למען האמת ציפיתי לתסיסה חזקה ותקיפה יותר בסיעת "יש עתיד". המנהיג, יאיר לפיד, הוכיח שהוא מסוגל לנצל את הרפיון הרעיוני המוחלט השורר במרכז הבורגני, ולמצות, עוד יותר מאשר קודמיו בד"ש, בשינוי ובמפלגת המרכז את מאגר הקולות החילוני-לאומני של הנאורים בעיני עצמם בגוש דן. יש בקרב מצביעי לפיד אנשי ימין רבים, מהסוג שתמך ברפאל איתן (רפול) בעבר הלא רחוק. קיים שם בכל זאת רוב מוחלט של שמרנים עם תדמית ליברלית ואפילו ליברלים אמיתיים, שזנחו את ציפי לבני, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון ונהרו למחנהו של לפיד מתוך זיקה עמוקה לאופנות עכשוויות, שמגדירות את זהותם. הזרם הליברלי מיוצג במידה ידועה גם בקרב הסיעה הגדולה של לפיד בכנסת (19 ח"כים למי ששכח) ויש בקרבה גם אנשים ונשים שהיו קרובים בעבר לשמאל העקבי.
ח"כ עדי קול מ"יש עתיד" בכנסת (מקור)
מצביעי לפיד וחברי הכנסת שלו התעלמו מכל אזהרותינו אודות האיש, הרקע הרעיוני שלו והתבטאויותיו. גם כפובליציסט הוא שיקף את רוח המאמרים שהופיעו בעיתון הבורגני "הבוקר" בשנות החמישים אם כי מעולם לא הצליח להתעלות לרמת הכתיבה הגבוהה שאפיינה את יומון "הציונים הכלליים". הנוסחה ב"הבוקר", שאותה חיקה אביו טומי לפיד גם ב"מעריב", מיזגה לאומנות כאילו מתונה עם אנושיות כאילו אוניברסאלית וגם זיקה לכל ממסד ובלבד שלא יאכוף על כלל הציבור מידה כלשהי של שוויוניות ולא יגן על השכירים ועל הגמלאים. ה"כאילו" כאן איננו צו האופנה של המאה ה-21 אלא אִפיון העמדות והסגנון של "הציבור האזרחי" במאה הקודמת.
קודמיו של לפיד בהנהגת הציבור האזרחי האנטי סוציאליסטי פעלו במציאות שונה לגמרי. הזירה הבינלאומית אחרי 1945 הייתה דו-קוטבית, מחולקת בין מעצמות המערב בהנהגת ארצות הברית והגוש הקומוניסטי בהנהגת ברית המועצות. מדינות מערב אירופה התכנסו תחת ההגמוניה האמריקאית והסתייעו בתוכנית הסיוע המאסיבית של ג'ורג' מרשל כדי לשקם את נזקי המלחמה ולהילחם במפלגות הקומוניסטיות הגדולות (בעיקר באיטליה ובצרפת) ולכרות בריתות משתנות בהיקפן ובעוצמתן עם המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. גם במפלגות הבורגניות הבינו שבלי חלוקה שפויה של העוגה הלאומית בעולם החופשי יתחזקו עוד יותר הקומוניסטים ואולי אף יעלו לשלטון בתמיכת הגוש המזרחי. אפילו בבריטניה, שבה השפעתם של הקומוניסטים הייתה זעירה, חוללה מפלגת העבודה (לייבור) מהפכה מבנית אדירה, הלאימה שירותים ותעשיות ובעיקר בנתה מערכת בריאות חינם לכל התושבים, ובמידה רבה הגשימה את חלומותיהם של מאות אלפי חיילים שחזרו מהחזית ולא העלו על דעתם את האפשרות לחזור לחברה הדכאנית והנצלנית ששררה בבריטניה בין שתי מלחמות העולם.
המושגים של כלכלה מולאמת לחלוטין בגוש המזרחי וגם בסין, ומשטר רווחה נאור ומשוכלל בארצות הסקנדינביות ובבריטניה, רווחו בשיח הבינלאומי וחלחלו גם לארצות עם ממשלות בורגנית או סוציאל-דמוקרטיות (צרפת, בלגיה, הולנד, איטליה). גם בישראל התייחסו לשליטה ממשלתית או ציבורית בכלכלה כדבר מובן מאליו. הציבור האזרחי (קודמיהם של אנשי "יש עתיד" לפני ואחרי הקמת המדינה) התלבט בין שותפות עם מפא"י של דוד בן-גוריון שנשבעה בשם הסוציאליזם אבל הפכה יותר ויותר פרו-אמריקאית ו"ממלכתית" לבין אופוזיציה לוחמת למשטר הריכוזי. היה ברור לכל צעיר ישראלי שרצה לעסוק בפוליטיקה שמפא"י וההסתדרות הם כוחות הגמוניים בחברה ובכלכלה והם גם מעצביה של המדיניות הישראלית בכל התחומים, כולל במערכת הביטחון. תהליכי ההתברגנות במפא"י שהגיעו לשיא עם הקמת רפ"י בשנת 1965, נתנו לגיטימציה לצעירים שצמחו בתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת לזנוח את הרטוריקה הסוציאליסטית, לתפוס משׂרות בכירות בקונצרנים הענקיים של חברת העובדים ההסתדרותית ("סולל בונה", "שיכון עובדים", "בנק הפועלים", "המשביר", "תנובה" וכו') אבל התהליך היה ארוך ונפתל. בוגרי התנועות והמשמרות הצעירות של מפא"י ואפילו של מפ"ם למדו באוניברסיטה כלכלה רכושנית וסוציולוגיה ששיקפה את שליטת האליטות האשכנזיות במדינה. אותם אנשים הפכו לימים ל"פקידי האוצר", שראו בתפקיד הממלכתי שלהם קרש קפיצה לשוק הפרטי. הוותיקים שעוד דיברו על "סוציאליזם בימינו" הפכו לשרידים קצת מגוחכים מהעולם של שלשום.
כך הפכה הבורגנות ממילת גנאי לסטאטוס חברתי נסבל ולימים גם למעמד נחשק, וההבדלים בין צעירי מפלגת העבודה שנספחו למעמד המנהלים לבין הבורגנים שהביאו כסף מהבית ועבדו בעסקים פרטיים נמחקו והלכו. המהפכה הטכנולוגית גדעה לגמרי את ההבדלים הפוליטיים הישנים. נוצר מכנה משותף לכל הבורגנות הטכנולוגית, החברתית והפוליטית: רצון להחזיק בכיבוש בלי זיקה דתית לארץ ישראל השלמה; הסתייגות מהמתנחלים עם קבלה הדרגתית של עולם המונחים שלהם; שיתוף פעולה מסוים עם האזרחים הערבים למטרות שלטוניות מבלי להכיר בלגיטימיות של הסבל הפלסטיני מאז שנת 1948; תמיכה מלאה בהגמוניה האמריקאית בזירה הבינלאומית, שהפכה לחד-קוטבית מאז התמוטטות הגוש הקומוניסטי; איבה גוברת והולכת כלפי האיסלם (עד לתמימות דעים עם קבוצות גזעניות באירופה). מכאן נובעת הנכונות לשתף פעולה עם הליכוד.
בשוליים הרחבים מאוד של הזרם החילוני הציוני-כללי (הפעם בלי מירכאות) פעלו תמיד קבוצות יותר שמאליות ויותר הומניסטיות. אני מתכוון לתנועת שלום עכשיו, למרצ, ל"שינוי" הישנה של מרדכי וירשובסקי (אבל לא של שותפו אמנון רובינשטיין שהיה תמיד ציוני כללי וביטחוניסט), לשל"י, למועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני, לשרידי מפ"ם עוד לפני שהתאחדו עם רצ ולאנשי השמאל הרדיקלי. רוב הגופים האלה וגם תומכיהם נטו לשתף פעולה עם שמרנים שהתנגדו לכפייה הדתית או להשתוללות המתנחלים. היו בהם גם אנשי מפלגת העבודה שמאסו בדרכו של הלאומן והניאו-ליברל אהוד ברק וחששו מהקרע שהוא יצר עם האזרחים הערבים. בעיקר הדאיג אותם הקרע בין ישראל לבין העולם התרבותי והסיכון להיפגע כלכלית ותרבותית בשל האיבה הגדולה, דווקא בקרב מדינות עם רקורד ידידותי לישראל, כלפי הכיבוש וההתנחלויות.
מהרקע הזה בדיוק צמחה ח"כ עדי קול ועוד חברים בסיעתה שטרם התקרנפו סופית (ח"כ עפר שלח?). יש ח"כים כמוהם גם בסיעת העבודה (לעומת שמרנים כמו ח"כ איציק שמולי או ח"כ בנימין בן-אליעזר) ואולי גם ב"התנועה" של ציפי לבני. לפיד, יורשם של אנשי האגף הימני בציונות הכללית, התנהג כלפי קול בדיוק באותו בוז תהומי שאותו רחשו קודמיו כלפי הליברלים העצמאיים שנטו לשתף פעולה עם תנועת העבודה ולא עם מנחם בגין. יש רקע היסטורי לכל מה שקורה: לא מדובר רק באופי השתלטני של לפיד או בדמעות הזַכּוֹת ששפכה ח"כ קול. שתיקתם הרועמת של חבריה הקרנפים גרמה לבידודה של קול ולהשתקת האמת שלה. לדעתי בגידתו של לפיד בכל הבטחותיו לפני הבחירות חייבת לגרום בסופו של דבר למרד אפקטיבי יותר ב"יש עתיד".
- פורסם בכל העיר, 9 יולי 2013
ביש עתיד נמצאים חבורה של חברים שלפתע זכתה במיליארדים[כחבורה] ולכן מי יעזוב את החבורה כאשר כולם נהנים ביחד מהמתנה ברגע שיעזבו הכסף יעלם
חיים היקר,
בל נשכח שאת המנדט התשעה-עשר קיבלה 'יש עתיד' מ'מפלגת העבודה' בשל הסכם העודפים שנחתם ביניהן טרם הבחירות.
שלי יחימוביץ' (הסוציאל-דמוקרטית הדגולה) ממש לא רצתה להמשיך את הנוהג הקבוע ולחתום עם אחותה הקטנה משמאל מרצ או רחמנא ליצלן עם חד"ש (בכך גם הייתה מאתגרת מעט את מצביעה). היא העדיפה את איש הימין השבע, הנהנתן ובעל הממון ששכירי מדינה ישראל הערבים והיהודים מעניינים אותו כשלג דאשתקד(!)
זוהי תרומתה הקטנה אך הייחודית של שלי לממשלת נתניהו השלילית.
ואותי מעניין מדוע בגדה הלשכה הפוליטית של מק"י בנו ובשלומנו, יותר מאשר מדוע בגד הלץ הבינוני – יאיר לפיד – שנולד לבגוד במצביעיו מ"המעמד הבינוני". ומדוע בעודנו זועקים "בדם, ברוח, נפדה אותך (יא – פלסטין)"… החליטה הלשכה לפדות את ג'ון קרי… ולמה במקום לזעוק "פועלי העולם התאחדו" — הלשכה באה ותומכת ב- PAX AMERICANA — בשלום של קרי. האם נדבקה מק"י וחד"ש באותו הרפיון הרעיוני המוחלט השורר במרכז הבורגני? האם חד"ש הפכה למהדורה חדשה של ד"ש?
חיים, אתה כותב ש "בעיקר הדאיג אותם הקרע בין ישראל לבין העולם התרבותי". לא הצלחתי להבין מיהו אותו עולם תרבותי? אירופה שעמדה דומם בעוד שישה מיליון יהודים הושמדו? או מאות אלפי בני טוטסי שנטבחו באפריקה? או שמא ארצות הברית שנמצאת בהיסטריה מוחלטת כנגד שטף הצ'יקאנוס ששוטף את בתי הבורגנים ואת הכלים במסעדותהם? אשמח לנ"צ ברור של אותו עולם תרבותי … כי לצערי לא מצאתי שום ערך מתאים בויקיפדיה.