ניסיון ראשון לעגן בחוק את זכות העובד השכיר להתאגדות מקצועית עשיתי עוד בדצמבר 1990 – כמה חודשים לאחר שהושבעתי כחברת כנסת.

הצעת חוק האיגוד המקצועי (מניעת אפליה והתערבות) שהנחתי בסוף 1990 על שולחן הכנסת נשענה על כניסתה לתוקף של חתימתה של ישראל על האמנה מס' 98 של ארגון העבודה הבינלאומי. אמנה זו קובעת, בין היתר: עובד לא יפוטר ולא יופלה לרעה עקב חברותו באיגוד המקצועי; מעביד לא ימנע ולא יפריע לעובדיו להתאגד; איגוד מקצועי יהיה מוגן מפני כל התערבות של המעביד בניהול ענייניו; מעביד לא יקים ולא יפעל בדרך כלשהי לכינון איגודים מקצועיים. אך הצעת חוק זו נתקלה בהתנגדות הממשלה ולא הבשילה לחוק.

חלפו שנים, ובמרס 1996 החליטו הנהגים בחברת טיולי שיא להתארגן בהסתדרות, במטרה לשים קץ להעסקתם בשכר בסיסי הנמוך משכר המינימום. מנכ"ל החברה דחה את הפנייה להכיר בוועד העובדים והבהיר, כי בענף כולו מועסקים הנהגים בחוזים אישיים, והוא לא יהיה הראשון לחתום על הסכם עם ההסתדרות. ¹ העובדים וההסתדרות הכריזו סכסוך עבודה, והמנכ"ל הגיב באיום ברור: מי שישבות – יפוטר.

כדי למנוע את השביתה, הפעיל המנכ"ל לחץ ישיר על העובדים: שלושה מיוזמי המאבק פוטרו מעבודתם, ואילו אחרים הוחתמו על מסמך, שבו הם חוזרים בהם מההצטרפות להסתדרות. למרות הלחצים, 14 מ-35 הנהגים הכריזו שביתה ומנעו את הוצאת האוטובוסים מהחניון. בעקבות פנייה של ההנהלה, הגיעו שוטרים לחניון, במטרה להפחיד את השובתים. בתום יום אחד של שביתה, ההסתדרות הורתה לעובדים לשוב לעבודה ללא הסכם עבודה.

בהתחשב בלקחים של שביתת הנהגים בחברת טיולי שיא, ולאחר הכשלת הניסיון לחוקק את החוק המקיף – חוק יסוד: זכויות חברתיות, הגשתי בדצמבר 1996 הצעת חוק שכותרתה הייתה – "חוק יסוד: חופש ההתאגדות המקצועית וחופש השביתה". אלא שהסתבר, כי הניסוח של הצעת החוק כחוק יסוד, הקשה אפילו יותר על החקיקה.

חלפו עוד שלוש שנים, ולמרות הכשלת ניסיון ההתארגנות בטיולי שיא, ב-1999 התאגדו בהסתדרות 83 נהגים של החברה הגדולה ביותר בענף ההסעות הפרטיות – חברת הורן את לייבוביץ'. משסירבה הנהלת החברה להכיר בהתארגנות (שהקיפה כ-40% מכלל הנהגים), הכריזו הנהגים שביתה. ההנהלה נקטה צעד בוטה של פיטוריהם של 33 נהגים, שנטלו חלק בשביתה.

ההסתדרות פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בת"א וביקשה צו המבטל את פיטורי הנהגים וקובע, שאסור למעסיק להתערב בהתארגנות של עובדיו. בית הדין האזורי קיבל את התביעה, ביטל את הפיטורים וקבע, כי התאגדות עובדים היא זכות יסוד הלכתית.

בתגובה, ערערה הורן את לייבוביץ' בפני בית הדין הארצי לעבודה על החלטת בית הדין האזורי. בפסק דינו, שניתן ב-23 ביולי 2000, קבע נשיא בית הדין הארצי, השופט סטיב אדלר, כי פיטורי עובדים במטרה לפגוע בחופש שלהם להצטרף לארגון עובדים, לנהל משא-ומתן קיבוצי ואף לשבות  – פוגעים באופן חמור בזכות החוקתית של העובדים להתאגד ולנהל מו"מ. בהתייחסו לאמצעי המאבק שבחרו הנהגים השובתים – מניעת ההוצאה של האוטובוסים מהחניון, קבע השופט אדלר, כי גם לעובדים יש זכות קניין במפעל, שהוא מקום עבודתם ופרנסתם, ולכן הם בעלי עניין בגורלו. בית הדין גם ביקר את האיום של ההנהלה, כי תסגור את החברה, אם תיאלץ להעניק לנהגים את הזכויות החוקתיות ולהשיב את המפוטרים לעבודה, והורה להחזיר את 33 המפוטרים לעבודתם תוך 48 שעות.

למרות העמדה המפורשת של בית הדין הארצי לעבודה, בחברת הורן את לייבוביץ' בחרו לנקוט בצעד דרסטי ולממש את איומם, ובלבד שלא יחזירו את המפוטרים לעבודה ולא יכירו בוועד העובדים: החברה הודיעה על פיטורי כל העובדים במחלקת הנסיעות – 103 נהגים – והעבירה חלק מהאוטובוסים לחברה-בת שלה ברומניה. לאחר פסק זמן, שבה החברה לנהל הסעות – ישירות או באמצעות חברות בנות – ולהעסיק נהגים.

הכישלון של המערכה הממושכת שניהלו הנהגים בחברת הורן את לייבוביץ', למרות התמיכה במאבקם מצד בית הדין הארצי לעבודה, יצר מומנטום לניסיון חקיקה נוסף, שהפעם צלח.

ב-1 בינואר 2001, אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק שיזמתי בנושא ההגנה על זכות ההתארגנות. הצעת החוק הוגשה מחדש כתיקון לחוק הסכמים קיבוציים הוותיק, ותוך הישענות על אמנות בינלאומיות המגינות על זכות ההתארגנות, שממשלת ישראל אישררה. בצורתה זו אושרה הצעת החוק לאחר דיונים ממושכים. התיקון לחוק הסכמים קיבוציים מגן במפורש על הזכות של כל עובד לפעול למען התארגנות עובדים, ולהיות חבר ועד עובדים וחבר ארגון עובדים. תיקון החוק גם קובע במפורש איסור על פיטורי עובד או הרעת תנאי העסקתו, או אי קבלה לעבודה בשל חברות בארגון עובדים, בשל פעילות להקמת ועד עובדים או בשל חברות בו. חידוש חשוב בחוק היה – הפיכת הפרתו לעניין פלילי. כך נקבע, כי המפטר עובד או מרע את תנאיי עבודתו בשל חברותו בארגון עובדים  – יוטל עליו קנס כאמור בחוק העונשין. ²

אך גם לאחר שהחוק המגן על זכות ההתאגדות נכנס לתוקפו (ב-1 בינואר 2003), שוב מנעה חברת אוטובוסים מעובדיה להתארגן. את המערכה ניהלו הפעם הנהגים של חברת מטרודן, שבאוקטובר 2003 זכתה במכרז להספקת שירותי אוטובוסים בבאר-שבע (במסגרת הפרטה של חברת ההסעה העירונית). נהגי מטרודן, שהועסקו בחוזים אישיים, נוכחו לדעת ששכרם ותנאי העסקתם הורעו לעומת אלה שהיו מנת חלקם בחברה העירונית. הם התאגדו בהסתדרות, אך ההנהלה סירבה לחתום עמם הסכם קיבוצי. בתגובה הכריזו נהגי מטרודן בנובמבר 2004 על שביתה והקימו אוהל מחאה בתחנה המרכזית של באר שבע.

בינואר 2005 התערב שר התחבורה מאיר שטרית, וניסה לשבור את השביתה באמצעות מתן רישיון זמני להפעלת כמה מהקווים המושבתים. הנושא הגיע לבית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע ב-3 במרס, כי התערבות שר התחבורה במאבק ההתארגנות של נהגי מטרודן הייתה "לא-מידתית" ופגעה בחופש השביתה, ולכן עליו לבטל לאלתר את הרישיון הזמני. בית הדין הארצי הדגיש, כי מאחר ששביתה היא הדרך העיקרית הפתוחה בפני ארגון עובדים, המנסה לשכנע מעביד לחתום על הסכם קיבוצי, הרי פגיעה בשביתה שמטרתה התארגנות, מונעת למעשה את זכות ההתארגנות. בהתייחסו לטענה, שהשבתת קווי האוטובוס הקשתה על תושבי באר שבע, קבע בית הדין, כי חופש ההתארגנות גובר על אי-נוחות חלקית שנגרמה לציבור. אך הכרעה זו לא נכנסה לתוקף שכן בית המשפט העליון, הוציא – לבקשתה של עיריית באר-שבע – צו המעכב את ביצוע פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.

השביתה הכללית של נהגי מטרודן, שנמשכה 147 יום (מהממושכות ביותר בתולדות ישראל), הסתיימה בהסכם פשרה, לפיו נאותה החברה להעלות את שכר הנהגים ב-8%, אולם ההסתדרות מצידה ויתרה על הדרישה  העיקרית לחתימה על הסכם עבודה קיבוצי.

המקרה של מטרודן הראה, כי עיגון זכות ההתארגנות בחוק ואיסור על פיטורי עובדים המארגנים עובדים, יוצרים הגנה מסוימת למתארגנים, אך אינם מונעים מהמעביד לעשות שימוש בשיטות "שכנוע" (איומים, פיתויים), כדי לצמצם את מספר המאורגנים, או להתחמק מחתימה על הסכם קיבוצי. במטרודן היה ועד עובדים, אך המעביד סירב לחתום עמו על הסכם קיבוצי. ההסתדרות מצידה ויתרה על הדרישה להסכם עבודה קיבוצי.

מכאן נובעת שוב המסקנה, שמימוש הזכות להתארגנות עובדים ולעבודה במקום עבודה מאורגן, שיש בו הסכם עבודה קיבוצי, מותנה קודם-כל במערכה הציבורית שמנהלים העובדים ובתמיכה שהם מקבלים מהאיגוד המקצועי, ובמקרה של מטרודן – מההסתדרות. תשלום דמי שביתה מקרן השביתה הוא מרכיב חשוב בתמיכה בשובתים, אך לא מספיק. כמו במקרים דומים, לא עשתה ההסתדרות שימוש בכוחה הארגוני: היא לא ארגנה שביתת סולידריות של עובדי חברות גדולות בבאר שבע והסביבה בתמיכה בנהגי מטרודן, ובכך זנחה את הצעד שעשוי היה להיות שובר השוויון במערכה שהם ניהלו בעצם מול כלל חברות ההסעות, שדווקא מגלות סולידריות נחושה מול עובדיהן.

בסיכום עשור, מאז המערכה של נהגי טיולי שיא ב-1996 ועד למערכה של נהגי מטרודן ב-2004/5, כל המערכות של הנהגים בחברות ההסעות הפרטיות הסתיימו בניצחון העמדה המשותפת של בעלי החברות האלה נגד עבודה מאורגנת ונגד הסכמים קיבוציים.

אולם המאמץ של נהגי ההסעות להתארגן לא פסק, וביולי 2009 נרשמה תחילתה של תפנית. 890 נהגים, אשר הועסקו בחברת אגד בחוזים אישיים, צורפו להסכם הקיבוצי הקיים. בעקבות זאת, 300 הנהגים המועסקים בחברה הבת אגד היסעים, שהיא בבעלות מלאה של אגד, התארגנו במטרה להקים ועד עובדים ולחתום הסכם עבודה. ההסכם הקיבוצי באגד היסעים נחתם שנתיים לאחר מכן, במאי 2012, וכלל סעיפים בדבר קביעות בעבודה, תשלום אש"ל והפרשות לקרן השתלמות, וכן מינימום שכר חודשי (סעיף חשוב בהתחשב בעבודתם המותנית בהזמנות להסעה).

ההישג של נהגי אגד היסעים לא מנע את המשך הקו של מלחמת חורמה בהתאגדות, שמנהלות חברות ההסעות. כך התנכלה הנהלת סופרבוס המפעילה קווי אוטובוס, ל-300 הנהגים שלה שהתאגדו ביוני 2010. ההנהלה פיטרה עובד שפעל למען ההתאגדות ואיימה בהרעת סידור העבודה של כל נהג שלא יבטל את חברותו בהסתדרות.

החוק שיזמתי בדבר הגנה על זכות ההתאגדות, הוביל את בית הדין הארצי לעבודה לאמץ ב-2 בינואר 2013 החלטה חד-משמעית, האוסרת על מעביד להתערב בדרך כלשהי, באיומים או בהבטחות, בהתאגדות של עובדיו ובהקמת ועד עובדים. כן קבע פסק הדין, כי מעביד לא יקבע בחוזה העסקה אישי, כי העובד אינו רשאי להיות מיוצג בידי ארגון עובדים. פסק הדין ניתן בתביעה שהגישה ההסתדרות נגד חברת פלאפון (חברה בת של בזק המופרטת), לאחר שהנהלתה הפעילה לחצים ואיומים על יוזמי ההתאגדות, עקבה אחריהם ולחצה על עובדים לסגת מהצטרפותם להסתדרות. העובדים שהתאגדו ניהלו מערכה ציבורית, שכללה הפגנות ומחאות, וזכו בתמיכה ציבורית רחבה.

אחרית דבר:

אף שהחוק האוסר על מעבידים למנוע התארגנות של עובדיהם נחקק עוד ב-2001, ולמרות החלטת בית הדין הארצי לעבודה מינואר השנה – באוגוסט 2013, טרם נחתם ההסכם הקיבוצי בחברת פלאפון.

ניתן לרכוש את הספר בהנחה בהוצאה לאור פרדס www.pardes.co.il

1. ענף חברות ההסעה הפרטיות צבר תאוצת פיתוח במסגרת תהליך ההפרטה שהחל בשנות ה-70 של המאה ה-20. ב-2002 הוקם ארגון חברות ההסעה, ובתחילת 2013 הוא כלל 92 חברות. ארגון גג זה עוסק, בין היתר, בתיאום מדיניות ההנהלות ביחס לעובדים, ובמיוחד בכל הנוגע במניעת התארגנות איגוד-מקצועית.
2. סעיפי החוק, שאושר ב-2001, כלולים בחוק הסכמים קיבוציים, 1957, סעיף 33, סעיפי משנה ח' – ט"ז. סעיפים אלה נשענים על האמנות הבינלאומיות מס' 87 ו-98 של ארגון העבודה הבינלאומי, שנוסחן המלא מצוי באתר משרד המשפטים.

Share on Facebook