"מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את הקנאה וצרות-העין המלוות הישגים כאלה בישראל….זאת לא הפעם הראשונה וכנראה לא האחרונה שהצלחה מסוג כזה מפעילה את מיצי הקנאה והשנאה של רבים מאיתנו. על מה ולמה"?כך יעקב (ינקי) מרגלית יו"ר חברת אלאדין במאמר שעוסק בצרות העין הישראלית למה שנקרא "אקזיט מוצלח". אקזיט (מהאנגלית) הוא מכירה של חברה ישראלית לחברה זרה, כרגיל ברווח יפה לבעלי המניות. בחברות היי-טק, אלאדין היא אחת שכזו, גם לעובדים מן השורה יש מניות וכך הרווח, בחלקו, גם הולך לעובדים. כרגיל עסקות מכירה שכאלה זוכות לכותרות ראשיות בתקשורת. יש הרבה פרגון למרוויחים. הרבה קנאה במי שעשו הון, ויש צרי עין ביקורתיים שמצביעים על כך שהחברה – כלומר כלל ישראל – לא זכתה לתמורה הולמת יען כי  לא פעם היוצרים ההייטקיסטים הם בוגרי יחידות צבאיות – שם למדו להיי-טק. שלא לדבר על כך שמקצת מההון שהושקע מקורו במענקי הממשלה. וכך, באקזיט מוצלח, השקעה ציבורית הופכת לרווח פרטי. לא יפה.

(מקור)

איפה הכסף?

על אלה מלין מרגלית במאמר. ויש טעם לשאול האם צרות העין במקומה או שמא האקזיט הוא תהילה לכלכלת ישראל כולה? תחילה להיבט הכספי. העובדה שהמדינה לא גובה מחיר ראוי להטבות שהיא מחלקת אינה חדשה. כשהמדינה מחלקת הטבת מס למפעל טבע היא נוהגת בדיוק כפי שנוהג המדען הראשי שנותן מענק לחברות היי-טק מבטיחות. כסף ציבורי הוא אותו כסף ללא קשר לטכניקה שבה הוא זז מהקופה הציבורית לכיס הפרטי. וזה נכון באותה מידה כאשר המדינה נמנעת מלגבות תמלוגים נאותים על משאבי טבע יהיו אלה גז טבעי, מלח, חול ומים. כך גם לשימוש שעושים במפעלים מסוימים בידע של חיילים לשעבר. יוצא יחידת 8200 אינו שונה מסוחר נשק שהיה, בעבודתו בצבא, קניין של ציוד עבור חיל הים. סטודנט לרפואה לא משלם מחצית מעלות הכשרתו שסובסדה בידי המדינה כאשר הוא מתחיל לעבוד במקצוע. הכסף, אם כך, הוא לא הסיפור.

גוונים של אקזיט

כאשר מפעלי טקסטיל העבירו את  הייצור לירדן ומצרים היו רבים שחשבו שזה לא תקין. כאשר לא מכבר דובר על מכירת מפעלי ים המלח ומפעל הפוספטים לזרים – קמה זעקה רמה.  מה בדיוק, ההבדל? אקזיט הוא רק שם אינגליזי למכירה לבעלות זרה. מדוע כשעידן עופר שוקל אקזיט מכימיקלים לישראל אין טיפה של פרגון וכאשר ינקי מרגלית או עמיתיו עשו את זה היתה צהלה ושמחה? האם יש גבול לחו"ליזציה של הכלכלה? זו שאלה של בחירה פוליטית. בחברה שמבקשת לייצר תוצר חברתי משלה, בוודאי שיש. בחברה שמפריטה עצמה לדעת – בוודאי שאין. קל לראות שכאשר יאיר לפיד מדבר על "שוויון בנטל" הוא עסוק בהונאה. כי התוכן ריק ורק המלל שולט. עדיין יש אתוס שמשתחווים לו: ים המלח, הצבא ועוד כמה עניינים שכאלה. אבל הצבא כבר מזמן אינו ישראלי – הוא ישותק  בדקה שארה"ב מפסיקה לספק לו נשק. ואת ים המלח אנחנו מוכרים לחו"ל כבר מזמן –  בצורה של אשלג. אנחנו נשארים רק עם הבולענים.

ניצחון מובטח לחמאס

קחו מקרה אחר: מי שמסתכלים על חוף היום בתל אביב (ואולי גם במקומות אחרים) רואים שהרשות המקומית עשתה אקזיט מוצלח ביותר מהעסקת עובדים ישראליים. ענפי החקלאות והבניין עשו את זה שנים קודם לכן, תחילה עם עובדים מפלסטין ואחר כך עם עובדים מארצות הים. מדוע ינקי מרגלית וחבריו להיי-טק מתקשים לפרגן לעיריית תל אביב, לחקלאי ישראל ולטובי קבלנינו כפי שהם מצפים שצרי העין יפרגנו להם? ינקי מרגלית ומרעיו מנצחים פה בגדול. הוא אמנם מתבכיין על שלא כולם אוהבים אותו. אבל כולם מנסים לחקות אותו.  לכן, ובאופן הכי יסודי שיש, החמאס והחיזבאללה צודקים. התוצר החברתי הישראלי הולך ומתפורר. עכשיו זה אקזיט של תוכנות. מחר זה יהיה אקזיט ענק של אנשים שיהיו להם קונים בחו"ל.

• פורסם בבלוג של גדעון עשת