על תוגתם הטמירה של אוהבי ירושלים, בצד השמאלי של המפה
אחרי הרג שלושת הפלסטינים ליד קלנדיה בשבוע שעבר, אמרתי לעצמי שעלי לגנוז את הרעיון לשיר כאן את שבחי ירושלים, אפילו אם מדובר רק בעיר המערבית, זו שאהבנו אותה כל כך לפני יוני 1967. בארבעים ושש השנים שחלפו מאז, היה קשה מאוד להתמיד באהבה הישנה הזו, שנדחקה איכשהו לשולי תודעתנו. דווקא בימי חג ומועד, בעיקר ביום העצמאות שאותו חגגנו בדבקות תמימה כזו בכיכר תל-אור בשנות החמישים, המועקה גוברת.
במסר הנאיבי כביכול של אז, שהיה שקרי ברובו, דחסו מורינו סיסמאות קליטות כמו "מעטים מול רבים", "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות", "כור היתוך" ואפילו "כל ישראל עֲרֵבים זה לזה". אבל כבר בעת המצעד הצבאי הכוחני, המתריס, השחצני והיחצני (יום העצמאות, 1968), שבו נמהל המסר הטדי קולֶקי של "ירושלים ליברלית אחת" במסר האֱמוּני של "הכל שייך לנו ורק לנו" חשנו זרים בעירנו. ההתרגשות הראשונית, בשל החידוש הגלום בעצם האפשרות לבקר במזרח העיר, הייתה עצומה. אִמי, שגדלה ברובע המוסלמי של העיר העתיקה מאז עלתה עם משפחתה מביירות בגיל ארבע, הנפיקה לנו, כדרכה, מסר עמום ודו-משמעי. היא אהבה מאוד את שכניה הערבים, שלטה בשפה משחר ילדותה (סבתא שלי לא ידעה כלל עברית) והסתובבה ברובע כאילו היתה ילידת המקום. היא אפילו התגנבה עם אחותה הבכירה רחל למסגד אל-אקצה ושמעה נאום די מתלהם של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בגנות הציונות. האמביוולנטיות שלה כלפי זהותה בצבצה מכל מלה בסיפורהּ על ההרפתקה באל-אקצה, המקום הקדוש למוסלמים, שלו קראה תמיד "בית המקדש". היא סיפרה לנו שהמופתי "הסית" נגד היהודים ומצד שני הוסיפה לטעון, לאורך עשרות שנים שבהן שמענו את הסיפור הזה, שהוא אמר "דברי נבואה". לדבריה, המופתי טען שהיהודים ינשלו את הערבים ויגזלו מהם את ארצם, ושכל פשרה היא רק הפוגה לצורך התארגנות מחדש לכיבושים נוספים של אדמה ערבית.
אני מבין עכשיו שאּמי, גרציה אלקיים בנעוריה, הפנימה את החינוך הציוני שקיבלה לימים בבית הספר היסודי, בבית היתומים בשפיים, בנוער העובד ובבית היוצר העיקרי של תרבותה ושל הוויית חייה, "הבחרוּת הסוציאליסטית", מעין משמרת צעירה של מפא"י. לתנועה היא הביאה עימה גם זיכרונות מבית הוריה, מאביה שמת כאשר היתה ילדה קטנה, מאמהּ שרה אלקיים לבית דואק, שנולדה בעיר חלב בסוריה וחיה שנים רבות בלבנון. האמביוולנטיות ליוותה את אמי גם כאן. היא אמנם ברחה לירושלים המערבית בשנת 1929, בעקבות "המאורעות" והֵדי טבח הקהילה היהודית בחברון, אבל סיפוריה על הימים ההם היו מהולים בהמון אהבה לשכניה הערבים, שהסתירו אותה ואת שאר בני המשפחה בבתיהם עד שאנשי ההגנה ניצלו הפוגה קצרה והבריחו אותם לבית החדש בחצר של קולנוע "עדן" ברחוב אגריפס. בעיקר נצרה בחיבה גדולה את שמו של בעל הבית, חאלדי, שהיה נשוי לאישה יהודייה. אחרי מלחמת ששת הימים היא ביקרה את בני משפחת חאלדי בעיר העתיקה.
כאשר דיברה על ירושלים תמיד בלט המסר הכפול: התעמולה הציונית מהתנועה נמזגה באורח פלא ובהרמוניה יחסית עם האינסטינקטים היוניים שלה. בשנת 1968 הייתה במספרה במחנה יהודה כאשר אירע שם פיצוץ מחריד, פיגוע שעלה בחיי אדם. עובד ערבי צעיר מאוד בשוק נתקף בחרדה קשה, ואמי ליוותה אותו עד שער יפו. מדריכיה בתנועה, האחים אהרון ואפרים קציר ואבי משה ברעם, לימדו את הקבוצה שלה שיש להילחם בערבים "בלי שנאה". רק כך היה ניתן להציג את המסר הייחודי, מדיר הערבים של הציונות הסוציאליסטית ("עבודה עברית") כחלק מאידיאולוגיה אוניברסאלית שגם הערך "אחוות עמים" לא נעדר ממנו. ירושלים המנדטורית עיצבה את אמי, שהייתה חברה פעילה בהגנה ובמשמר העם והבריחה נשק לעמדות בתוך בגדיה התחתונים. אחי הבכור עוזי עוד הספיק ללכת איתה להפגנות נגד השלטון הבריטי והיא תמיד סיפרה בגאווה רבה שבגיל שלוש ידע לשנן סיסמאות כמו "עליה חופשית" ו"בוז לספר הלבן", מסמך שפירט את עיקרי המדיניות הבריטית להגביל את הגירת היהודים לארץ.
אמא גידלה ארבעה ילדים במרכז העיר, תחילה ברחוב שפרעם בשכונת נחלת אחים ואחר כך ברחוב המלך ג'ורג' פינת בן יהודה, וכולנו ראינו בסניף הדואר המרכזי ברחוב יפו את גבולה המזרחי של עירנו. אבי היה איש עסוק מאוד, ועול הבית נפל בעיקר עליה. כך בילינו את ילדותנו בין מגרש ימק"א (ואחר כך מגרש הפועל בקטמון) לבין בתי הקולנוע הרבים, שהיו ממוקמים במרחק כמה דקות הליכה מביתנו. קולנוע "תל-אור" היה ביתנו השני, ומוקד חשוב אחר היה הקן של התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס, מול רחוב הגידם ששמו הוחלף בשנים האחרונות לרחוב טרומפלדור.
בקן פגשנו חברים נפלאים, שרבים מהם כבר עזבו את העיר. במבט לאחור נדמה לי שקיבלנו חינוך פוליטי מגמתי, אבל עמום, אולי בהשפעת המדריך האגדי מוקי צור (לימים מזכ"ל התק"ם). מוקי מתגורר עד היום בקיבוץ עין-גב מיסודה של התנועה שלנו. היא טיפח את האמונה הראויה אולי לשבח, שנערים ונערות חייבים לעצב את השקפת עולמם ההומאנית באורח חופשי. אבל האווריריות בהשקפת עולמו, אולי בהשראת ברל כצלנסון שהמדריך שלנו נשבע בשמו, החליפה את הנחישות להיאבק בבורגנות לטובת השכירים והמנושלים בלאומנות קרקעית מוצקה, שהתגבשה עוד יותר אחרי 1967. כך השתלב מוקי, ואחריו גם רוב חניכיו, בהוויה ששימשה חממה לדור של מפא"יניקים, שלא מרדו ולא עזבו בזמן את החרפה ששמה תנועת העבודה.
ירושלים איננה רק עיר מתחרדת, או ביתם הטבעי של אוהדי בית"ר (שרובם לא גרים כלל בתוך גבולותיה הלגיטימיים של עירנו). היא מחוז חפצנו בחלומות הכמוסים על "העיר המחולקת", גם אחרי שתנועת העבודה נגררה אחרי תעתועי השווא של "העיר שחוברה לה יחדיו". בני דורי ואפילו צעירים מהם עדיין נזכרים בערגה בהצגות היומיות בכל בתי הקולנוע ביום שישי אחר הצהריים, ובשקט שכבש את מרכז העיר כאשר אחרוני הצופים התנהלו לשכונות בעיניים מצועפות, עדיין משחזרים בעיני רוחם את פרשי הצפון כחולי המדים מסרטי הוליווד, שכובשים מחדש את וירג'יניה סיטי, את אקדחו המעשן של רנדולף סקוט, את עיניה הסגולות כמעט של אליזבט טיילור, את החיילים האנגלים של הוליווד, שדיברו אולי במבטא אמריקאי אבל לאיש מאיתנו לא היה אכפת.
קצת לפני כניסת השבת הייתי מגיע לעתים לחופשה מחיל ההנדסה, ונדמה היה לי שכל הנוסעים באוטובוס האחרון מתל-אביב שומעים את דפיקות לבי המואצות. באבו-גוש כבר ראינו את ההר המוּפז שעליו ניצבה עירנו, וידענו שהדרך מהתחנה המרכזית בבניין העמודים לרחוב המלך ג'ורג' 17 תהיה קצרה מאוד. הכותל, עם שכונת המוגרבים הסמוכה שנהרסה בידי קלגסים מיד אחרי הכיבוש, היה אז מעין חלום מעורפל, ספוג באווירה ערטילאית ומנוקד בשברירי סיפורים ישנים, שלא כדאי כלל להגיע אליו. נותרו אפוא החלה הטרייה, הארוחה המשפחתית, החברים שהגיעו לחופשת שבת, הכדורגל, הסרטים, האבן הירושלמית והאור המיוחד לעירנו, ומכל אלה עיצבנו אהבת ירושלים חילונית, שלא נס ליחה עד היום.
- פורסם בכל העיר, 4 ספטמבר 2013
גם אני חייתי בירושלים שלפני מלחמת ששת הימים. רק מי שחי בה אז יכול להבין את ההבדל התהומי בין ירושלים של אז לשל עכשו. הצגות הקולנוע של יום ששי אחה״צ היו מוסד תרבותי אופייני רק לירושלים של אז, אך היו גם הצגות חצות. והיה החומוס של רחמו וקפה פינתי שגרתי מעליו בקינג ג׳ורג׳ 14 וכמובן האוניברסיטה העברית בגבעת רם.
היו זמנים…
והיה גם ירי צלפים מהעיר העתיקה
במלחמת ששת הימים הייתי תלמיד כתה ח' בבית הספר היסודי ע"ש הנרייטה סאלד שבשכונת טלביה בירושלים. זכורים הימים המתוחים שלפני המלחמה כאשר האזנו לקול הרעם מקהיר
שעוררו חרדה אך גם גיחוך, וירושלים של אז נכנסת לכוננות חיילי הג"א מסתובבים ברחובותיה
ופנסי המכוניות שנצבעו בשחור.
המלחמה פרצה ביום שני ועד היום זכור לי יום ראשון כאשר המנהל האגדי עמנואל נכנס לכיתה
כדי לשחרר אותנו הביתה, "אני מאמין שננצח" כך אמר לנו דבר שלא היה מובן מאליו באותם
ימים ואולי טוב שכך.
את המלחמה בילינו בחדר המדרגות של הבנין הערבי שבו גרנו בשכונת קטמון מרחק קצר
ממגרש הפועל י-ם כאשר בלילה הראשון נשמעו היטב הדי התפוצציות הפגזים, חיינו העלטה
גם מבחינת חוסר המידע עד שמספר ימים לאחר פרוץ המלחמה הגיעה השמועה שחיל האוויר
חיסל 400 מטוסי אויב.
השבועות והחודשים הבאים היו ימים של חג ומסעות ברחבי הגדה המערבית הכבושה והעיר
העתיקה והכותל שנראה לגמרי אחר מימינו.
ושאלה למחבר, מה הקשר של כותרת המאמר "האנוסים" לתוכנו, עפ"י ספרך האנוסים היו
אנשי ימין שהתחזו לחברי ההסתדרות ובסתר ליבם העריצו את בגין.
יותר מכול אני זוכר את הצחוק הרם של עו"ד ברדוגו
(אז סטודנט למשפטים)בימי יום שישי בבתי- הקולנוע.
אכן היו זמנים טובים,תמיד טוב להיזכר !
התלהבתי במיוחד מסרטי "מערב-הפרוע" במיוחד
מהכוכבים: אלן לאד,רוברט טיילור וסטיוארט גרינג'ר.