בימים שישראל שלי מתנכלת לקהילה גדולה של רועי צאן פלסטינים במורדות הר חברון, אני מצר על כך שמשב הרוח של שירת אבות ישורון אינה נושבת במוקדי ההכרעה שהחליטו שיש להרוס את אוהלי הרועים ואת מבני הדיר לצאן. לצערי, מעטים הם המשוררים, שהעזו לגעת בעצבים הרגישים של הקונפליקט היהודי ערבי, כפי שעשה זאת המשורר אבות ישורון בשיר דֶּבְּקָה  בצירוף המלים "שִׁיבַת הַצֹּאן" על משקל הצירוף "שִׁיבַת צִיּוֹן". אני מעריך, שאם רוח המשורר אבות ישורון היתה נושבת במוקדי ההכרעה שלנו, היו פני הדברים אחרת במדינת ישראל שלי, הנמצאת כבר במחצית העשור השביעי לחייה כמדינה עצמאית.

חיילי צה"ל מונעים מרועי עיזים פלסטיניים להגיע אל כפרם א-תוואני שבדרום הר חברון
(צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

דווקא המשורר אבות ישורון, החדור הזדהות מוחלטת עם שיבת העם היהודי לציון, הוא זה שמתריס מתוך כאב, כי השיבה לא מנעה פגיעה במי שחי כאן. שירתו מאתגרת את החברה הישראלית ומציבה לה תמרורי דרך מוסריים. תמרורים התובעים ממנה לפסוע רק בנתיב המחייב מניעת מציאות, שלצד "שִׁיבַת צִיּוֹן" נהיה אלו, שמונעים ממי שחי כאן את "שִׁיבַת הַצּאן". בל נהיה אנחנו השבים לציון, המונעים ממנו לחיות בבית מגוריו ונמנע את המשכן לצאנו.

אבות ישורון כואב את כאבה של האשה הפלסטינית – "וּבַדֶּרֶך נָדְדָה גָּ'אמִילָה. וַתִּדֶר שְׁמָהּ: שִׁיבַת הַצֹּאן". הזדהות אבות ישורון עם החלוצה העברייה הבונה חיים חדשים בארץ ישראל, משתלבת עם בהזדהות עם כאבה של האשה הפלסטינית, המוצאת עצמה מגורשת מביתה, מהבית בו נולדה. וכאשר היא מממשת את זכותה לחזור, העיתונות העברית, בראשית שנות קיומה של המדינה, הכתירה אותה כמסתננת.

כך התנהלו להן שתי מערכות, האחת – פלסטינית המחרפת את נפשה לחזור אל הבית ממנו רבים גורשו ורבים נסו על נפשם. השנייה – המתירה את דמם של השבים את שִׁיבַת הַצּאן ויורה לעברם, כי הם משיגי גבול – "מסתננים". עד היום זכורות כותרות החרפה בעיתונות העברית בשנות החמישים על הרג "מסתננים", כאשר למעשה דובר במשפחות שלמות העושות את כל המאמצים לחזור בדרך לא דרך אל הכפר בו נולדו, בו נולדו הוריהם, סבים וסבתות.

בשיר "רַאחַת" – שבתרגום לעברית הוראתו "הָלְכָה" עם קונוטציה ברורה של המילה "בָּרְחָה" –  נשמעת הזעקה העצורה של משורר עברי, שאינו משלים עם מציאות המחייבת את האישה הפלסטינית ללכת מביתה. לברוח מביתה. ב-1950 אבות ישורון הוא קול כמעט בודד בשירה העברית, הזועק  את זעקתה של ג'אמילה הרוצה לחזור לביתה. הוא שופרן של כל הג'אמילות ומשפחותיהן הנאבקות למימוש זכותן לשוב למקום בו נולדו, למולדת.

אבות ישורון אוהב את שרה והגר. אוהב את האמא העברייה ואת האמא הערבייה . לצד האם העברייה גם האם הערבייה היא מושא הערצתו, לכן מצא עצמו מנודה שנים רבות בשירה העברית, ועל כך אני מצר. אנחנו פוגשים משורר הכואב את האסון, שפקד את העם היהודי בשואה, אבל הוא גם כואב את האסון שפקד את העם הפלסטיני, ועל כך הביקורת הממוסדת חבטה בו קשות. שנים רבות לא יכלו לסלוח לו.

בשיר "יום העז" מגורשת העז, אם הגדיים.  בניה של האם זוכים לשם יחידאי בשפה העברית "שְׁבִיבוֹנִים". חוקר הספרות חגי רוגני  בספרו "מול הכפר החרב" מעלה גרסה מעניינת לשם "שביבונים" , כנראה היא גזורה מהמילה הערבית "שביבא", שהוראת בעברית – "נוער".  אנחנו כחברה עצמנו עיניים לנוכח כאבם של האם ונעריה, כאבם של החיים איתנו על אותה כברת ארץ. לפנינו שירה המגישה כתב אשמה קשה לכתובתה של החברה הישראלית – חברה ששואה איומה פגעה בה, היא הייתה מחויבת להתגייס ביתר נמרצות למניעת שואה מעם אחר שחי כאן, ולא לתת יד למחיקת מאות מכפריו.

ב-1948 היה אבות ישורון חייל בחטיבת כרמלי. תקופה ארוכה שרת בגליל העליון באזור עמק החולה. לאחר המלחמה התגייסה מדינת ישראל למפעל מגלומני מיותר של ייבוש אגם החולה. מפעל שקבר מיליוני לירות ישראליות וגרם הרס לאחד המקומות הקסומים בישראל. יותר מדי מאוחר הודו כל גורמי הממשל, שיבוש החולה גרם נזק בל יכופר לחקלאות. אך בעיצומו של יבוש אגם החולה כל העיתונות נרתמה לפאר להלל ולקלס.

מול שיכרון מפעל הייבוש נשמע רק קול בודד "ומעצבן" של משורר אחד ובודד, שנדחק לקרן זווית, אבות ישורון, שביטא את כאבו לנוכח הטבח, שמבצעת מדינת ישראל בטבע תוך פגיעה בחיות נדירות ובצמחיה נדירה. אבות ישורון היה גם קול בודד, הכואב את ההרס ומחיקת הכפרים הערביים סביב האגם וגירוש תושביהם, שחיו עשרות שנים על גדות אגם החולה.

אבות ישורון הוא קול בודד בשירה העברית המוחה נגד גירוש תושבי דַּרְדָּרָה וְיַרְדָּה, אי אפשר להשתחרר מהאנלוגיה בין הרס הכפרים וגירוש התושבים לבין ייבוש האגם  וטבח הדגים ובעלי החיים הנדירים כמו "בַּהֲמוֹת" הרי הוא הג'מוּס – "בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָה יַרְדָּה, אֵלֶם עֵדִים הַדָּגָה מִמּוּלָהּ. וְכָל הַלַּיְלָה קָרָאנוּ דַּרְדַּרָה, דַּרְדַּרָה. קוֹלֵנוּ אָבַד בְּאַגְמַת הַחוּלָה …בַּעֲלַת מוּם הַחוּלָה , אֲחוֹתָהּ שֶׁל כִּנֶּרֶת, חוֹלָה בַּעֲלַת מוּם, לַמָּוֶת נִגֶּרֶת !

ניכר שהעוול שנעשה לפלסטינים בכפר דרדרה בוער כאש בעצמותיו של אבות ישורון. הוא משתמש בסמלים ובמטענים ציוניים כמו "צִיּוֹן הֲלא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ" משירו של יהודה הלוי, כאשר הוא שואל, צועק, מוחה על עוול, שניתן היה למנוע אותו ולא לבצעו כלפי האוכלוסייה הערבית. שירתו של אבות ישורון צועקת ומוחה נגד הפשע בכך שנחרשה דַּרְדָּרָה שעל שפת החולה ובחריש של מאות כפרים אחרים. שירתו של אבות ישורון תובעת מאיתנו לפעול כדי לתקן את המעוות. והתיקון הזה חייב להיות התיקון שלנו, בניה של מדינת ישראל בעשור השביעי לחייה .

ישראל , חפצת החיים המוסריים וההומאניים היא זו שחייבת לצעוד לעבר הסדר, תוך כדי נטילת אחריות לעובדה שהיו כאן אנשים שנעקרו מבתיהם. התיקון מחייב לקחת אחריות לתוצאה, שמאות אלפים נותרו בלי בית, בלי זכות לממש את זכותם לחזור לבתיהם, כפי ששמורה הזכות לכל אזרח, ששיך לעם שהובס במלחמה, לחזור לביתו. ואם נקדים מה טוב.

Share on Facebook