לדעתי, חל מפנה חמור אצל מק"י כשפרסמה את החלטת הלשכה הפוליטית בסוף יולי השנה. הלשכה עזרה לאלה שמתעניינים בדרכה בכך שתמצתה את תוכן המפנה שלה להחלטה בת שורה אחת אופרטיבית, כדלהלן: "הלשכה הפוליטית מעריכה כי חידוש השיחות בין אש"ף לבין ישראל היא צעד חיובי, חרף העובדה שהן נערכות תחת חסותה של ארה"ב". על דברים כגון אלה אומרים שהחיים והמוות בידי הלשון. החלטה זו היא זרה לכל מחשבה מתקדמת אנטי-אימפריאלית, כפי שהיא זרה לאינטרסים של המערכה של העם הפלסטיני על זכויותיו.
הפגנה בתל-אביב למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, 4 ביוני 2011 (צילום: אקטיבסטילס)
לא האריכו ימים עד אשר "זו הדרך" המציא לנו דוגמה חיה של מימוש קו זה במאמר שנועד לסקור את ההתפתחויות האחרונות של השיחות המשולשות. כותב המאמר האנונימי ("זו הדרך", גיליון 32, 14.8.13) מסביר, כי "הנהגת אש"ף לכודה בין הפטיש לסדן". ובכן מהו הפטיש? מדובר בממשלת ישראל שאינה רוצה בשלום צודק. ומהו הסדן? "אם תסרב הנהגת אש"ף לנהל משא ומתן בעת שמרחיבים התנחלויות, תמהר ארצות הברית, בעלת בריתה האסטרטגית של ישראל. לטפול עליה את קלון סרבנות השלום. הדבר עלול לסתום את הגולל על תקוותיה של הרשות הפלסטינית לשפר את מעמדה הבין-לאומי בדמות קבלת מוסדות האו"ם".
ואין לך הצגת דברים יותר מסולפת ואומללה מזו. על פי ההיגיון הזה, אש"ף והרשות הפלסטינית אינם יכולים להילחם נגד תכתיב אמריקאי-ישראלי מבלי להרוס כל סיכוי למאבק על זכויות הפלסטינים. כותב המאמר ב"זו הדרך" מציג את הדילמה של אבו מאזן כהתנהגות מתקבלת על הדעת. השתלבות אפקטיבית בכל התכניות האמריקאיות בתחום הפוליטי, הכלכלי והדיפלומטי. על כן פוחדת הנהגת הרשות להגיד לא לתכתיבים האמריקאים.
הרי אם בודקים את ההתפתחויות האחרונות בזירה הבינלאומית היו לפלסטינים הישגים חשובים. באו"ם, אש"ף נסוג מהתחום הדיפלומטי שבו רכש הצלחות כדי להתאים את עצמו לדרישות האמריקאים, לאחר שארה"ב נזפה בו על כך שהמרה את פיהם, ו"אילץ" את האמריקיאים להטיל וטו. ונוסף על כן, בימים אלה הצליחו הפלסטינים להשיג אצל האירופאים הישג רציני שלא בדרך האמריקאים, ואפילו בניגוד לעמדתם. יש גם דעה סבירה שחידוש היוזמה האמריקאית נועד בין היתר לחסום את ההשפעה האירופאית העצמאית. על כן, ראינו שאש"ף נמצא ב"מילכוד" שאינו אלא תוצאה ישירה של היגררות אחרי ארה"ב וביטול כל זכר של העצמאות הפלסטינית.
ואיך נצא מהמלכוד? אני מצטט את המאמר ב"זו הדרך: "הדרך החוצה ממלכוד זה, עוברת דרך תמורה יסודית במדיניותה של הממשלה בישראל".
כלומר, מק"י קובעת שאין לפלסטינים שום ברירה ועליהם להישאר במלכוד האמריקאי-ישראלי עד אשר תחולל מק"י שינוי במדיניות הישראלית. אסטרטגיה גאונית זו שמוצעת על ידי מק"י היא פנטזיה גמורה שאין לה כל קשר למציאות כפי שהיא במזרח התיכון. אם לא שמתם לב, מק"י החליפה את רעיונות המאבק בהגמוניה האמריקאית בתמיכה בלתי מסוייגת במחמוד עבאס וברשות הפלסטינית, בכך שהיא מחפשת פתרון במסגרת השליטה האמריקאית המוחלטת על אש"ף. הרי במשך שנים רבות מק"י טענה שאין אצל האמריקאים, ובמסגרת ההגמוניה שלהם, פתרון צודק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. וכעת אנו רואים כיצד נסוגה נסיגה מבישה מעקרונותיה. עצוב מאוד!
והערה אחרונה: העירו לי מספר חברים שאני מייחס חשיבות בלתי מידתית למעמדה ולהשפעתה של מק"י-חד"ש. אולי הם צודקים. עובדה היא שמספר האנשים העוסקים בנושא הזה הוא קטן למדיי. אם כך, בהעדר התפתחויות דרמטיות, נניח למק"י-חד"ש להסתדר ללא יעוץ צמוד של עבדכם הנאמן.
ג'ון קרי הוא עוד שקרן מן המניין, ולכן על מוחמד ברכה ושותפיו ל"זו הדרך" לתמוך בו. . . בברזיל אמר קרי "אנו רואים את כל ההתנחלויות הישראליות כבלתי לגיטימיות" ומיד הוסיף ואמר: " א ב ל רה"מ נתניהו הודיע לי ולנשיא עבאס ישירות שהוא יצהיר על בנייה נוספת שתחול במקומות שבהם הבנייה לא תפגע במפת השלום, ושלבנייה זו לא תהיה שום השפעה על היכולת להגיע להסכם שלום". . . האם ז.א. שהבנייה תחול רק ליד ציפורי (או שפרעם)? בתל אביב או באיבעלין ואום אל-פחם או ב-Connecticut? בירושלים הגדלה וצומחת או בגדה המצטמקת? ואולי ב-Wash DC?
אז מדוע שנתניהו ובניטו לא יפוצצו את האגף הצפוני של מלון "המלך דויד" שם מתנהל המו"מ-שמום? (ב-22 ביולי 1946 פוצץ האצ"ל –בתיאום עם משה סנה מ"ההגנה"– את האגף הדרומי של מלון המלך דוד, שבו היתה המנהלה של השלטון המנדטורי. בפיצוץ נהרגו 91 אנשים, מתוכם 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים, ו-5 אחרים.) ואולי שביביהו יחבור לאל-קעידה ויעיף לאוויר את שגרירות ארה"ב? כדי שזה יצדיק את הצטרפות אנשי חד"ש (בצדק) למגנים את הפיצוץ. . .
האנגלים הוזהרו לפנות את המקום לפני הפיצוץ, וסרבו
ה-"מפנה חמור אצל מק"י " הזה החל לפני הרבה זמן: קץ ברה"מ הוליד מה שהיה רק מפנה עוברי בתוך מק"י. המפנה הזה, שנלד אז, הלך, גדל והתפתח למפנה של היום. זה מפנה, כמו כל מפנה, שיאלץ להתבגר, ולמות כמו כל דבר שנולד. ככל שמוקדם הוא ימות (ולא מזקנה) כך יטיב לקדמה הפוליטית בישראל. לכן על הקומוניסטים (ולא על זולתם) לשים קץ לפעימות ליבו, כלומר, לפתור את זוג הניגודים הזה נגד אלה המעוניינים בפשרות למען אריכות ימיו – מדובר בדיוק על מלחמה נגד האופורטוניזם והרביזיוניזם.
אני כידוע לא בשמאל אבל מה רע שהפלסטנאים והישראלים ישבו לנסיון נוסף של לפתור את בעית הסיכסוך תחת " המטריה של האימפרילזים האמרקאי" התוצאה חשובה ולא התפאורה אולי מק'י מנסה לכפר על העירון הפוליטי שלה מקדמא דנא …………….
אתה אולי מייחס חשיבות בלתי מידתית למעמדה ולהשפעתה של מק"י-חד"ש, אך חשוב לציין זאת ולו למען התמימים בעלי הכוונות הטובות אשר מתפתים להצביע למפלגה הזו. אלה אינם שונים ממצביעי לפיד ואילו חד"ש אינה שונה מיש עתיד בכל הנוגע לרמאות תומכיה. טוב יעשו מצביעי חד"ש השפויים (לייבנר, אלגזי, יעל בן יפת) וגם קמינר עצמו אם יתנערו ממפלגה זו – הליכוד\יש עתיד של הפלסטינים במדינה הציונית. כל עוד אינכם עושים זאת אתם שותפים מלאים להונאה.
במי צריך השמאל האמיתי לתמוך?
במצרים — בגנרל א-סיסי שממשיך לטבוח בעמו (בתמיכת "הדמוקרטיה הסעודית") או באחים המוסלמים ששרפו כנסיות קופטיות, לאחר שהאפפיור הקופטי תיאודורוס הביע תמיכה בהודעת צבא מצרים לאחר ההפיכה וטען ש"מפת הדרכים [של סיסי] מעניקה ביטחון לכל אזרחי מצרים".
בסוריה — ב"אופוזיציה" שכוללת אחים מוסלמים ותנועה שמשויכת לאל-קעידה, או במשטרו החילוני של בשאר אסד? הרי שניהם טובחים זה בזה וגם באזרחי ארצם.
לבעל הטור ב"הארץ" עודה בשאראת –העיתונאי ממוצא נוצרי שבעברו היה איש חד"ש– יש כמובן "פתרון משכנע"::: הוא בעד "האופוזיציה" הסורית (שכוללת את "האחים") ונגד אסד, ובעד הגנרל א-סיסי במצרים ונגד "האחים". . .
משה סנה לא "תיאם" את פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים
ההפך הוא הנכון: האצ"ל והלח"י שהיו אז חלק מתנועת המרי עם ה"הגנה" – הפרו את המוסכם
שלא לבצע פעולות תוקפניות מבלי לתאם עם הגורמים האחרים בתנועה שסנה עמד בראשה –
ההתקפה הפושעת במלון ל א תואמה וכמובן שסנה לא ידע עליה לפני שארעה
מצער, שראובן קמינר נטל על עצמו את התפקיד של יורה אש לעבר מק"י, שמתייחסת בחיוב לשיחות שלום חרף העובדה שהשיחות מתנהלות בתיווכה של ארה"ב.
ראובן קמינר, מצער מאוד שלא למדת מאומה ממחלות הילדות של השמאל. אתה תורם את תרומתך להחלשת השמאל . אתה תורם את תרומתך הלא מכובדת לקרוע את השמאל לקרעים. וחבל.
אינני חברת מק"י, אך אני מעריכה אותה על מאבקיה, וכואבת כשהיא זוכה למתקפות חוזרות ונשנות כפי שאתה מתעקש להתמיד בהתקפות עליה.
את השאלה הרטורית הזאת הציג יצחק לאור לקוראי "הארץ" במאמרו "במצרים יורים בשם הנאורות". הפארסה של השתלטות הצבא "בשם העם" הלכה והתרפטה… עכשיו, כאשר ההפיכה הצבאית היתה לטבח המוני ומתמשך באנשי הרוב, שבחר בנשיא ומסרב לוותר, דווקא עכשיו השתררה אצלנו דממה. . . אבל לא אצל תומכי החונטה הצבאית המצרית שממשיכה לטבוח בעמה (בתמיכת בית המלוכה הסעודי).
דווקא בקרב גיבור ה"עתיד", כעפר שלח, מתעוררות ההשגות והוא נמצא מערער על המנהיג לפיד: "לא רואה הסדר שבו מזרח ירושלים לא תהיה בירת המדינה הפלסטינית". ושלח מוסיף: "העולם המערבי, שהוא מושא ההתיחסות שלנו והיחסים איתו מזינים את העוצמה הטכנולוגית הכלכלית שלנו, מודיע לנו במילים ובצעדים שלא נוכל עוד גם להשתייך אליו וגם להמשיך ולשלוט בעם אחר". טוב שיש מי שהתעורר ומערער…
ובינתיים ה-הסי-איי-אי (בניגוד ל"מוסד" הבריטי והישראלי) מודה לראשונה במעורבות בהפיכה באיראן ב-1953 — וייתכן שבשנת 2073 יגלה ה-CIA את הסודות על ישראל מ-2013 — למשל: איך השתלט "הלובי" (איפא"ק) על ארה"ב… אז חכו גיבורינו, בזבלנות.
מה עדיף לישראל שלטון כמו אירן בגבול הדרומי? טבח מבצעים גם אנשי האחים [ או הזרעות שלהם]
נראה לי, שראובן קמינר שוגה בהתקפה שלוחת רסן נגד מק"י, שמצדדת בשיחות שלום חרף הנתונים הקשים בהם מתנהלות השיחות.
בחיים לא הייתי מאמין שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית תהיה זקוקה לי כמליץ יושר. אבל כאשר קמינר מתעצבן על כך שהלשכה הפוליטית של המפלגה רואה בחידוש השיחות צעד חיובי למרות חסותה של ארה"ב, וטוען מצידו ש"החלטה זו היא זרה לכל מחשבה מתקדמת אנטי-אימפריאלית", אני תוהה: האם יכול להיות משהו מתקדם יותר משלום והסדר בין עמים, ויהיה המתווך מי שיהיה? האם יכול להיות משהו מפגר וריאקציוני יותר מהמלחמה הנמשכת, משוש נפשם של כל מחרחרי המלחמה האימפריאליסטים? ומה משמעותו של הניסוח המעורפל-מפולפל, ה"אינטרסים של המערכה של העם הפלסטיני על זכויותיו"? האם ל"מערכה" יש אינטרסים משלה, השונים מהאינטרסים של העם? "על דברים כגון אלה אומרים שהחיים והמוות בידי הלשון." כותב קמינר, והוא צודק. מהמאמר שלו ברור שהוא בוחר בהמשך המלחמה, כלומר במוות. את הלשכה הפוליטית של מק"י ראוי לברך (הפעם! הפעם!) שהיא בוחרת בחיים.