רק לפני כחודשיים (23 באוגוסט 2013) כתבתי כאן על ראש העיר ניר ברקת, ובינתיים לא השתנה הרבה. מועד הבחירות הולך וקרב, והציבור הנאור בירושלים או מה שנותר ממנו זקוק לתזכורות מהותיות כדי למגר את הציניות, את השקרים, את הסילופים ואת הנטייה לטשטש את ההבחנה שבין זיקות אתניות-תרבותיות להכרעות בעלות אופי פוליטי ורעיוני.

ניר ברקת

אין מנוס משינון חוזר של האמיתות על אופייה המיוחד של ירושלים, לעומת הפוליטיקה הלוקאלית שיכולה אולי לאפיין את הבחירות בערים אחרות. בירושליםו לא בוחרים לראש העיר פועל ניקיון, מנהלן או אפילו ראש ועדת תרבות. לבחירה יש משמעות כלל ארצית, לאומית, סמלית ואף בינלאומית. לכן אין כל ערך לדברי כתבי החצר של ברקת, שמונים אחד לאחד את הישגיו האמיתיים והמדומים בתחום התרבות, הספורט וחיי הלילה בעיר. אין טעם לזלזל בנושאים האלה, ואם חלו שיפורים חשובים יש להכיר בהם ואף לשבח את האחראים להישגים. פירוט מדוקדק של מעשיו של ראש העיר וניתוח התוכניות לעתיד היו יכולים להניע אותנו לתמוך בברקת לראשות עיריית רמת-גן, כפר סבא ואפילו באר שבע, שבה מחוללת גיסתו אלונה ברקת נסים ונפלאות בתחום הכדורגל. ההתנגדות לברקת היא רעיונית נטו, ואיננה קשורה כלל לאישיותו או לתדמיתו העצמית. כיוון שהאיש הוא בן ברית מוצהר של הרב חיים דרוקמן, של שר השיכון אורי אריאל וגם של חוגים ניאו-כהניסטים קיצוניים יותר, אנחנו פטורים מעיון בתרומתו בנושאים עירוניים מובהקים. המונח "פוליטי" הוא חשוד בעיני אנשים, שכבר הושחתו על ידי האתוס הניאו-ליברלי ששולט כאן, אבל פוליטיקה היא סם החיים של הדמוקרטיה. המאבק למען דו-קיום בירושלים מחייב אותנו להצביע נגד לאומן קיצוני כמו ברקת, חרף היותו איש נעים הליכות שקרוב אלינו במה שעמוס עוז כינה פעם, בצורה אומללה, "חיתוך הדיבור". ברקת יכול לבנות דיסקוטקים, בתי קולנוע ומגרשי ספורט, אבל עמדותיו כלפי קבוצות המתנחלים החשוכות ביותר שפולשות לשכונות ערביות, ממררות את חיי התושבים המקוריים בהן ופוגעות באורח אנוש במוניטין של ישראל בעולם, פוסלות אותו לחלוטין.

יש לדחות על הסף את ההנמקה המתחסדת והמיתממת, שאנחנו עומדים לבחור ראש עירייה ולא ראש עיר, ולכן אַל לנו להידרש לדעותיו הפוליטיות ולזיקותיו הרעיונות של המועמד. אלה הם דברי הבל: בירושלים הפוליטיקה היא חזות הכול, ומי שתומך בגישה שוויונית כלפי כל תושבי העיר, חילונים, חרדים וערבים הוא פשוט מנוע מלהצביע בעד ברקת או בעד סיעות התומכות בו למועצת העיר. מי ששייך לשמאל או לציבור הליברלי בעיר אינו יכול לתמוך בברקת מבלי להתקרנף באורח בלתי הפיך.

מי שמחזק באמת את התמיכה בברקת בקרב הציבור החילוני הנאור יחסית הוא דווקא העסקן מגבעתיים משה ליאון, שהוצנח למערכת הבחירות הזאת מהמקום המוּצל, האלמוני שממנו הגיח, ושאליו ישוב בעוד שבועות אחדים. גימיקים אלקטוראליים תמיד נכשלים בירושלים. לפני שנים רבות התעקשו עסקני הליכוד על מועמדותו של הרב לואיס יצחק רבינוביץ' מדרום אפריקה, אבל לא הצליחו לשווק אותה לאנשי תנועתם בעיר שתמכו ברובם במכריע בטדי קולק. כך קרה גם לאנשי ליכוד אחרים עד שאהוד אולמרט הצעיר יחסית הביס את קולק הקשיש בשנת 1993. ארקדי גיאדמק, שחשב שאוהדי בית"ר יצביעו בעדו בהמוניהם ויכתירו אותו לראש עירנו (2008), נחל מפלה כבדה ולא הצליח אפילו לעבור את אחוז החסימה ולהיבחר למועצת העיר. גורלו של ליאון יהיה דומה. גם אם פטרוניו אביגדור ליברמן ואריה דרעי יגייסו את מלוא הפוטנציאל שלהם בעיר (והם לא יצליחו גם בזה) ליאון ישיג תוצאות מעליבות. מוטב לו לפרוש לפני ההצבעה כדי שלא להתבזות. נטע זר כמוהו, ספק ליכודניק, ספק דתי-לאומי, ספק חרדי, לא יביא את החרדים לקלפיות. ברקת, שמוקף בדתיים לאומנים קשוחים ובעסקני ליכוד משופשפים, יביס אותו בקלות. ליאון הוא דחליל, שנועד להפחיד את החילונים ולגרום להם להצביע לשותף הנאמן ביותר שיש למתנחלים האידיאולוגיים בקרב הציבור החילוני.

הטיעון החשוב ביותר נגד הצבעה בעד ברקת הוא לאומי-כללי ולא ממוקד רק בהתפתחויות הפוליטיות בעיר. התפקיד המרכזי של כל ישראלי נאור בשנת 2013 הוא לקעקע את הברית הטמאה שבין הבורגנות החילונית הלאומנית לבין המתנחלים האידיאולוגיים, שהיא תוצאה ישירה משיתוף הפעולה המתמשך שבין יאיר לפיד ונפתלי בנט. הברית הזאת, גם אם לא תחזיק מעמד לאורך כל הקדנציה של הכנסת הנוכחית מסיבות שונות, איננה מקרית. היא התממשה בגלל ההסתאבות המוחלטת של החילוניות של השׂבעים, שבמסווה של אדישות לפוליטיקה גבוהה דחקה את ההתנחלויות הממאירות מסדר היום הלאומי, אפשרה את התרחבותן בלי מחאה כלשהי, וממשיכה לסכן את עצם קיומה של ישראל. הניצחון הזה של לאומן מוסווה כמו לפיד הושג בשל הרפיסות הרעיונית של החילונים ונכונותם להיכנע לימין הדתי בכל הנושאים החשובים ובלבד שגם החרדים שנואי נפשם ייפגעו. הקואליציה המקומית בין ברקת לדתיים הלאומנים הייתה התקדים החמור והמסוכן לתסמונת שלפיד ובנט מייצגים בפוליטיקה הארצית. לא ניתן להביס את לפיד מבלי למחות נגד ברקת.

קשה מאוד לתקשר עם אלפי חילונים נאורים בעיני עצמם, שהפסיקו כבר מזמן לקרוא חומרים פוליטיים או לנסות להתמודד עם המציאות הקשה בכלים רעיוניים. בתל-אביב הגימיקים החליפו כבר מזמן את האידיאולוגיה אבל בירושלים קיימת בכל זאת התמודדות רעיונית, יותר מאשר במקומות אחרים בארץ. לכן יש למקד היטב את הטיעונים, להבין את התפקיד המכריע של המתרחש בעיר ואת ההשפעה הגדולה של ההנהגה העירונית על הפוליטיקה הארצית ואפילו על מעמדה הבינלאומי של המדינה. מצביעי שמאל וגם סתם ירושלמים נאורים חייבים להבין את משמעות ההצבעה בעד מועמד לאומני. מי שנותן את ידו לברקת מצטרף בעצם האקט הזה לברית עם הימין המתנחל הקיצוני ביותר. בנושא כזה לא תיתכן התלבטות כלשהי בקרב אנשי שמאל: ברקת פסול, ההצבעה בעדו היא טעות וגם פשע כלפי כל העמדות הרעיוניות שטיפחנו לאורך שנים רבות. מי שנשבע בשמו של הרב מרדכי אליהו המנוח, הלאומן הקיצוני ביותר מבין הרבנים הממסדיים, אינו שייך למחנה שלנו. אין שום מכנה משותף בין חסידיו של ברקת בישיבות הקיצוניות במזרח העיר, לבין אנשי מחנה השלום בעיר.

ההתקרנפות במרצ, שהביאה להסרת מועמדותו של פפה אללו לראשות העיר כדי לתמוך בברקת היא מדכדכת, ולכן אין להמליץ על אף מועמד. בבחירות האלה חשוב יותר להצביע נגד ברקת, ובכך להפגין גם נגד לפיד.

• פורסם בכל העיר, 11 אוקטובר 2013

Share on Facebook