בתחילת החודש כתבתי מאמר באנגלית לידידים בחוץ לארץ תחת הכותרת "The John Kerry Show" (בתאריך 1/7/13), ובו כתבתי כי שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי מנסה לביים הצגה, לפיה הפלסטינים יסכימו בסופו של דבר לחבילה המורכבת ממילים יפות, עקרונות עמומים, ונוסחאות וג'סטות שיאפשרו לקרי להודיע ששני הצדדים מסכימים זה עתה על משא ומתן.

קרי ונתניהו בירושלים, אפריל 2013 (צילום: שגרירות ארה"ב בתל אביב)

אבל המבקרים החריפים ביותר של המדיניות האמריקאית לא יכלו לתאר לעצמם שמדובר בהצגה כה אומללה וכה בלתי-אמינה. ביום שישי ה-19 ביולי, התייצב מול המצלמות שר החוץ של המעצמה האדירה והודיע שהצליח להביא את שני הצדדים להסכים לפתיחה מחדש של המו"מ. קרי אמר שיש עוד אי-אילו עניינים שצריך לסדר, אבל הוא נתן את הרושם הברור שמדובר בבעיות טכניות שאינן גורעות ממשמעות הודעתו הדרמטית.

השבוע, "הארץ" מדווח שלא מדובר בבעיות טכניות – עדיין לא הוסכם שום דבר מהותי. עיקר הכתבה מוקדש לאזהרות הפלסטינים שלא הסכימו למשא ומתן ישיר, אלא רק לשיחות מקדימות:

1. מתברר, שלמעשה גם לא הוסכם על שיחות מקדימות, ואלו תלויות בקבלת עקרון גבולות 67, ושחרור כל האסירים הוותיקים.
2. אין עדיין הזמנה אמריקאית לשיחות הכנה בוושינגטון.
3. יש אפשרות שלא תהיה הזמנה אחת אלא שתי הזמנות, אחת לפלסטינים ואחת לישראל.
4. מסתבר שישראל דורשת הכרה בה כמדינה יהודית, דרישה לה הפלסטינים לא נענו.

קשה להאמין, אבל אחרי שישה סיבובים באזור, מסוגל קרי להציג הצגה כה אומללה. העולם מסתכל ומשתאה, לאחר שהתבקש ע"י קרי רק לפני מספר ימים לא להיות ציני. לא ברור "מקור הסמכות" בשיחות אלה, אבל ברור שמקור הסמכות של הציניות הוא המדיניות האמריקאית של "עשן ומראות". קשה לדעת מה קודם למה אצל האמריקאים – הרשעות או הטיפשות, או אולי שתיהן ביחד.

אכזריות איומה סביב השולחן הדיפלומטי

אני תוהה כמה מהאנשים אשר עוסקים בתהליך הכזב הזה שואלים את עצמם כיצד הוא משפיע על האסירים הפלסטינים עצמם, ועל משפחותיהם. הנפנוף בסיכויי השחרור והחזרה לחיק משפחותיהם דומה להתעללות באדם רעב ע"י נפנוף אוכל מול פניו. ואנחנו נאלצים לשמוע מדי כמה שעות על "הפושעים והרוצחים האכזריים", להם "דם על הידיים". כל אדם נאור יודע שמדובר בשקר הזועק לשמיים. אלה שמשחקים בגורלם של האסירים יודעים שהם פטריוטים פלסטינים, בנים ובנות הזוכות לכבוד והערצה של בני עמם ולאהדה של כל מי שמכיר בזכויות של העם הפלסטיני. אפילו אלה הדורשים להתחשבן איתם בגין הצורה הטרוריסטית של פעולתם, יודעים היטב שהיו מעדיפים לאחוז בנשק מודרני וטכנולוגיות צבאיות מבלי לפגוע באזרחים במילוי תפקידם. יש להוקיע את אלה שמפיצים את הדיבה הזאת של "רוצחים" כשהם יודעים שמדובר באסירים פוליטיים לכל דבר.

משאלי עם

לא קל למתוח ביקורת על ההנהגה הפלסטינית. בעיקרו של הדבר זהו תפקידו של הציבור הפלסטיני. יחד עם זאת, ברור שהנהגה פלסטינית זו התמסרה מזמן למסגרת המדיניות האמריקאית, במישור הדיפלומטי, הכלכלי והפוליטי. לכן הפלסטינים נתונים ללחץ אימים מצד האמריקאים, האמורים להרעיבם כעונש על סירוב לשמש משתפי פעולה עם ההצגה האמריקאית. הקושי הוא שאין פתרונות לפלסטינים אצל האמריקאים, אלא תפקיד בזוי בהצגה הזאת שנקראת משום מה "משא ומתן על השלום".

חוק הכסילות

אין דבר יותר טבעי מכך שעשרות שנים של סכסוך לאומי ושליטה קולוניאלית יגרמו לפניה ימינה בחברה הישראלית-יהודית. ואין דבר יותר טבעי מכך שעסקני הימין המתנחלי ירצו לעשות קופה שלטונית מעוצמתם הציבורית והפרלמנטרית. כידוע, הרשת הדמוקרטית אצלנו מלאת חורים. המשך "התהליך הטבעי" מורגש בימים אלה סביב יוזמת חוק המשילות.

לפי הידיעה האחרונה יוזמי החקיקה הנלוזה הזו החליטו לפי שעה למשוך הסעיף הנוגע לאחוז החסימה. אך לידידי הדמוקרטיה ברור שהאיום לא סולק. הימין המתנחלי ובעלי בריתו עושים חשבון פשוט – דרכם לשלטון מוחלט נחסמת בין היתר ע"י המצביעים של האוכלוסייה הערבית. אם אלה ינושלו מזכותם לייצוג, עולה בהתאמה יכולתו של הימין לבסס עצמו כשלטון מוחלט ונצחי.

יש בממסד הפוליטי לא מעט אנשים המסתייגים מהפוליטיקה הליברמנית כשהם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות צעד הנישול הפוליטי של האוכלוסייה הערבית. אלה מבינים שאקט כזה פירושו הפרת החוזה הבלתי-כתוב בין האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל ובין מדינת ישראל והממסד שלה. הם מבינים שהאוכלוסייה הערבית-פלסטינית הישראלית לא תעלם מהשטח ולא תשב באפס מעשה אם הממסד הישראלי יישר קו עם "מפלגות הטרנספר". הערבים הפלסטינים בישראל לא יוותרו על המאבק לשלום ולהגדרה עצמית בכל התנאים ובכל הנסיבות. עיצוב האסטרטגיה הספציפית הוא תפקידה של האוכלוסייה הפלסטינית. כמובן, יש להבהיר לציבור בישראל שהפלסטינים בישראל לא ייעלמו ולא יאלמו, אלא ימצאו דרכים להשיב מלחמה שערה.

הפלסטינים הנאבקים על זכויותיהם לא יישארו ללא תמיכה מצד חלק מהציבור הישראלי-יהודי. הורדת המסך של הדמוקרטיה הציונית לפי עצתו של ליברמן, תעיד כאלף עדים שאין דמוקרטיה ישראלית שאין בה מקום לאחדות יהודית-ערבית. יש לשלול את הפגיעה באוכלוסיה הפלסטינית, אך יש גם להבהיר שאם יבוטל החלל הדמוקרטי המצומצם שעולה בקנה אחד עם כיבוש ושירות אינטרסים זרים, הדבר יפלס דרך למאבק על דמוקרטיה בעלת שורשים עמוקים יותר, דמוקרטיה שאין בה מקום לאפליה, גזענות וכיבוש.

Share on Facebook