מי שכותב מאמר בשבחו של ביבי נתניהו בעיתון "הארץ" מאמץ לו בדרך כלל תדמית עצמית של נון-קונפורמיסט מושבע, הנלחם נגד קבוצת ההתייחסות שלו למען הצדק והאמת הצרופה. אפשר גם להגיע לשפל המדרגה, לטעון, למשל, שישראל "צודקת" בעמדה שלה כלפי איראן, ולעומתה העולם כולו "טועה". יש כשל לוגי גדול בבסיס התפיסה הזו. מושג "הצדק" ביחסים הבינלאומיים הוא יחסי ומשקלו זעיר. פרשנים כמו ארי שביט (ולפניו דן מרגלית, שגלה בעוונותיו ל"ישראל היום") מתעלמים במתכוון מנשק ההרתעה הגרעיני שנמצא, לפי כל הדיווחים בתקשורת הבינלאומית, בידי ישראל.

בנימין נתניהו משוחח עם סורין הרשקו, אחד מהחיילים שנפצע במבצע אנטבה, 2/7/86  (מקור)

נכון שכדאי לממסד הישראלי ליצור מצב של עמימות חלקית ולהקים מערכת הסברתית מסועפת שעוסקת כולה בשיווק אמות מידה כפולות, מהולות בהמון צביעות. נושאי כליו של הממסד כמו שביט ומרגלית אינם יכולים לדבר על "צדק" מבלי שהעולם כולו יתעלם מהם בבוז. זה אולי פרגמטי לומר שהפצצות שלנו הן מוסריות, ואילו הפצצה שאיראן טרם הפיקה היא סכנה לשלום העולם. טיעון כזה יכול להתקבל בסבר פנים יפות רק בתוך הזירה המקומית שלנו. אנשי הסיירת ששלחנו בשנים האחרונות לפוליטיקה יכולים להשתעשע בתעלולי ג'יימס בונד אבל לא לשנות את אמיתות היסוד של המערכת העולמית. בשנתיים האחרונות ניסו נתניהו ואהוד ברק להתעלם מהעובדות הפוליטיות והכלכליות ולבסס את האסטרטגיה שלהם בעיקר על תכנון צבאי מדוקדק. מבצע אנטבה התרחש בשנת 1976, והוא היה חד-פעמי בראשוניותו. למרבה הצער הוא גם יצר תקדים גרוע במיוחד; מתכנניו ומשתתפיו של המבצע מאותה אסכולה ג'יימס בונדית של הסיירת המהוללת האמינו שההרפתקה באוגנדה, שהייתה יכולה להסתיים באסון רבתי, היא תחליף למעשים מדיניים, כלומר להחזרת השטחים הכבושים ולפירוק ההתנחלויות תמורת שלום בר-קיימא.

האמונה הכוזבת הזו הייתה נחלת העם ברובו המכריע. זה בכלל לא מקרה שחרף העובדה שמבצע אנטבה היה ביוזמת ממשלת יצחק רבין, דווקא ראש האופוזיציה מנחם בגין קצר את הפירות. כאשר בגין הגיע לשדה התעופה לקבל את פני הניצולים בקיץ 1976 הוא התקבל כמנצח, ואילו רבין ויריבו-שותפו שמעון פרס (אז שר הביטחון) חתרו איש נגד רעהו ורבו על קומץ הפירורים שנותרו מתהילת אנטבה. במאי 1977 כבר התחולל המהפך הבלתי נמנע, והליכוד עלה לשלטון.

העם לא התקומם אז נגד השימוש הלא מבוקר באופציית התקיפה, והסתפק במבחן התוצאה. הרציונל שעמד מאחורי אנטבה הוא פופולארי בארצנו עד היום: הדעת נותנת שמדיניות כוחנית מצד עם, שמהווה מיעוט באזור מול המיליונים שמקיפים אותו, היא אפשרית בתנאי שתהיה מלווה בתחכום מבצעי שגובל כמעט בעל-טבעי. האמונה שתהיה לנו בלעדיות על סוג זה של תחכום (וגם על החזקתו של נשק גרעיני, כימי וביולוגי) היא גזענית מעצם מהותה. לנו מותר כי אנחנו צודקים; אנחנו חזקים כי לנו מותר, לנו מותר כי אנחנו חזקים; אנחנו חכמים ולכן יש לנו עליונות על כל תושבי האזור, יש לנו עליונות על כל תושבי האזור כי אנחנו חכמים. במשפט הארוך הזה מקופל האתוס הישראלי כולו.

נתניהו האמין מאז ומעולם בשימוש בכוח צבאי נגד תנועות לשחרור לאומי, ובעקירת כל ניסיון מצד מדינות באזור לשכלל את יכולתן הטכנולוגית. אחרי אוסלו (1993) הוא איבד את יכולתו לשכנע את העם להתקומם נגד תהליך השלום והסתפק בהסתה שהעצימה את האווירה שאפשרה את רצח רבין (1995). כדי להצליח בבחירות לראשות הממשלה שנה אחרי הרצח, נאלץ נתניהו להצהיר בפומבי שהוא מאמץ את אוסלו. כל מאמציו הפוליטיים מאז התמקדו בקעקוע התהליך באורח הדרגתי. הקשיים הפוליטיים שלו בזירה הפנימית נבעו משאיפתו של המעמד הבינוני הישראלי לחיות במקסימום של שלום עם מינימום של ויתורים, ולמנוע התנגשות קשה עם האמריקאים בפרט ועם המערב התעשייתי בכלל. הליכוד בראשות אריאל שרון הגיע לשלטון בעיקר בשל הטרור. אבל רק בשנים האחרונות הצליח הימין החילוני להמאיס את עצם קיומו של תהליך שלום הקשור אסוציאטיבית באוסלו. נתניהו סבר שהעיסוק האובססיבי באיראן "הגרעינית" תסיח את דעתו של הציבור מהשטחים ותיצור אקלים אוהד לבנייה מואצת בהתנחלויות. כך נוצר קונצנזוס חדש בין הלאומנות החילונית ללאומנות הדתית, שגם יאיר לפיד הוא חלק ממנו, חרף מס השפתיים לתהליכי שלום או למראית עין שלהם. לפיד צירף יסוד חילוני-עירוני לממשלה שבונה ללא הרף בהתנחלויות. גמגומים יוניים של אנשי לפיד, לא יעלו ולא יורידו.

סקרי דעת הקהל מצביעים על מגמה הדרגתית של תמיכה בנתניהו. באווירה כזו נגררים אנשים כמו מרגלית ושביט ימינה. לכן חשוב תמיד לרשום את התאריך בשולי הסקרים. בסוף שנת 1972 ובתחילת 1973 תמכו רוב הישראלים בגולדה מאיר, ורק מתי מעט התקוממו נגד מדיניותה, שגרמה באורח ישיר לאסון מלחמת יום הכיפורים. אני מניח שסקרים כאלה היו משקפים שינוי מסיבי בדעת הקהל בגרמניה של 1945, לעומת המצב ששרר שם בשנת 1939. כדי שעם שלם ייתן גט פיטורין לממשלה או למנהיגים שיזמו מלחמות שנחשבו זמנית למוצלחות, צריך לבוא אסון צבאי שילווה בהתמוטטות פוליטית וכלכלית. לא ניתן ללמוד ולהפיק לקחים מועילים בתנאים של שלווה, שיוצרים אשליה גדולה שהכוחנות מביאה אושר ועושר.

לכן מוטב שהמאמינים יאמרו את ברכת הגומל על כך שנבצר (בינתיים?) מנתניהו לתקוף את איראן באורח חד צדדי או להסתבך במעורבות קרקעית בסוריה. כפי שגרסנו בארבעים השנים האחרונות, התערבות המעצמות במדיניות החוץ, הביטחון וההתנחלויות של ממשלות ישראל מצילה את עמנו מאסונות נוראים. פרשנים שפותחים את החלונות בביתם כדי להקשיב לקול העם ומנסים להתאים את עצמם להלוך הרוחות הרווח בציבור, חייבים לזכור שדעת הקהל היא בסיס לשינויים. הישראלים, כמו אנשים אחרים ברחבי העולם, אינם אוהבים לסבול ולהקריב קורבנות, ויש לנו המון מה להפסיד ממלחמות שעלולות להסתבך מעבר לכל התכנונים המוקדמים. הפצצה ישראלית באיראן, למשל, עלולה לעמת אותנו עם מאות מיליוני מוסלמים, לאחד את רוב העולם נגדנו ולאבד נכסים אסטרטגיים חשובים יותר מהבלעדיות הגרעינית, שהיא ממש בלתי אפשרית לטווח ארוך.

אסור לאנשי שמאל להשלות את עצמם. רק חלק מהציבור מקשיב לנו בנקודת הזמן הנוכחית, האינטליגנציה הבורגנית קוראת את שביט בשקיקה, וכבר קראתי תגובות הגורסות שהוא נקודת האור ב"הארץ". הציבור נוטה לאמץ את תפיסת עולמם של השמרנים בארצות הברית ולהתנגד לברק אובמה. עד שהעם יחכים ניאלץ כולנו לסבול יחד איתו, ולכן במקום להחמיא לביבי יש לייסר אותו ולהזהיר אותו מתוצאות הבידוד הבינלאומי שהוא ושותפיו ממיטים על כולנו.

• פורסם בכל העיר, 4 אוקטובר 2013

Share on Facebook