במאמרו "הצידוק המשולש לציונות" (הארץ 28.8.13), מנסח פרופסור חיים גנז כתב הגנה משכנע למדי עבור הציונות. תחילה הוא מראה באופן בהיר כיצד בימנו התבססה בקרב ציונים ופוסט-ציונים תפישה זהה של מה היא הציונות ב-ה' הידיעה. לפי תפישה זו, אין מבחינה מוסרית הבדל מהותי בין מעשיהם של הציונים במלחמת העצמאות/הנכבה לבין מעשיהם לאחר כיבוש הגדה ורצועת עזה לאחר 1967. ציונות שכזו, אשר גנז מכנה קניינית, אומצה על ידי הרוב בישראל ונדחתה על ידי המיעוט הפוסט-ציוני, והיא אשר "שוללת את זכויות הערבים (גנז אינו מציין במאמר אם מדובר בערבים אזרחי ישראל או תושבי השטחים), מדירה אותם כקולקטיב מן המרחב הציבורי ועוסקת בדיכויים כפריטים". גנז לעומת זאת, טוען כי התפישה הקניינית, כלומר בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה, היא רק אחת משתי הצדקות אחרות לאותה ציונות שהולידה את מדינת ישראל: הזכות היהודית להגדרה עצמית ככל העמים ו"הגנת הצורך" בשל רדיפת היהודים באירופה. ליבת הטיעון של גנז היא כי מעשיהם של הציונים משנת 1948 עד 1967 מגובים אם כן בשלוש הצדקות – זכותם של היהודים להגדרה עצמית, מצוקתם של היהודים באירופה במאה ה-20 וכן גם הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל. לעומת זאת, כיבוש השטחים וההתנחלות מגובים רק באותה הצדקה היסטורית אחת – הקניינית. לפיכך, מסכם גנז, ישנו הבדל מהותי בין הציונות של 1948 וזאת של 1967 ואילך ולהבדל זה יש איכות מוסרית, כאשר הציונות הקודמת היא אומנם המוסרית יותר.

פליטים פלסטינים, 1948

אין ספק שלו היתה מוסריותה של הציונות עומדת בפני בית משפט אמיתי, גנז היה יכול להיות סנגור מצטיין. אך בניגוד לגנז, חבר סגל בפקולטה למשפטים ומומחה למוסר, היסטוריונים, לפחות היסטורינים טובים, לעיתים רחוקות מחפשים הצדקות מוסריות אלא הם תרים אחר האמת ההיסטורית. על היות היהודים עם הזכאי להגדרה עצמית נשפכו לאחרונה עשרות מילים מעל גבי עיתון הארץ ולא ניתן לומר שישנה ראיה חותכת וקונצזוס מחקרי סביב טענה זו. גם נחיצותה של מדינת היהודים לאחר השואה היא עניין של דעה, ייתכן ודעה שקולה למדי, ובכל זאת לא ניתן להוכיח אמפירית שהיא מנעה או תמנע שואה שנייה. לבסוף, אין כל ספק כי יהודים במשך אלפי שנים שימרו זיקה לארץ ישראל ואף היו תושביה אך הטענה שלפיכך ישנה ליהודים זכות יתר לריבונות לאומית חילונית על אדמתה נותרת עמדה סובייקטיבית למדי. כמובן שישנם מבין הציונים מי שתופש את הריבונות היהודית כדתית במהותה וכהבטחה שניתנה לעם היהודי מישות טרנסדנטלית בשם יהוה אך טענות דתיות ככלל אינן ניתנות לניתוח באמצעות כליו של ההיסטוריון. טענותיו המוצקות של גנז נשענות למעשה על חשבון פשוט ששלוש זה יותר מאחת אך אם נפתח את הדיון ונשתף את קורבנות הציונות, הפלסטינים, אינני בטוח שהם ישתכנעו כי שלוש ההצדקות, חזקות ככל שתהנא, תקפות יותר אל מול אסונם האחד. בנוסף, אינני בטוח כי גנז, המלמד באוניברסיטה אשר בחלקה הוקמה על שטחו של כפר פלסטיני חרב, אינו פועל מתוך ניגוד עניינים כאשר הוא קובע כי הנכבה יותר מוסרית מ-46 שנות כיבוש.

בכל אופן, שאלות של מוסר אינם מענייני. התנועה הציונות, תהנא הצדקותיה אשר תהנא, נושאת אחריות מסויימת לנכבה, לבעיית הפליטים וכן אחריות על הכיבוש וההתנחלויות. מי מהמעשים הללו מוסרי יותר או פחות הוא עניין של דעה וטעם אישי. ההיסטוריון אמור, ככל שניתן, להימנע מדעתו ולדבוק בעובדות. דווקא אותן עובדות וכן השוואה עם מקרים היסטוריים אחרים מאפשרים לנו לדון בהבדלים המבניים בין המופעים השונים של כוחנות ציונית אשר אירעו ב-1948 ואז ב-1967.

עובדה היסטורית היא שהיהודים אשר הקימו את מדינת ישראל ערב מלחמת העצמאות ברובם נולדו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, בעיקר במזרח אירופה. הסיבות לבריחתם של כ-700,000 פלסטינים ילידי הארץ ממקום מגוריהם אומנם שנויות במחלוקת אך אין עוררין על כך שהמדינה היהודית לא רצתה בשיבתם של אותם פליטים לבתיהם ועשתה הכל למנועה. נניח את המוסר לצד לרגע ונראה כי בכך התנהגו הישראלים החדשים באופן דומה לחברות מתיישבים אחרות אשר צצו בעידן המודרני באמריקה ואוסטרלאסיה. חברות שכאלה מקורן היה תמיד במתיישבים זרים אשר ביססו ריבונויות חדשות והעלימו מתוך שטחי ריבונויות אלו מיליוני ילידים, לרוב באמצעים רצחניים בהרבה מאלו שהפעילה הציונות. בשנותיה הראשונות של המדינה, ננקטה בישראל, הן כלפי הפלסטינים שנותרו והן כלפי היהודים שהובאו מארצות האסלאם, מדיניות דומה לזו שננקטה במדינות מתיישבים כלפי "ילידיה" ומהגריה (מרצון או בכפייה) – מדיניות אפליה מתמשכת אשר סממניה הרשמיים דהו לאטם. כל חברות המתיישבים בנויות על החרבת החברה הילידית, רובן התבססו באמצעות כוח עבודה זול שהובא או היגר מבחוץ וכולן, אפילו זו הדרום אפריקאית, לבסוף החליטו להעניק לילידים שנותרו אזרחות שוות ערך לזו של המתיישב.

עובדה נוספת היא שכאשר ישראל כבשה את שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לא ארעתה בריחה המונית של תושבי אזורים אלו. עובדה היא גם שישראל לא העניקה לתושבי אזורים אלו אזרחות כפי שנתנה לערבים אשר נותרו בשטחה לאחר 1948. לפיכך, מאז 1967, ישראל דומה יותר לחברות קולוניאליות אשר כבשו אוכלוסיות ילידיות, לא דיללו באופן משמעותי את מספרן אך גם לא שקלו ברצינות להעניק לילידים אזרחות שוות ערך לזו של מדינת המקור. במיוחד דומה המקרה של ישראל והשטחים ולאחר 1967 למקרה האלג'יראי בו בנוסף לשליטה שלא באמצעים דמוקרטיים על ילידים, שלחה צרפת לאלג'יר מאות אלפי מתיישבים אשר היו אזרחים צרפתים שווי זכויות. תהליך אוסלו היה אמור להיות דומה לתהליכי דה-קולוניזציה אחרים בהן המעצמה האימפריאלית נסוגה ומותירה בעקבותיה שלטון מושחת אשר במידה זו או אחרת ממשיך לשרת את האינטרס של המדינה הכובשת.

ניתן לקבוע עובדתית כי הציונים של 1948 – 1967 דומים יותר למתיישבים האמריקאים, הקנדים, האוסטרלים והניו-זילנדים בשל העובדה שהם הקימו מדינה ריבונית על חשבון החברה הילידית ולאחר הקמתה חברה זו נהייתה באופן הולך ומתגבר ליברלית יותר (הן כלפי הילידים והן כלפי אוכלוסיות עבדים ומהגרים). מאז 1967, ברור כי הציונים דומים יותר לחברות קולוניאליות כגון צרפת ובריטניה אשר שלטו על עמים אחרים תוך כדי ניצולם החומרי, הדרתם מההליך הדמוקרטי ודיכוים המחמיר. בשפה המחקרית כיום ניתן לקבוע אם כן שהציונות אכן עברה שינוי מהותי בשנת 1967 אך הוא אינו בהכרך שינוי מוסרי: עד 1967 הציונות היא יותר קולוניאלית התיישבותית (settler colonial) ואילו לאחר 1967 היא דומה יותר לקולוניאליזם קלאסי.

אין בכוונתי לדרג מהי רמת המוסריות של כל אחד מהפרוייקטים הללו (מבחינת היליד, זה נבלה וזה טרפה) אך ניתן להסיק מי מהשניים יותר מקובל מוסרית על פי הסטדנרטים של האנושות כיום. בשנת 2013 לא ידוע לי על מקרים בהן ישנה מדינה השולטת על אוכלוסייה מחוץ לגבולותיה המוכרים, מיישבת אזור זה באזרחיה ומונעת באופן פורמלי מהתושבים המקומיים אזרחות. בקיצור, אין היום, מלבד בישראל, קולוניאליזם במובן הקלאסי. יחד עם זאת, אותן מדינות מתיישבים אשר הוקמו באמצעות חורבנן של חברות ותרבויות ילידיות, כולן מדינות משגשגות, אין מי שדורש סילוקם של צאצאי המתישבים מארץ זו הנחשבת ארצם, וכן אין תנועה רצינית לכינונה של ריבונות ילידית על אותה ארץ.

סבור אני כי את ההבדל המוסרי בין הציונות של לפני 1948 לזו שאחרי 1967 לא יכול לקבוע אדם אחד, פרופסור ישראלי וציוני, אך מי שמחפש הבדלים היסטוריים קונקרטיים בין שתי "הציונויות" יכול למצואם. אם גנז בכל זאת מעוניין לערב מוסר בדיון על הציונות, תמיד יוכל לטעון אל מול עמית אמריקאי או קנדי אשר שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל, אפילו בגבולות 1967, כי גם הוא נצר לחברה מתיישבת ומאחורי כל משפט שהוא אומר באנגלית יושב אינדיאני עם מקטרת שלום.

Share on Facebook