במאמרו "הבלוף של השמאל הציוני" תוקף גדעון עשת מאמר שכתב פרופ' חיים גנז, בנושא הצדקת הציונות. מכך מסיק עשת מסקנות מרחיקות לכת, לגבי חוסר הצדק (לדעתו) שקיים בציונות, בקיומה של מדינת ישראל, ובעמדתו המדינית של השמאל הציוני. כבר בהצגת הנושא ניכרת בעיה בסיסית בעמדתו: כל אדם – גדעון עשת, חיים גנז, כותב שורות אלה וכל אחד אחר – מייצג, בסופו של דבר, רק את דעותיו שלו. אמנם מטבע הדברים קיימות נקודות הסכמה בין אנשים, בייחוד כאלה המגדירים את עצמם כמשתייכים לאותו מחנה פוליטי; אבל אין שני אנשים שדעותיהם זהות לחלוטין. מכאן שגם הנסיון שעושה עשת להעמיס על גבו של גנז את כל עמדות השמאל הציוני, נראה חסר הגיון.

לגופו של עניין, קיימת הצדקה עיקרית אחת לקיומה של מדינה מודרנית: מדינה כזו היא מדינת לאום, כלומר מדינה שרוב היושבים בשטח מסויים תומכים בקיומה, לשם הגשמת שאיפותיהם הלאומיות (מובן שבכל מדינה קיימים גם מיעוטים). יצויין כי המאפיין המקובל ביותר לקיום לאום או קבוצה אתנית הוא השפה. אשר להגדרת המדינה, ההגדרה "יהודית ודמוקרטית"  היא בעייתית, ולו לאור העובדה שקיימת סתירה בין שתי מלים אלה. אבל ניתן לאזן ביניהן, וחשוב מכך: אולי עדיף לנהוג כפי שנוהגות מדינות רבות ולא להגדיר את המדינה בחוק, במלים אחרות – לעורר פחות מחלוקות בעניין זה. אפשרות אחרת היא הגדרת המדינה כעברית או ישראלית.

וכאן אני מגיע לשאלה, מהם גבולותיה הרצויים של מדינת ישראל; מדובר בעיקר בגבולות בין מדינת ישראל ומדינה פלסטינית עתידית, אם וכאשר תקום. כנגזר מעיקרון ההגדרה העצמית, כל מדינה אמורה להיות בגבולות שבמסגרתם חלק גדול ככל האפשר מהקבוצה האתנית העיקרית יהיה בגבולותיה, שהרי אלה האנשים שרוצים להשתייך אליה. אבל אין זו כל התמונה: ראשית, הגבולות צריכים להיות רצופים פחות-או-יותר, ולא אוסף של מובלעות. שנית, לא משנה היכן נשרטט את גבולות המדינות, תמיד יהיו כאלה שיימצאו בצד ה"לא נכון" של הגבול, במלים אחרות – יישארו מיעוטים בתוך כל מדינה. שלישית, בישראל המיעוטים (ערביי ישראל)  מעוניינים ברובם להשאר מיעוט בתוכה ולא להצטרף למדינה פלסטינית. רביעית, צריך להתחשב גם בשיקולים ריאליים. בעניין הנימוק האחרון, קיימים שיקולים לשני הכוונים: מצד אחד, נראה שלא סביר לצפות מן הפלסטינים שיסכימו לשליטה ישראלית על בקעת הירדן, למרות שרוב התושבים שם הם ישראלים המעוניינים שהשטח יהיה חלק מישראל. מצד שני, יש דרישות שלא סביר מן הצד הישראלי שיסכים להן, כמו שיבה בפועל של פליטי 48 על צאצאיהם.

עשת טוען, שההצדקה היחידה שיכולה להיות לקווי 67' היא הכרת הקהילה הבינלאומית. אמנם, הכרה בינלאומית היא אחד הסימנים לקיום מדינה ריבונית, אבל לא היחיד; מעבר לכך, סביר להניח שהקהילה הבינלאומית תכיר בכל הסכם שישראל והפלסטינים יגיעו אליו. מבחינה הסטורית, גם אין זה מדוייק שישראל קמה מכוח החלטת האו"ם; ההחלטה היתה תירוץ לבריטים להסתלק מהארץ ולהשאיר את היהודים והערבים להרוג אלה באלה. ההחלטה גם מעולם לא קוימה, במובן זה שהצד הערבי דחה אותה לחלוטין, והצד היהודי קיבל אותה כצעד טקטי בלבד. ובכלל, נראה שכל תכנית החלוקה היא כמו בבדיחה לפיה "גמל הוא סוס שתוכנן על-ידי ועדה": לפי אותה תכנית, היו אמורות לקום בשטח המנדט שתי מדינות (יהודית וערבית), כל אחת מהן מפוצלת לשלושה (!) אזורים הגובלים ביניהם, עם שטח בינ"ל בירושלים. מה הפלא שכל זה נכשל.

לעניין מה שקרה בעבר: ב-48 היתה מלחמה בין היהודים והערבים בארץ. לצד הערבים הצטרפו חלק ממדינות ערב, אבל הם הובסו, והצד היהודי כבש את רוב השטח והקים בו את מדינתו. במהלך המלחמה גורשו רוב הערבים משטח המדינה היהודית שקמה, או שברחו ולא הרשו להם לחזור. בשנת 67 כבשה מדינת ישראל את יתר השטח, על יושביו הערבים; מאז עברו כ-45 שנה נוספות, וכעת השאלה היא לאן רצוי להמשיך. יתכן שגם גדעון עשת מסכים לכך שרצוי להקים שתי מדינות על בסיס קווי 67, ולשלם פיצוי לפליטים או לצאצאיהם. אלא שהצעתו היא נסיגה חד-צדדית לקווי 67, בהתעלם מן התוצאות הצפויות; נסיגה חד-צדדית כבר היתה, וקראו לה תכנית ההתנתקות. אולי נסיגה כזו עדיפה על המשך הכיבוש, אבל יהיו לה תוצאות שליליות מאוד: פינוי ופיצוי ל- 300 אלף מתנחלים (במקום 100 אלף לפי קווי הסכם ז'נווה) על כל המשמעות הכלכלית של צעד כזה, גידול בארגוני טרור בתמיכת מאות אלפי פליטים שלא שוקמו, ויצירה של מדינה פלסטינית לא יציבה במקרה הטוב ואנרכיה במקרה הרע.

אשר לישראל של לפני 67, היו בה הרבה בעיות, אבל נראה שפחות מאשר בישראל של היום. קצת בדומה לכך, המשטרים הלא-דמוקרטיים שקמו באסיה ואפריקה בשנות ה-60 הם הרע במיעוטו לעומת הקולוניאליזם, ונראה שגם ישראל שלפני 67 היא הרע במיעוטו לעומת מה שהיה אחר כך. ואגב, בניגוד לדבריו של עשת, אין זה נכון שהמדינה העבירה לקרן הקיימת אדמות, אלא מכרה אותן במחיר גבוה למדי. אבל זו כבר באמת נקודה שולית.