לפני מספר ימים נערך בבסיס צה"ל אי-שם בנגב יהודה טכס סיום קורס קצינים. מאות חיילות וחיילים, בגיבוי אלפי בני משפחות, התכנסו לציון המאורע בקונגלמרט של מבנים אפורים כשק, באמצעו מגרש מסדרים רחב ידיים, אנונומי וקודר. מהטכס העלוב וחסר ההשראה, המלווה בנגינת תזמורת צבאית שעשתה לצאת ידי חובה, לא נכחד, כבדרך הטבע, משפט כזה או אחר מפרי הגותו של מנכ"ל הנכבה, דוד בן-גוריון. בברושר שהוגש למשפחות הנרגשות אשר עשו דרך ארוכה למקום נכתב כי בית הספר לקצינים "שואף להוות דוגמא ומופת."

ועל אחד הקירות של מגרש מסדרים, מעין כיכר אדומה כחול-לבן, המכילה עלמים ועלמות חביבים ונמרצים שמשום מה לא הלכו בדרך החתחתים של סרבן המצפון היקר, נתן בלנק מתנוסס משפט העל של "מורשת הדוגמא האישית": "ממני תראו וכן תעשו". ציווי זה מיוחס לריבון החמישי גדעון בן-יואש, כפי שמופיע בספר שופטים פרק ז', פסוק י"ז.

גדעון וצבא ה300 שלו (מקור)

מאחר ותעודת השחרור מהטכס, באמצעות שורת הפגז של ההמנון הלאומי "להיות עם חופשי בארצנו", בוששה לבוא, הורמה שיחת טלפון לבן יואש שהפרו ורבו שלו הגיע לשבעים צאצאים, ביניהם השייגעץ הקטלן אבימלך.

מר הלו: שלום, האם הגעתי לבית גיל הזהב על שם זבח וצלמנע בקיבוץ חפציבה?

מר קול צרוד: מי אתה? מה אתה רוצה עכשיו?

הלו: מדבר מר הלו, אפשר לשוחח קצרות עם השופט לשעבר גדעון בן-יואש!

צרוד: כבר התקשרת לפני חודשיים. מה אתה רוצה עכשיו?

הלו: זה לא הייתי אני. אולי מישהו מחידון התנ"ך למבוגרים.

צרוד: תגיד לי משהו, אתה מתקשר ממדינת "הגרויסע מציאה"?

הלו: נכון מאד ביותר.

צרוד: זה ייקח קצת זמן. השופט לשעבר מנסה למכור לשפן בן אחיקם תכשיטי זהב, אתה יודע, עשית מבחן פתע על זה: את השהרונים שתלש מצווארי גמלים. (באפרכסת נשמעת גרירת רגלים. קול עמוק: מר צרוד, מי זה? מה זה? אמרת לטמבל הזה שכבר נאספתי אל אבותיי ואין לי זמן לנודניקים? טוב, בוא נחליף איתו כמה מילות נחמה.)

מר שופט: מי זה שם? זה אתה, טבנקין? כבר השלמת את ארץ ישראל השלמה?

הלו: לא, לא! זה סתם אחד. עובר אורח.

שופט: בסיידר גמור? שלחו אותך מהוועד למען החייל, אתה רוצה לקנות ממני נזם זהב משהו-משהו בזיל הזול.

הלו: לא, כבוד השופט. אני רוצה ממך משהו אחר…

שופט: משהו אחר? אתה יודע שפה המצב רע. האוכל פה על הפנים. אם אני לא מוכר שלל אז אין לי כסף לקנות בפלות בסופר של הקיבוץ. אז תשלח כמה פונטים ותקבל ראיון טיפ-טופ. מאיפה אתה? אמרו שאתה מ"הגרויסע מציאה". אז מה אתה רוצה?

הלו: יש לי כמה שאלות.

שופט: בסיידר. אוץ אל הראשונה.

הלו: תשמע, בבית ספר לקצינים, על הקיר במגרש המסדרים…

שופט: כתוב משפט שלי. ממני תראו… בלה, בלה. נו, אז מה כבודו שואל?

הלו: רציתי לדעת אם ממני הכוונה ממש ממך או ממישהו אחר?

שופט: לא, זה ממני פאר. נו, שויין. עוד טמבל אחד. זה שלי לגמרי. נכון שלפני שאמרתי זאת התייעצתי עם איציק מאנגר ואגממנון. איידיש, יוונית, לא יזיק. אבל הציונים לא משלמים לי תמלוגים. אם תראה את השלם של בית הספר תגיד לו שיכניס מיד לחשבון שלי בבנק הפועלים סניף לינקולן בתל-אביב. מה, אני צריך למכור את כל השלל שלקחתי בעזרת השם מהמדיינים במקום לתת מתנות לחתיכות פה. אתה יודע כמה קאראט שמתי על איזבל. אל תשאל. עדיף שלא תשאל. נו, אז מה אתה רוצה? עוד מעט מקבלים פה ארוחה ואחר כך הרצאה מעניינת: השוואה בין ערמונית מוגדלת לבין מפלגת הבית היהודי.

הלו: כל הכבוד. כל הכבוד. שמע, בגלל שעברו כל כך הרבה שנים מאז השירות שלך, אתה כבר לא בתפקיד הרבה זמן אבל יש לך פרספקטיבה ביטחונית החול-מניוקי, אני מבקש לדעת מי עכשיו יכול לשמש דוגמא אישית כמו שאתה היית?

שופט: אף אחד!!! אתה שומע מר הלו? אף אחד. הם שם ב"גרויסע מציאה" חכמים על חלשים. מה הם יודעים חוץ מאשר לפצח לילדות קטנות את הראש, להתעלל שעות שלמות במשפחות המבקשות לעבור במחסומים, לפרוץ לבתים באמצע הלילה. נכון, גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת. אבל בכול זאת עמדו מולי כוחות חזקים ולא חסרי מגן. ושלא לדבר על "אדוני הארץ" שהרשעות נוזלת מהם.

הלו: אוקיי. אוקיי. אני חייב לזוז.

שופט: מה, ככה נגמר?

הלו: ההסעה מחכה.

שופט: אפרופו השאלה שלך יש עוד משהו. זה נכון שאמרתי שאני לא רוצה למשול, והוספתי "ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם!" אבל תראה מי הנציגים שלו כיום. גולדה, שבאה פעם לבקר אותי מבית הבראה של ההסתדרות על שמה, אמרה: "גידי, דבר אחד למדתי בחיים: אם שוטים אז לא נוהגים."

הלו: גידי, אני מוכרח לרוץ.

שופט: אז רק עוד דבר אחד. אתה יכול לסדר לי רנדבו עם השופטת הנחמדה הזותי מירושלים ששלחה מוכר בייגלך לעשר שנים. תגיד לה שאני כבר לא מה שהייתי, אבל אם היא תזרוק בייגלה באוויר אני תופס אותו בפה ולא ביד. כמה כבר יכולים לעשות דבר כזה היום?

Share on Facebook