לעתים קשה לי להבין את הטקטיקה שבה נוקט ראש העיר ירושלים ניר ברקת, גם נוכח הדעה המוצקה שיש לי אודות מהותו כפוליטיקאי ימני. בעוד חודשיים הוא ייאלץ להתמודד עם יריב חדש, משה ליאון מגבעתיים, שיש לו קשרים הדוקים עם הציבור הדתי-לאומני והחילוני-לאומני בעיר, זה שהיה מונח עד כה בכיסו של ברקת. בנוסף לקשרים שנרקמו בתוקף תפקידיו הממלכתיים יש לליאון (ימני כמעט כמו ברקת) גם ממליצים כבדי משקל בקרב ציבורים מסוימים, שרק מרתיעים בוחרים אחרים. לכן היה ברקת אמור להבטיח את עורפו, ולשמור על ציבור בוחריו החילוני-ליברלי משנת 2008 בשבע עיניים. תחת זאת הוא מפציץ אותו בהצהרות תמיכה בשר הבינוי והשיכון אורי אריאל, אחד הלאומנים הקיצוניים והמסוכנים ביותר שפעלו אי-פעם בזירה הפוליטית הארצית. כך הפך את התמיכה בו בקרב הציבור הליברלי, שלא לדבר על השמאלי, לבלתי אפשרית. במסיבת חברים בשבוע שעבר שאל אותי אדם רציני ושקול אם יש בדעתי לכתוב שוב טורים נגד ברקת כמו שעשיתי במערכת הבחירות הקודמת לראשות העיר ולמועצת העיר, נוכח מועמדותו של ליאון, המוצג עתה כשטן בכבוד ובעצמו בחוגים שלנו. עניתי שרק הגברתי את עוצמת ההתנגדות לברקת והפעם היא תיושם גם בבחירות למועצה. לא ייתכן שאדם שמחפש פתרונות של שלום לירושלים, שבלעדיהם לא נוכל להתקדם בתהליך בכלל, יצביע עבור סיעה שלא תצהיר מראש שהיא תסרב להצטרף לקואליציה בראשות ברקת.
עם כל אהבתי הכנה והסוערת לכדורגל עלי לומר בגלוי שהתמיכה של ברקת בהפועל קטמון ירושלים איננה שיקול מכריע בנושא כזה. לא רק האינטרס הסקטוריאלי שלנו איננו דומיננטי בשאלות של מלחמה ושלום ושל חיים ומוות, אלא גם זה של הספורט העירוני בכלל. ייתכן מאוד שברקת פועל למען הספורט טוב יותר מקודמיו וממתחריו, ויש להודות שאני מעריך את זה מאוד. אבל זו עדיין איננה המלצה להצביע בעד ידיד המתנחלים מספר אחת בציבור החילוני בארץ, למעט אולי יאיר לפיד. אנחנו לא בוחרים ראש עיר לרעננה או לרחובות, והשיקולים המקומיים לבחירות בעירנו הם זניחים לעומת העניין הכללי. אריאל חולש על נושא הבינוי והשיכון ביד רמה ולכן הוא מהווה איוּם חמור על יחסי החוץ של ישראל עם הפלסטינים, עם מדינות האזור ועם המערב (כולל ארצות הברית). השר נעזר בברקת במלאכת הנישול, ההתפשטות הטריטוריאלית ורמיסת כבודם ומעמדם של הערבים בעיר. הוא בן בריתו של אריאל בדיוק כשם שלפיד הוא בן בריתו של נפתלי בנט. זה אולי לגיטימי בפוליטיקה הימנית, אבל לא בבית הפוליטי שלי ולדעתי גם לא בזה של פפה אללו. ייתכן שאללו, איש אהוד וסימפטי, חושב אחרת. כששוחחתי עימו בסוף השבוע שעבר הוא לא התחייב להישאר באופוזיציה לברקת בקדנציה הבאה. הוא הקים רשימה עם מפלגת העבודה (שבה אין לנו אמון כלשהו) וסיפר שחבריו החדשים הם צעירים נלהבים ואידיאליסטים. כרגיל, אני מאמין לאללו אבל מפרש את הדברים באורח שונה משלו. להערכתי השידוך הזה בין העבודה למרצ משקף את התודעה הכוזבת שהתדמית הצעירה, המודרנית והאנטי חרדית חשובה יותר לאגף השמאלי בציונות מאשר הנושא הישראלי-פלסטיני ואפלייתם הגלויה של תושבי העיר הערבים. עד כמה שידוע לי אללו דווקא רגיש מאוד לגורלם ולעתידם של הערבים בעיר, אבל הוא ובוחריו אולי טרם השתכנעו שזה מחייב אותם להתנגד לברקת, הקשור בכל נימי נפשו למתנחלים האידיאולוגיים.
כרגיל במקרים כאלה מציבים המרכז והשמאל המתון איזה דחליל לצורכי הפחדה, ומשתמשים בו כדי לשכנע ירושלמים מפוחדים שברקת הוא ברירת המחדל, נוכח האיום הנורא מ"הימין" בדמותו של ליאון. אני לא מזלזל בנימוק הזה, אלא שמבחינה מדינית ברקת הרבה יותר ימני מאשר ליאון. נכון שלא יעלה על דעתנו להצביע בעד המועמד של אביגדור ליברמן, ואם אריה דרעי רוצה שבני עירנו השפויים יצביעו בעדו מוטב לו לרוץ בעצמו לבחירות לראשות העירייה. מכל מקום, ליאון הוא מועמד מלאכותי לתפקיד. אין לו מושג ירוק על עירנו, הוא טרמפיסט שיתקשה למצוא את דרכו ברחוב אגריפס שלא לדבר על רחוב שפרעם או רחוב הצפירה. צירוף הכוחות שתומך בו אינו מבטיח טובות, אבל הוא עדיף על אנשי הבית היהודי שמגבים את ברקת עד הסוף המר. כבר הזכרנו כאן את העובדה שכמעט כל תהליך ארצי מתחיל בעירנו. כך גם הקשר בין המרכז הלאומני בדמותו של ברקת לבין הדתיים הלאומנים בדמותו של השר אריאל. ברקת הוא כל כך קיצוני בנושא הלאומי עד שההצבעה בעדו היא פסולה ולא עומדת לדיון רציני בקרב אנשי שמאל או אפילו סתם ליברלים כנים. לכן, לראשות העיר יש להצביע בעד מועמד חסר סיכוי להיבחר, כהצבעת מחאה בלבד.
הקולות הרמים בעד ברקת ונגד ליאון נשמעים בעיקר מצד צעירים חילונים טובים, שמהם אנחנו שומעים גדולות ונצורות על התעוררות חיי הבידור והתרבות בעיר, גם בזכות תרומתו הגדולה של ראש העיר. יש גם המעלים על נס את התנהגותו הנעימה של ברקת כלפי בני אדם, אם כי קיימות בנושא הזה גם דעות אחרות. כל זה גורם לי להדגיש שוב, שהוא יכול לעלות כיתה בציון גבוה, אבל לא בבית ספרנו. ברקת הוא אולי מועמד אידיאלי לראשות עיריית כפר-סבא, למשל. בעירנו הוא עלול להצית תבערה גדולה בשל דעותיו הקיצוניות וחוסר מיומנותו בנושאים מדיניים. מי שעוקב אחרי ההתלהבות שבה הוא מסייע למתנחלים הקיצוניים ביותר לחדור לשכונות ערביות, במטרה להצר את צעדיהם של התושבים המקומיים ולערער את מרקם חייהם, יבין שמאחורי ההליכות והנימוסים מסתתר אדם, שההבחנות שהוא עושה בין יהודים לערבים בעיר מסכנות את עתידה.
הפתרון להצבעה למועצת העיר הוא פשוט. אני מבין שמתגבשת רשימת שמאל בשם "ירושלים לא שותקת", שבבסיסה אנשי "המעברה", קבוצת פעילי השכונות והמשפחות החד-הוריות, שהקימו את המאהל בגן העצמאות בקיץ 2011, יחד עם אנשי תראבוט ("התחברות"), צעירי חד"ש ופעילות ופעילים שהשתתפו באורח קבע בהפגנות המחאה בשייח' ג'ראח נגד נישול התושבים הערבים ופלישת המתנחלים, בחסות האלימות השלטונית שברקת הוא חלק ממנה.
אסור לנו לפעול בזירה הפוליטית רק מתוך בּעת-חרדים, שתמיד שיתק את הזרמים האנטי פשיסטיים בעיר. ממילא סיעה שמאלית במועצת העיר תגן גם על זכויות החילונים ותעודד פעילות תרבותית וספורטיבית, אבל עמדותיה בנושאי חברה, גישור על פני פערים ושוויון בין העמים והעדות יבטיחו, שהיא לא תצטרף לברקת ולא לשותפיו מהזרם הדתי-לאומני.
- פורסם בכל העיר, 23 אוגוסט 2013
מצער מאוד להיווכח שגם חיים ברעם טועה ומכנה את האיש העומד בראש האדמיניסטרציה המוניציפלית "ראש העיר". אין דבר כזה. תואר הכהונה הוא "ראש העיריה". ראש העיריה הוא האדם המופקד על ניקוי הרחובות מאשפה ומליכלוך, על אכיפת החוקים והתקנות בדבר ניקיון העיר, ועל מניעת זיהום העיר באמצעות הדבקה פראית של מודעות והודעות על כל קיר, עמוד תאורה, תמרור דרכים, שלט רחוב, עץ ושיח. כשבוחנים את העשיה של ניר ברקת בתחומים אלה מגלים שלא רק "ראש עיר" אין בירושלים, גם ראש עיריה אינו קיים.
אני לא הייתי מפרסם את המאמר הנוכחי לנוכח הזוועה שהתרחשה בסוריה
לדעתי עמדתו של ברעם על יכולת הרתעה הדדית לא מחזיקה מים.
עיר מלאה בשנאה. אין בה שום אהבת אדם. רק מלחמה בין חילונים לדתיים, ערבים ליהודים.
חיים אולי כבר אחרנו את הרכבת? אולי ירושליים לא תחולק, ותהיה נשלטת על ידי חרדים בלבד בעתיד הלא רחוק?