסגה הוא שלטון אסלאמי של הח'ליפות החדש. מודל זה, מרחיק לכת ככל שהוא, התקבל בסבר פנים על ידי הממסד המערבי. ככלות הכל, הלאומיות הערבית והשמאל בעולם הערבי היו מועמדים לחיסול פיזי ורוחני באווירה הדחוסה של ניצחון האסלאם.

טנק לי ארמון הנשיא, מצרים, 2012 (מקור)

אפשר להתווכח על המהפכה המצרית יומם ולילה. אך ברור שחוסל הביטחון העצמי של האסלאם הפוליטי, שראה את עצמו ככוח הגמוני חדש בעולם הערבי-מוסלמי. גם אם המפכה של ה-30 ביוני לא תשיג כל הישג נוסף, היא תישאר מהפכה אדירה ששינתה עד היסוד את ההיערכות לשינוי המציאות. גברה התודעה שהאסלאם הפוליטי אינו הפתרון ואינו יכול להיות הפתרון. ההסרה, או לפחות הזעזוע, של אבן הנגף של תודעה כוזבת זו היא תמורה היסטורית שאנו חייבים לעם המצרי שדרש את הפלת שלטון האחים המוסלמים.

מה קרה עד כאן?

העובדות הן חשובות. רצוי לעמוד עליהן לפני שייקברו תחת הר של סיסמאות ליברליות ואולטרה-שמאליות. המהפכה, כלומר המוני העם ברחוב, קראו לצבא לפעול בשמם להפלת ממשלת מורסי. רובם קראו לצבא בהתלהבות ותוך אמון בו, ואחרים השלימו עם הקריאה בצורה זו או אחרת. יש שתי פרשנויות אפשריות: הראשונה היא שההמונים ברחוב, על המיליונים שבהם, היו מושא קל למניפולציה והם היו בורים וטיפשים. הפרשנות הנכונה לטעמי היא שהמוני העם העריכו נכון את יחסי הכוחות כפי שהם. מתוך כך, הבינו שלא היו מוכנים ולא נערכו לתפיסת השלטון ולהנהגת מהפכה חברתית רדיקאלית. על כן הם ביקשו להפעיל את הצבא כברירה הסבירה ביותר בנסיבות שהתפתחו. זו הייתה האסטרטגיה הנבונה והאפשרית היחידה.

מהלך המהפכה במצרים הינו שונה מכל מה שהכרנו קודם. בקרב אנשי שמאל רבים סימנה עליית הצבא לשלטון את קץ המהפכה. פרשן אחד קבע בתמציתיות ש"הכושי עשה את שלו, והכושי יכול ללכת". גישה זו, שנתקלנו בה בהרבה מקומות, היא שיא השטחיות. אנשי שעון-העצר אספו ידיעה אחר ידיעה במשך כמה ימים כדי להפגין שצבא התנכר לכל הבטחותיו ועסק באופן אינטנסיבי בהחזרת אנשיו של הנשיא המודח חוסני מוברכ לכל עמדות המפתח.

תפקיד הצבא בשלב זה הוא להביס את האחים המוסלמים תבוסה מוחצת. אלה שרואים בבעיית ההתגברות על השלטון העריץ של האסלאם הפוליטי כאילו מדובר בסוגיה של זכויות אזרח ואדם, רק מגלים את חוסר התמצאותם במציאות המצרית ובדינמיקה של מאבק מהפכני.

"מהפכה ללא הנהגה"

החוגים שכפרו בהישגי המהפכה לעגו לה בקובעם שמדובר "במהפכה ללא הנהגה". האמת היא שקואליציה רחבה ומגוונת הובילה את המהפכה הדמוקרטית האדירה הזאת – מהפכה שבראש שלה לפחות 10 מיליון מצרים. נכון שמדובר בהנהגה של קואליציה רחבה ומורכבת. אך המהפכה לא "הלכה הביתה". הצבא לא קיבל ייפוי כוח מוחלט ובלתי חוזר. הוא יאבק על האינטרסים שלו, אך יש מפת דרכים ויתנהל מאבק סמוי ומאבק גלוי על מימושה. ולמרות "קבורת המהפכה" על ידי החברים במערב הנאור, המאבק נמשך!

יצוין שאנחנו בפתח עידן חדש במזרח התיכון, ולא במקרה הכל נזיל. אין לסכם דבר בקשר לאירועים במישור הבין לאומי פרט לתופעה אחת חשובה: אנו רואים מי הם בעלי הברית המרכזיים של האחים המוסלמים. אלה מבטאים בהודעות ובמעשים את חרדתם לנוכח כישלון האסלאם הפוליטי. מדובר קודם כל בטורקיה ובקטאר, שהן לא במקרה עמודי התווך של ארה"ב באזור. יחד עם זאת אין לראות בשלב זה מגמה של ניתוק מההשפעה האמריקאית הניכרת. נחכה ונראה.

המהפכה מחייבת ראיה ארוכת-טווח

עיתונאית מצרית ששמה שרה אבו-בכר עומדת על כך שתיאור האירועים כאילו מדובר בהפיכה צבאית אינו מקובל על המצרים. במערב, היא כותבת, החליטו עקב האירועים שהמצרים חסרים את התכונות המנטאליות הבסיסיות לקיום דמוקרטיה. כמו כן, היא מצטטת קורא אחד שקבע: מיום הכרזת עצמאותה ב-1776, לקח לארצות הברית 13 שנה, אחרי שדחו את המונרכיה, כדי להסכים על צורה חוקתית יציבה של ממשל. ה"ניו-יורק טיימס" סוקר את העמדות של הליבראלים, השמאל והאינטלקטואלים במצרים וקובע כי "רובם המכריע של הליבראלים, השמאל והאינטלקטואלים במצרים הצטרפו לגלי השמחה לרגל תבוסת האחים המוסלמים, ותקפו את כל אלה שלא הסכימו איתם".

ציווי הסולידריות הוא ברור ביותר לנוכח העובדה כי עמיתינו הרוחניים נמצאים במערכה קשה ומורכבת. במצב של ספק, האם אין זה הגיוני להישען על העמדות הרווחות בקרב השמאל והאינטלקטואלים המקומיים? נראה שאלה שהפנו עורף למהפכה המצרית בכך שהנפיקו לה כבר תעודת פטירה, נכשלו במבחן הסולידריות.