קרי בא לאזור
אם מישהו תולה תקוות בשיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטיני
מי שיודעים זאת טוב יותר מאנשי שמאל רבים בינינו הם הפלסטינים. לכן הם אדישים ושווי-נפש לקראתן, ומתנהלים בסבלנות הבלתי מובנת כמעט לדרכם, מה שלא אומר שהם שכחו את סבלם או נטשו את כיסופיהם.
הפגנת נשים למען מדינה פלסטינית, מחסום קלנדיה 2011 (צילום: חדוה ישכר)
גם הפעם כמו בעבר יש דיונים מייגעים כיצד להתחיל את השיחות. הפעם הנושא היה אם לשחרר 104 או 82 אסירים טרם התחלת השיחות, כדרישת הפלסטינים. על כך הייתה מהומת אלוהים בממשלה וזאת, כאשר בבתי הכלא הישראלים נמקים שבעת אלפים פלסטינים שהם, כמובן, טרוריסטים עם "דם על הידיים".
אך לא רק הם אינם עומדים להשתחרר. שם אחד הזועק בהיעדרו מכל רשימת שח
ידועה האמירה של מרקס שההיסטוריה חוזרת על עצמה: בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. אצלנו יוזמת קרי היא פארסה שבאה אחרי פארסה. חזרה של כל הדיונים העקרים הקודמים של ניסיונות השלום, כביכול. מה אפשר כבר לחדש כאן בכתיבה על ברבורי השלום המרופטים האלה. יסלחו לי הקוראים אם אצטט מתוך מאמר שכתבתי בטורים אלה באפריל 2003 תחת הכותרת, "מפת דרכים להסדר אמריקאי (חדש נושן)".
כתבתי שם:
מי יכול לזכור עדיין את כל התכניות הקודמות: תכניות טנט, מיטשל, זיני, התכנית הסעודית ואפילו תכנית ברק שקיבלה את הסכמת קלינטון. ועכשיו מגיעה עוד תכנית אמריקאית – "מפת הדרכים". המשותף לכל התכניות האלו שהן בעיקרן תרגילים דיפלומטיים הבאים לרצות את דעת הקהל בעולם, להראות שנעשים "מאמצי שלום" ושארה"ב היא קבלן השלום העולם. במידה שיש בהן תוכן הן באות לכפות הסדר אמריקאי-ישראלי על הפלסטינים.
אין להוסיף הרבה לדברים האלה. בינתיים נעשו עוד כמה מחזות ראווה של שיחות שלום כביכול כגון, "שיחות קירבה", "שיחות ריאד" וכדומה. עוד כמה שליחים אמריקאים הסתובבו באזור ונשאו את שם השלום לשווא. מבין כל אלה יש אולי להזכיר את גנרל המארינס, אנתוני זיני, שעמד בראש המשלחת האמריקאית של "מפת הדרכים". הגנרל זיני היה איש יותר גלוי (וגם בוטה) מהשליח המחייך הנוכחי, ג'ון קרי. עוד קודם בואו לכאן הוא חשף בפשטות את האינטרס האמריקאי באזורנו. זה קרה כאשר סיים את תפקידו כראש הפיקוד המרכזי של הצבא האמריקאי החולש על המרחב שמן הים האדום עד לאוקיאנוס ההודי. הוא העיד לפני ועדת הסנאט האמריקאי והסביר שתפקידו הוא"שמירה על מקורות הנפט האמריקאים ודרכי התחבורה אליו". תובנתו זו הכשירה אותו כנראה לתפקיד של השכנת שלום באזורנו. "מפת הדרכים" כמו כל התוכניות הללו לא העלתה דבר, כי הפלסטינים לא יכלו לקבל את הצעותיו. בתגובה קילל גנרל המארינס הזה את יאסר ערפאת שהוא "גנגסטר, ראש כל ראשי הגנגסטרים". ואת מי הוא בירך על שיתוף פעולה? כמובן את ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, איש השלום הנודע.
בוכים ונסוגים
מי שפוחד שקרי לא יצליח משום שהימין הישראלי היום, כמו הניצים של מפא"י על גלגוליהם השונים בעבר, יסכלו כל ניסיון אמיתי לשלום, אינו צריך לדאוג. כאשר ארה"ב לחצה בעבר על ישראל לסגת מסיני (מתוך האינטרס שלה, בלי כל קשר להשכנת שלום באזורינו), נעתרו בטובם גם בן גוריון וגם בגין ללחץ האמריקאי ונסוגו. כך נגמרה מלכות ישראל השלישית עליה הכריז אז בן גוריון. ובקול חנוק ועיניים לא יבשות לגמרי, הוא הודיע על כך לאזרחי ישראל הנבוכים ויצא משם. סוף הסיפור. ואילו בגין גילה רטרואקטיבית – אחרי נסיגתו – שבעצם סיני לא שייכת לישראל השלמה. גם יצחק שמיר הבין שאין להתערב ולהפציץ במלחמת עיראק, כשם שמבין זאת נתניהו היום ביחס להפצצה באיראן.
גם שרון יצא מעזה תחת לחץ כאשר הבין כי אין יותר כוח להחזיק בחבל עזה. אבל הוא קיווה שנסיגה זו תחזק את מעמדנו בגדה המערבית שאותה נוכל להחזיק ביתר קלות (מנהל לשכתו, דב ויסגלס, הכריז אז שהוא הכניס את הבעיה הערבית לפורמלין.
הלקח מכל אלה הוא כי חרף כל המלל המלחמתי וזקיפת הקומה הלאומית הבינו תמיד מנהיגי ישראל שהפוליטיקה הגדולה באזור נעשית בוושינגטון ולא בתל אביב.
גם כיום השאלה אינה אם ישראל תיסוג, אלא אם ארה"ב מעוניינת בזה ואם היא תלחץ על ישראל. לדעתי כלל לא.
השמאל מפרסם עצומה
גם מי שסומך על מה שנקרא "שמאל" מתון או שמאל ציוני שהוא יביא את השלום ובינתיים יתמוך בכל הצעת שלום גם של הממשלה הנוכחית, גם הוא, כמו בעבר, יתאכזב מרה.
הנה השמאל הזה, הפעם תחת השם "השדרה המרכזית" (הם בורחים מהשם "שמאל" שבכל זאת רודף אחריהם), פרסם שתי מודעות על דף שלם ב"הארץ" בה הוא מברך את יוזמת קרי.
ברשימת החותמים על הקריאה הזאת נמצאים אנשי צבא בכירים רבים ואפילו אנשי מודיעין ומוסד (שלאחרונה התברר כי גם הם היו בעבר רודפי שלום ומבקרים חריפים של מדיניות הממשלה – אך למרבה הצער רק אחרי שהם סיימו את תפקידם). תמצא ברשימה גם פוליטיקאים בכירים לשעבר: שרים וחברי כנסת ובכירים אחרים לשעבר מכל הסוגים. בעצם התכנסו כאן אנשי השמאל הממסדי לשעבר.
מקריאת העצומה אתה למד שהם לא למדו ולא שכחו דבר. הם מציעים את אותם הדברים להם הם קראו גם בהיותם בממשלה, אך אפשר להבחין שהם למדו יפה את מלאכת הניסוח הדו-משמעית בה הוליכו שולל את הפלסטינים (וגם את הציבור הישראלי). והם בוודאי מודעים לחלוטין לכך ששום פלסטיני שמכבד את עצמו לא יוכל לקבלם. הם מציעים לקיים שיחות "למען ישראל יהודית –דמוקרטית על בסיס (ההדגשה במקור) קווי 67', עם חילופי שטחים הדדיים". הניסוח הזה מתחלף לעתים ב"החלפת שטחים בהסכמה הדדית". במקום אחר הם מדגישים שהם תומכים בשיחות "השלום והביטחון".
מה משמעות הקריאה לשלום וביטחון? כביכול סיסמה כל כך מוסכמת על הכול. אך מתחת הניסוח התמים לביטחון הכוונה היא לסרס את המדינה הפלסטינית שטרם קמה. הדרישות הביטחוניות של ישראל הלוא הן ידועות: פירוז המדינה הפלסטינית, חופש טיסה של חיל האוויר מעל לשמיה – איסור בריתות צבאיות נגד ישראל, הכנסת נשק כבד לשטחה, וכמובן לא נשק גרעיני, צבא ישראל בבקעת הירדן ועוד. כל הדרישות הללו הן חד-צדדיות כלפי מדינה פלסטינית ולא כלפי ישראל. כל זה לפי המוסכמה הישראלית לפיה הפלסטינים הם המאיימים על ישראל ולא להפך. כלומר הביטחון לישראל מתברר כהפיכת המדינה הפלסטינית לישות חסרת כל עצמאות ויכולת קיום.
סיסמה אחרת שמופיעה בצורות שונות היא החלפה של שטחים תוך הסכמה והתחשבות במציאות שנוצרה בשטח (בה הכיר למשל הנשיא בוש). יש כמובן לשאול לשם מה צריך הסכם על דברים ששני הצדדים מסכימים עליו. התשובה היא פשוטה, הדרישה היא כסות לדרישות הטריטוריאליות של ישראל. בכל משא ומתן שהיה ישראל דרשה להשאיר שטחים גדולים בידיה. תחת ההסכמה של הורדת התנחלויות מבודדות הסתתרה תמיד הכוונה להשאיר בידיה את גושי ההתיישבות הגדולים ולהמשיך למעשה בכיבוש. זה מה שמוסתר מאחורי המילה בסיס גבולות 67'.
חותמי העצומה הם גם בעד מדינה "יהודית ודמוקרטית". כמה אפשר עוד להתקרב לעמדות נתניהו? מה יגידו על כך הערבים בישראל? למה לא לכתוב בעצומה של אנשים מתקדמים ושוחרי שלום שמציעים מדינה דמוקרטית ליהודים וערבים? אך המעניין בעצומה הוא מה שחסר בה. לשווא תחפשו שם את גבולות 67' או את החזרת כל השטחים הכבושים. גם רמת הגולן נשכחה ואין אף מילה על החזרת ירושלים המזרחית לתושביה. וכמובן שאין איזכור של בעיית הפליטים.
אין ספק שמחברי העצומה, מן הסתם אנשים מנוסים, היודעים היטב שלא יימצא פלסטיני המכבד את עצמו שיסכים עם מסמך שכזה. אפשר לחשוב שהכוונה היא שלאחר הדחייה הצפויה של הפלסטינים יהיה אפשר להאשימם בסרבנות שלום. ואז כמו בעבר באים ומספרים שברק ואולמרט "נתנו להם את הכול אבל הם לא מוכנים לתת כלום". הרי אהוד ברק המציא את הסיסמה של "אין לנו פרטנר". יוסי שריד, אחד החותמים החשובים בעצומה, אמר בזמנו – בזמן אמת – שהוא מצטער על שגיאה אחת בקריירה הפוליטית שלו: שהוא האמין ליאסר ערפאת.
ארה"ב יכולה, אבל האם היא רוצה?
בנושא אחד אפשר להסכים עם מחברי העצומה: הם מבינים ויודעים שבכוחה של ארה"ב לאלץ את ישראל לצאת מן השטחים.
אמנם זה מעט משונה בעיני שהכתובת לשלום
הלא באין תמיכה אמריקאית ישראל לא יכלה בעבר ולא יכולה גם היום להמשיך את הכיבוש אפילו יום אחד. רק לפני כמה ימים התפרסם ב"דה מרקר" שארה"ב השקיעה בישראל במשך השנים 860 מיליארד דולר. אך לא פחות חשובים הם אספקת הנשק החדיש, השיתוף הביטחוני-צבאי בכל הרמות, ההגנה הדיפלומטית האמריקאית באו"ם ובכל ארצות העולם. תמיכה כזו לא ניתנת בגלל זיכרון השואה, או בשל היסוד ה"יודו-נוצרי" המשותף, וגם לא הודות ללובי היהודי המוצג ככל-יכול בארה"ב שעה שהוא מייצג בסך הכול חלק מן האגף הקיצוני בפוליטיקה האמריקנית. בזמן התבטאויות האנטי ישראליות כביכול של אובמה הוא שמר יפה על שתיקה, כי הוא אמון על האינטרס האמריקאי הכולל.
אשר לסיבת התמיכה האמריקאית הדברים ידועים: מאז 67' ישראל היא בעלת הברית האסטרטגית החשובה ביותר של ארה"ב באזור. ארה"ב, נוכח היחלשותה באזור ובעולם, משקיעה מאמץ עצום לשמור על ההגמוניה במזרח התיכון ולא רק בעניין הנפט (ראה זיני למעלה), אלא משום חשיבות הגלובלית אסטרטגית של האזור כולו. בעבור זה היא מוכנה לשלם הרבה מאוד.
מי אם לא ישראל היא בת הברית הנאמנה ביותר במאבק נגד התנועה הלאומית הערבית אשר חוסר יציבותה נראית לעין גם באביב הערבי. וכך גם ביחס לאיראן המתגרה בהגמוניה של ארה"ב לא רק במזרח התיכון אלא גם במרכז אסיה. אך מעבר לזה ישראל מבצעת עבור ארה"ב גם הרבה שירותים אחרים שלא כל כך ידועים. בספרו החדש נעם חומסקי מתאר את ארה"ב כשוכרת מדינות טרוריסטיות לעשות את מלאכתה. זה הרבה יותר יעיל. בין המדינות הללו חומסקי מונה את ישראל, טייוואן ובריטניה. ישראל מופעלת בזירות שונות בעולם בשירות בארה"ב. ישראל מעורבת במכירות נשק אמריקאי להודו החשובה לארה"ב כמוקד נגדי מרכזי מול סין. יחסי הודו וישראל התקרבו מאוד כחלק ממאמץ אמריקאי כולל לקיים מערכת גלובלית שתיתן לארה"ב יתרון גאו-אסטרטגי על סין. הבית הלבן משתמש בישראל גם לצרכים פנימיים. לדוגמה, חומסקי מתאר כיצד הבית הלבן עקף את הקונגרס האמריקאי והשתמש בשירותיה של ישראל כדי להעביר כספים לגואטמלה – הטרוריסטית מבין כל הארצות הטרוריסטיות באמריקה הלטינית.
וכאמור, ארה"ב משלמת ובממון רב. זכור לי כיצד הסבירו בעבר אלופי הצבא את התמיכה הצבאית האמריקאית בכך שזה זול בהרבה מהחזקת שייטת בחופי הים התיכון. עוד ב-1982 אמר בגין בריאיון ל"במחנה", ש"יותר משארה"ב עוזרת לנו מבחינה צבאית אנו עוזרים לה".
שירותי ישראל הם באמת הדברים החשובים לארה"ב באזור, ולא הכיבושים של ישראל. הלא ארה"ב היתה והינה בעלת ברית עם ארצות רבות שמבצעות מעשים לא פחות בלתי אנושיים. כדי לצאת ידי חובה היא תפלוט לעתים כמה הערות בגנות הכיבוש, והתמים יאמין.
מכל אלה מתעלמים, או "לא רוצים להתעסק", לא רק חותמי העצומה אלא גם לוחמים ללא חת נגד הכיבוש. כך, אפילו אורי אבנרי או גדעון לוי לא יפשפשו במעשיה של ארה"ב באזור. הם מקבלים את ארה"ב כעובדה נתונה ומקווים לטוב אחרי כל פליטת פה של אובמה. אך מה נלין עליהם כאשר גם מק"י מפרסמת תמיכה ב"שיחות שלום תחת חסות אמריקאית". הם תומכים באבו מאזן ושוכחים את לנין. מאיר וילנר, שבתום מלחמת ששת הימים היה חבר הכנסת היחיד שדרש נסיגה מיידית מכל השטחים (ובלי כל חסות אמריקאית), נשכח גם הוא, כנראה. כך מסתגלים לסביבה הישראלית: מפלגה פרקטית בלי אידיאולוגיה.
לפלסטינים אין מה לקוות מיוזמת קרי. הם צועדים לקראת זמנים קשים. הם יודעים היטב שעצמאות לוקחים, לא מקבלים. מן ההיסטוריה ידועים לנו מאבקי שחרור וחופש שנמשכו עשרות שנים ויותר, אך לבסוף השיגו מטרתם. הברירה היחידה העומדת לפניהם הוא המשך המאבק.
שטויות, הפלשתינאים לא באמת רוצים שלום ובטח שלא מדינה עצמאית- הם ימשיכו להתקפל משולחן המו"מ כשתגיע השעה להחלטות קשות, כבר 2 ראשי ממשלות הציעו להם כמעט הכול- והם ממשיכים להתחמק מהחלטות קשות ואמיצות, איך אמר וגטיוס? " הרוצה בשלום יכון למלחמה".
פירוש המילה שלום בלקסיקון הציוני שונה מכל הפירושים האחרים. שלום בעיני הציונים הוא מצב בו מקבלים הפלשתינים את הישגי הציונות בכל רגע נתון. אחרי מלחמת 1948 היה עליהם לקבל את הגבולות החשים של מדינת ישראל ולוותר על זכות השיבה. ארי כיבושי 67 וסיפוח ירושלים היה עליהם להכיר בסיפוח ולשמח באדון חדש במקום המלך ההאשמי. באוסלו היו צריכים להכיר בכל ההתנחלויות והיום גם בבניה מסיבית בשטחים הכבושים. בגלל הפירוש המיוחד של הציונים לשלום הם עדיין מצליחים לרמות את רוב העולם.
אלי אמינוב זו תוצאה של מי שהביא על עצמו את האסונות [הנכבה] ב47 לא הסכימו לחלוקה ב48 פתחו במלחמה נגד המדינה הציונית כי לא קיבלו ולא הסכימו לקיומה של מדינה יהודית בלב האיסלם גם ב67 לא השכילו ורצו שוב לחסל את הישות הציונית אחר כך באים ובוכים על הכובש הציוני אם לא היו ב67 רוצים שוב לזרוק את היהודים לים אז לא היה כיבוש מענין שאותם שטחים שייכים היו לכובש אחר מוסלמי הממלכה הירדנית ועזה הפלסטנאית היתה שייכת לגמאל עבדול נאצר חומר למחשבה ואני מקווה שהפעם שוב לא תמחוק את תגובתי למען חופש הבעת הדעה
בפרספקטיבה שקולה לא ניתן יהיה לקטלג את ה"פארסות" האימפריליסטיות המתמשכות כטעויות בשיקול דעת או מדיניות כושלת או כחוסר מזל, יד הגורל וכדומה. רק ההוזים יחשבו שמדובר בגיהנום מתמשך שנוצר איכשהו יום בהיר, ושהונח לו להתגלגל עשרות שנים ללא כוונת מכוון, לכאורה למרות קיומן של כוונות טובות (בחלונות הגבוהים של האימפריה). תחת אשליה נאיבית כזו, לא יהיה מנוס מלהסיק שמדובר היה אם כן בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות מהרמה שנחקרה בנירנברג. אלא שהפעם מדובר בביצוע מקצועי ומתוחכם הרבה יותר מהנאצים. לכן הוא הצליח להתקיים כל כך הרבה שנים בלא כל הפרעה משמעותית.
תוכנית טנט קדמה את "מבצע חירות מתמשכת" (Operation Enduring Freedom – OEF), או מלחמת אפגניסטן.
"מפת הדרכים" קדמה את "מבצע חופש לעיראק" (Operation Iraqi Freedom)
"תוכנית ג'ון קרי" (?) מקדימה את "מבצע חירות באיראן" (?)
אני רק יודע שלא היה צורך להקדים את "השיחרור" הלובים והסורים (עוד מעט גם המצרים) באמצעות "תוכנית מחדשת שיחות". את זה אני יודע כפי שגם ידוע לי, שבכדי לממש שלום, חיוני לחסל כל ממסד ציוני, כולל כל ממסד ציוני שמאלי.
בינתיים, ארה"ב לא יכולה!!! וזה מכוון, שבמימוש שלה, כל אופציה מיועדת לקבור את האימפריאליזם חלק אחרי חלק.
בימים אלו ההורגים היחידים ברוב המדינות באזור הם מוסלמים\ערבים ללא שום סיוע אימפריאלי
כנהוג אצל כל "ישראלי מצוי" בימים שלנו, נוח לצמצם את הראיה סביב פרטים אחדים, תחומים מוגבלים, זמנים קצרים ואזורים ממוקמים. ככה אפשר להתעלם מהרבה התרחשויות שמפקחות את הערנות הפוליטית אצלו: למשל, האמריקאים מתבכיינים בהתמדה על סכנות גרעיניות בזמן שכל המפוקחים יודעים היטב כי, חוץ מהאמריקאים, אף אחד לא השתמש בנשק גרעיני. מאז הירושימה ונגסאקי, רק האמריקאים השתמשו באורניום מדולדל במלחמות שלהם – מאז מלחמת העולם השנייה רק מלחמה האמריקאית גרמה להרג של מיליוני בני-אדם. בעזרת ההתעלמות מעובדות אלה והרבה-הרבה אחרות, כל "ישראלי מצוי" יכול להתעורר בשביל להעיר הערה בעלת התבוננות צרה, ובקלות לחזור לישון.
מי שראה (בטמבלויזיה שלשום) את ג'ון קרי (בבקורו בברזיל) מאיית באצבעותיו (באוויר) את המילה
B U T (אבל) הבין שאין כאן עניין בפועל בנין, באיש שלום, אלא בעוד שקרן מן המניין. "מדיניותנו רואה את כל ההתנחלויות הישראליות כלא לגיטימיות א ב ל רה"מ נתניהו אמר לי ולנשיא עבאס ישירות שהוא יצהיר על בנייה נוספת שתחול במקומות שבהם הבנייה לא תפגע במפת השלום, ושלא תהיה לה שום השפעה על היכולת להגיע להסכם שלום".
היות וכך אמר ג'ון קרי –המקור האנגלי בקישור jpost.com/Diplomacy-and-Politics/Kerry-works
-to-prevent-settlement-dispute-from-harming-peace-talks-322945 מתעוררות כמה שאלות
1. האם שר החוץ של ארה"ב תמים או מטומטם?
2. האם הוא מאמין באמת שנתניהו צודק, או שהוא תומך בעמדתו?
3. האם קרי חושב שהמשטר של אבו-מאזן (וגם מק"י של מוחמד ברכה) יאכלו בתיאבון כל צפרדע?
ומה דעתכם?
מה היא הדעה הנכונה?
1. ברור שצריך הרבה התנסויות חוזרות בכדי להשתכנע שלכל הנציגים הבורגניים כישרון להציג את עצמם כנציגים של המעמדות כולם. כישרון זה כולל מיומנות במגוון של הצגות נוספות. בסופו של דבר, אין ברירה אלא להשתכנע כי נציגים אלה מיומנים גם במשחק תיאטרלי מדיכאוני (טראגי) ועד לזה המבדח (קומי). ברמתן השונות, כל המיומנויות האלה ונוספות מגדירות את ההתאמה של כל נציג (או מציג, שזה הינו הך אצלם) בורגני לדרגות, על פי היכולת להצניע או אפילו להסתיר את הפוליטיקה הכרוכה, בתפקידים הציבוריים השונים.
2. כל המאמץ הזה ממשיך לא מעבר לרגע בו העובדות הופכות מוגמרות (כאשר השאלות על מה היה עדיף לעשות לוקחות את מקומן של השאלות על מה לעשות).
3. עד שהשכנוע הזה ,המתבסס על התנסות חוזרת, הולך ומתרחב בקצב מהיר, כל הנהגות יכולות לנהוג (לעשות הצגה) כאילו "אכלו בתיאבון כל צפרדע" מבלי לחשוש שיחשפו אותן ערומות (להחלפתן בהנהגות מסורות) קבל עם ועדה, פומבית, בפני הציבור של הרוב, של המעמדות הנמוכים-כלכלית.
כאלף הרוגים במצרים. . .גרמו לביטול התמרון המשותף לצבא ארה"ב ולזה של פרעה-סיסי. . . המענק לציוד הצבא המצרי בנשק אמריקאי ממשיך לזרום. . . ארה"ב הוציאה אזהרת מסע למצרים. . . אובמה "מודאג" וטוען ש"כוח אינו הדרך לפתור את המחלוקות הפוליטיות" — אז האם זה נכון גם לגבי הכוחניות שבה משתמש צבא הכיבוש "שלנו"? ומתי יקרא אובמה לישראל "לכבד את זכויות האדם" של שכניה, ולצה"ל לכבד את זכויות המפגינים למחות בדרכי שלום? ומדוע לא מחה אובמה על הרג האזרחים בלבנון בידי ??? – צדקתם. זה לא נ ר א ה כמו "עבודה של המוסד". שליחיו לא מלכלכים את ידיהם ברצח סתם אזרחים ערבים. ל"לכלוך" יש להם כלים מיוחדים. . . צה"ל לא שחט גברים נשים וילדים בסברא ושתילא ב-1982 — הצבא של אריק שרון שלח את הפלנגות לעשות את הטבח, בעוד קציני צה"ל צופים במתרחש מבחוץ. אז מי יתקע לנו ש"הארגון הסוני החדש" שפוצץ את מכונית התופת בשכונת דאחיה אינו נתמך, או ממומן בידי המוסד? [[הרי השכונה הופצצה ב-2006 בידי חיל האוויר ורבים מבתי שיכוניה נהרסו עד היסוד]]. . .
ל"כל טבח הוא פארסה"
הארגון הזה שאתה מגן על זכויותיו פוצץ 2 בנינים בארגנטינה וגרם למותם של 200 חפים מפשע
ומי פוצץ מכונית תופת ורצח את חרירי ועוד כמה עשרות חסרי מזל?
"לכבד את זכויות שכניה" ?
אתה מהעולם הזה …?
הם מצהירים בכל הזדמנות חגיגית שרצונם בהשמדת הישות הציונית ולצורך הענין הם הצטידו
באלפי רקטות מתוך מטרה ברורה לבצע פשעים כנגד אוכלוסיה אזרחית
כולם יודעים שהם רק מחכים לאור ירוק מהפטרונים והמממנים מטהרן
ונשאלת השאלה כיצד ניתן להתגונן כנגד אוייב חסר מעצורים המצהיר על כונתו לבצע טבח ?
ההבדל בין ישראל לשכניה הוא שבישראל יצאו לרחובות 400 אלף איש והקימו ועדות חקירה בענין סאברה ושתילה ואצל השכנים אחרי כל טבח עושים חפלה ומחלקים סוכריות והרוצחים מקבלים
משכורת לכל החיים ומונצחים כגיבורי האומה…
באת לקלל ויצאת מברך…
במסגרת ניסיונה לשיקום הסדר האימפריאליסטי באזור אין ארה"ב יכולה להשאיר את המצב בין ישראל לפלסטינים כמו שהוא מחשש שהדבר ישמש דלק בהתפתחויות המזרח תיכוניות. צריך לזכור שכל השליטים הערבים הסכימו בחשאי למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים והצעת השלום הערבית מיועדת בעיקרה לשמירה על האינטרסים הישראלים. האמריקנים מנסים לארגן מחדש את הסדר האזורי בדיוק על אותם יסודות ידועים בהן ישראל תהיה האחראית לשלטונם של השליטים הערביים ואולי אף לחתור להקמת ברית אזורית חמושה במידה ותחליט ארה"ב על מערכה נגד אירן.. הדבר היחיד שיכולים האמריקנים להרוויח מחידוש המו"מ, הוא האפשרות להראות לשליטים הערביים כי היא לחצה על ישראל, אף שברור שהשיחות יניבו רק פרי באושים. התקווה היחידה לשנוי חיובי הוא התעוררותם של ההמונים שעדיין יכולים להפתיע למרות המכה שספגו בהפיכה הצבאית במצרים, מכה המהווה אף היא חלק מניסיון שיקום השליטה האמריקנית באזור.
הפעם לא אעסוק ברצח פלסטין ובכיבושה האלים. הפעם אתרכז ביחסי ארה"ב-מצרים.
לשאלה מה היה חלקה של ממשלת נתניהו ברצח כאלפיים מפגיני האחים המוסלמים, משיב ה- New York Times : "מאמצי השכנוע שבהם אובמה וצ'אק הייגל ניסו לשכנע את הגנרלים המצריים נכשלו, והטיפול במרחץ הדמים נדחה בשל התערבות אייפאק AIPAC" (הלובי הציוני-ימני) . . .
"ישראל ושר ההגנה המצרי מקיימים קשר הדוק גם כשהדם שוטף את רחובות מצרים... ישראל הרגיעה את מצרים וחיסלה את האיום האמריקני לקצץ בסיוע". ועוד: "ישראל ושר ההגנה המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי מנהלים קשרים הדוקים, מאז היה סיסי ראש המודיעין המצרי" (בזמן מובראכ).
אל-סיסי - מובראכ השני?
לכן הפעילה ישראל את קשריה בארה"ב (ובסעודיה !) והבטיחה לחונטה המצרית שארה"ב תמשיך לסייע לה. הטיימס: "ב-31.7 שלחה איפא"ק לסנטורים (המשתפ"ים הקנויים שלה) הוראה: הצביעו נגד ביטול הסיוע למצרים. התוצאה: 86 סנטורים הצביעו ע"פ הוראת איפא"ק. רק 13 התנגדו."
nytimes.com/2013/08/18/world/middleeast/pressure-by-us-failed-to-sway-egypts-leaders.html
החשש שהדבר ידליק את המזה"ת לא מדאיג את הממלכה האלימה הוואהבית בחצי-האי ערב. מלכי סעודיה שופכים דלק של ממש על החונטה המצרית, וישראל –המשת"פית של ארה"ב (שלפעמים נראה גם להיפך – ש"הלובי שולט בארה"ב) היא האחראית הממונה (בשם הדמוקרטיה המערבית) על השמירה של שלטון שליטי ערב. לכן רק BB King ו-המלחך ABDALLAH הסעודי מתואמים בתמיכתם בחונטה הצבאית מיסודו של גנרל א-סיסי.
אבל זה לא מסביר מדוע דווקא השב"כ –ולא "המוסד"– הקים חטיבה מיוחדת לטיפול ב"אזור סיני"?
הרי תפקיד השב"כ הוא "סיכול טרור פנימי בישראל ובשטחים"! נראה שרה"מ (האחראי לשב"כ) מגדיר את סיני כאחד מהשטחים הכבושים/המוחזקים. . .
ולענין המו"מ על המום בחסות ג'ון קרי: ברור לכל שזה יניב פירות באושים (וגם ענבי זעם בקרב עמי ערב). אך כדי לנסות "להרגיע את הזעם הערבי" משתמשת החונטה בנשק מערבי. רק ש ה מ י נ ו ן של "כדורי ההרגעה" ומספר ההרוגים והפצועים עלול להפוך את הקערה הריקה (מפול בטחינה) של העם המצרי על פיה.
כמה עוד פארסות צפויות (בדרכה של ארה"ב) כדי לשמור על כיבוש פלסטין? כמה עוד הפיכות ומלחמות? ה-NYTimes שואל ומשיב: "התשלום שנתי לצבא מצרים הוא תמריץ ותגמול על ציות להסכם השלום עם ישראל משנת 1979". כך, במקום להילחם בישראל, הצבא המצרי מכלה את כוחותיו בלחימה בבדואים בסיני. זה ייתכן בקרוב גם בממלכה הסעודית, שם עובדים 2 מליון מצרים, שחלקם מנאמני מורסי. כך גידלה סעודיה לעצמה אויבים חדשים מקרב ה"אחים". ספק אם המוחבארת הסעודית תצליח למנוע פגיעות בבטן הרכה של הנסיכים השולטים בנפט. ואשר לתחזוקת צבאות מצרים וסעודיה, הטיימס מזכיר שזו נעשיית בעיקר בידי חברות קבלניות מארה"ב, ושטייס אף-16 מצרי מקבל רק כרבע משעות האימונים שמקבל טייס אמריקאי. בקיצור: צבא מצרים וחיל האוויר שלה מהווים סכנה לעם המצרי, יותר מאשר הם מסכנים את ישראל. זאת אכן מהות הסיוע האמריקאי לגנרל א-סיסי ושותפיו לפוטש, להכניע באלימות את העם המצרי לדיקטטים של ארה"ב. אבל האם זה יעבוד, ויצליח, או שהעמים ימרדו נגד הפארסות של "האביב הערבי השני"???
התשלום שנתי לצבא מצרים הוא תמריץ ותגמול על ציות להסכם השלום עם ישראל משנת 1979". כך, במקום להילחם בישראל, הצבא המצרי מכלה את כוחותיו בלחימה בבדואים בסיני.
אז תן לי להבין השלום עם מצרים שלום מזוויף [כך יהיה השלום אם הפלסטנאים אחרי שנעזוב את השטחים?] הקטע השני לא הבנתי בעיניך עדיף שהצבא המצרי ילחם בישראל? או שלא הבנתי אותך נכון
מתנצל. הפוסט ארוך מדי וקראתי רק את הפסקאות הראשונות. אבל כבר שם היה דבר נכון חשוב מאד –
אם ישראל באמת חפצה בפתרון מדיני וביחסים הגיוניים עם הפלסטינים המעשה הפשוט הזול והמיידי הוא שחרור מרוואן ברגותי – אחד שיכול. זה המבחן וזה גם הפתרון.