מאז הטור על מותו של הרב עובדיה יוסף שהתפרסם כאן בשבוע שעבר נקלעתי כמה פעמים לחברתם של אנשים שמסתופפים בשדה הרעיוני שבו צמחתי. רבים נחשפו לטור, ורק מעטים מהם רוו ממנו נחת. ציפיתי לזה. בשנת 2013 אני כבר יודע היכן מקננים שומרי החומות של תנועת העבודה הישנה ומהו שדה המרעה שלי. קווי התיחום סומנו מחדש, והם עתה ברורים ובולטים לעין כל.
אני מאמין גדול באידיאולוגיה. נכון שלא כל מי שמגיב באורח קצת שטחי על אירועים לאומיים מכיר את קווי המתאר הרעיוניים וההיסטוריים של הזרמים השונים במדינה. גם פרגמטיסטים מושבעים מוּנעים מבלי דעת על ידי תפיסות אידיאולוגיות, בעיקר שמרניות, שנועדו להנציח בכל מחיר את הסטאטוס קוו שמתאים להם בהווה, גם נוכח התחזיות הקודרות לעתיד. כך אנחנו ממשכנים את עתיד ילדינו ונכדינו, ובלבד שלא נצטרך להתעמת עם יריבים רעיוניים ופוליטיים, שקובעים בהדרגה עובדות בלתי נסבלות בשטח. כנופייתו האנטי דמוקרטית של חבר הכנסת יריב לוין מהליכוד מתחילה כעת בביצוע תוכניותיה לשעבד את הרשות השופטת, באמצעות הצעות חוק פשיסטיות ברשות המחוקקת. גם דיון ער (וחשוב בעיניי) בפייסבוק לא יציל את הדורות הבאים מההשלכות של הגדרה לאומנית של צביונה של ישראל והצהרה גלויה של הכנסת שהדמוקרטיה הליברלית כפופה לגמרי לשיקולים לאומניים. בהעדר חוקה כתובה יכול כל רוב מקרי לבטל את הערבויות הדמוקרטיות לדיון חופשי על מהותה של המדינה. בסופו של התהליך יאיימו זרועות מנגנון החושך גם על ישראלים טובים ופטריוטים שהגיעו למסקנה שעליהם לשתף כוחות דמוקרטיים ברחבי העולם במאבקם נגד הפשיזציה של ישראל.
בצד תהליכי הכרסום במרקם הדמוקרטי-ליברלי חיים בארץ אנשי השמאל העקבי, שמתקשים לגשר בין תפיסותיהם היום לבין הערכים שהונחלו להם בילדותם. אלה שדבקו ב"ערכי תנועת העבודה" (בעצם, בציונות) חיים בשלום עם הפער שבין השקפות העולם שלהם לבין המציאות. בעבר הם השתייכו לממסד ועתה חשים ניכור ממנו, בשל אובדן השלטון הפוליטי במדינה. בכל זאת סבורים רובם שהמשבר הוא זמני, ושיבוא יום שהצעירים הישראלים יחזרו בהם מיחסם האדיש ל"ציונות הסוציאליסטית" ויאמצו מחדש את המיתוסים של הדורות הקודמים, את זיקתם להיסטוריה של היישוב ושל המדינה ואת תמיכם הנלהבת ב"צִדקת הדרך". לכן כדאי כל כך לטפח מושגים שקשורים למערכת ה"קונפליקט לכאורה". הם מבינים שלא יהיה ניתן להחזיר את החילוניות הצברית-אשכנזית לשלטון, בלי לשכנע את הציבור המשכיל בארץ שקיים הבדל תהומי ביניהם, צאצאי מפא"י ומפ"ם, לבין אנשי הליכוד. כך התפתו רבים להאמין, למשל, שאהוד ברק שנולד בקיבוץ נושא עימו באורח טבעי את האתוס, המושגים, השפה והתרבות שאותם טיפחו בשקדנות ראויה להערצה בעיתון "דבר" ואפילו ב"על המשמר". לכן הם צפו באורח פסיבי במעשי הבגידה הרעיונית החמורה של ברק, שפירק את מפלגת השלטון ההיסטורית, הצטרף בעצם לליכוד והפך את כל הצהרותיו בדבר היותו "ראש מחנה השלום" לבדיחה מרה. כל מי שחבר לברק, הצביע בעדו והשתתף בעצרות לכבוד ניצחונו בבחירות בשנת 1999, המיט על עצמו ועל חבריו לדרך את הסוף המר.
ההבדלים הרעיוניים בין השמאל העקבי לוורדרדים בעבודה ובמרצ הפכו לבלתי ניתנים לגישור, אם כי יש במרצ מאגר גדול של רדיקלים שיש טעם וצורך להילחם על נפשם. ואלה הם עיקרי הפערים בין שני הזרמים: השמאל העקבי מתנגד להגמוניה אמריקאית מוחלטת בזירה העולמית ומאמין בצורך לאיזונים בין המעצמות; הליברלים משלימים לגמרי עם ההנהגה האמריקאית ואף חושבים שרק ושינגטון תצליח להשכין שלום באזור. בשמאל מתנגדים לנשק הרתעה גרעיני ודוגלים בפירוז המזרח התיכון כולו מנשק להשמדה המונית; הליברלים (מרצ וחלק מהעבודה) מתייחסים אליו בחיוב וחלקם אף מעריצים את שמעון פרס דווקא בשל חלקו בפיתוח נשק כזה. השמאל רואה באזרחים הערבים שותפים מרכזיים בבניית חלופה לשלטון נצחי של הימין ושל המרכז הלאומני; הליברלים רואים בהם נטע זר ב"מדינה היהודית והדמוקרטית", מקבלים את עובדת אזרחותם הישראלית אבל מסרבים להפנים את הפוטנציאל הפוליטי העצום שלהם. השמאל מבין את הבעיות החברתיות והכלכליות של מאות מיליוני המוסלמים, לא רואה בהם מיקשה פנאטית אחת וקולט שהדבקוּת בדת היא גם מאפיין את ההתנגדות לאימפריאליזם הכלכלי של המדינות העשירות; הליברלים מקבלים את הדה-הומניזציה של המוסלמים כדבר מובן מאליו. השמאל מבקש לבצע שינויים מבניים בכלכלת המדינה, להשתית את החברה על אדנים של סולידאריות חברתית ולא להאציל קדושה על כוחות השוק ועל מוטיב הרווח. השמאל, לעומת הליברלים, מחפש דרכים אל כלל הציבור המזרחי, ומקבל את זיקתם של מזרחים רבים לדת; הליברלים שותפים ליחס המזלזל והמשפיל של ראשי המרכז הלאומני החילוני לציבור המסורתי המזרחי, כחלק ממדיניות ההדרה וההתעשרות על חשבון העניים. השמאל מאמין במלחמת מעמדות כדי לחתור לחברה יותר צודקת; הליברלים שייכים באורח חייהם ובדעותיהם לבורגנות, ורבים מהם חשים קירבה ליאיר לפיד ולא לשמאל העקבי. השמאל רואה בכלכלה מכשיר להגדלת העושר הלאומי כי להביא לחלוקה צודקת שלו בין כל האזרחים; הליברלים חלוקים ביניהם על שיעור ההטבות שהם מוכנים להקצות לעניים כדי להביא לחיים יותר נסבלים, מבלי לאמץ מטרות שוויוניות מרחיקות לכת. השמאל מכיר בתהליכים שהתרחשו במדינה מאז הכיבוש, בעיקר בניכוס חלק גדול מהשטחים הכבושים על ידי המתנחלים והמדינה, ומוכן לפחות לעיין בצורך להקים מדינה אחת מהים עד הירדן לשני העמים; הליברלים דבקים ב"שתי מדינות לשני עמים" גם אחרי שהנהגת הליכוד הפכה את המנטרה הזו לבדיחה.
הפערים הם גדולים: בנושא הגלובלי, באידיאולוגיה הכלכלית-חברתית, ביחס לאזרחים הערבים ובנושא הגרעיני. פערים כאלה מכתיבים בהכרח גם את האסטרטגיה הפוליטית. רק בקרב אזרחי ישראל הערבים ניתן לאתר שותפים מלאים להתנגדות לנשק גרעיני או להגמוניה האמריקאית; הם גם בני ברית טבעיים בכל המאבקים לשוויוניות בחלוקת ההכנסות ובמדיניות הכלכלית. השמאל איננו יכול להיות שותף למגמות של מדינה יהודית, כלומר, ביטול המושג "ישראליות" במדינה. אין לכן זרם פוליטי שמאלי אמיתי, אלא אם כן הוא מושתת על ציבור יהודי וערבי שפועל באותן מסגרות פוליטיות.
המסקנה הזו איננה מונעת שיתוף פעולה גם עם כוחות דמוקרטיים במחנה הליברלי, בעיקר עם מרצ, על נושאים משותפים כמו חופש הביטוי או חתירה לשלום. גם החינוך לדמוקרטיה מול החלופות הלאומניות המוצעות לנו כיום, הוא נושא משותף לשמאל ולמרצ. אסור לחזור על טעויות היסטוריות ולחסום את הדרך לשיתוף פעולה שמאלי-ליברלי על בסיס דמוקרטי.
- פורסם בכל העיר, 25 אוקטובר 2013
מאמר בכיוון הפייסני עם רובדי ושכבות העם.השאלה הנשאלת האם קיים בארצנו ,שמאל במונחי מערב אירופה?תשובתי לא קיים שמאל כזה .השמאל הישראלי (למרות שהוא מורכב בחלקומהאגף הסוציאליסטי ובחלקו שני מהאגף הליברלי) מנותק מקהל היעד או השכבות שמרכיבים אותו במערב.ניתן לאמר שהשמאל הישראלי הוא שמאל של בעלי בתים( מונח חרדי )אך הפועלים ובעלי הכנסה מעטה לא ששים להצביע להם או להצטרף לפעילותם.היכן השמאל הישראלי נמצא ?בקיבוצים ,במושבים? הרי פעילותם היום היא ספסרי קרקע לא להם , בתל אביב ובאוניברסיטאות? גם אלה מנותקים ובעלי מחשבות הזויות (שיט) אם את לא דומה להם ולא חושב כמותם את לא קיים ושקוף עבורם..גם במערב (צרפת) רואים שמעמד הפועלים בורח מהמפלגה הסוציאליסטית ומוצא מקלט בידי מפלגת הימין הקיצוני Front national ,וכך בארצות אחרות שבו עולה הימין הקיצוני (המשבר הכלכלי. ). מתי השמאל הישראלי ארגן פעילות פוליטית או פעולת שארם שכונות ובעיירות פיתוח?רק בזמן מערכת הבחירות ,זה לא מספיק בכדי לקבל את קולם .השמאל חייב לשנות את דעתו על המסורת והדת ,ויפתח את השורות .עם ערבי צריך לדבר ערבית והיהודי המסורתי הדתי או החרדי לא צריך
מדינה יהודית/ישראלית/ציונית ולא חשוב באיזה גבולות משמרת את אותן תכונות שברעם מייחס לשמאל הציוני ובראשן תלות מוחלטת באימפריאליזם על כל ההשלכות שיש לכך מבפנים ובעיקר להיותה של המדינה הציונית קוץ בבשרם של העמים הערבים.
הצעד "הקטן" שחסר במשנתו של ברעם הוא ההתנערות הסופית מהמדינה הציונות המחוברת לעצם קיומה באימפריאליזם והחלפתה במדינה אחת דמוקרטית המופרדת מהדת ומהלאום לכל אזרחיה מהים עד הירדן. השותפים למטרה הזאת הם לא הערבים אזרחי ישראל אלא כל תושבי הארץ שתחת השלטון הציוני, יהודים וערבים ערבים ויהודים. מי שמכיר בצורך הזה צריך לפעול להקמת איחוד פוליטי אחד משני עברי קו האפרטהייד.
יש אנשים ששולטים בעקרונות שלהם ויש אנשים שהעקרונות שלהם שולטים בהם. מה לעשות שחיים ברעם שייך לאלה מהסוג השני. וגרוע מכך, קשה לי להאמין שהנוקשות האידיאולוגית כביכול שלו תשכנע אפילו אדם אחד בצדקת דרכו. ועוד יותר גרוע- לפי הדבקות בה הוא חוזר על המנטרות שלו מתגנב החשד שזה גם לא ממש אכפת לו. כנראה תחושת הנרדפות והאמונה באיזה צדק מוחלט דמיוני יכולים להיות סם משכר חזק מאוד אם לא נזהרים.
לברבש צר לי אך אינני מבין
יש לך עקרונות או שאין לך עקרונות, מה שאתה מציע זה ללכת עם עקרונות ולהתנהג כאילו אין לך עקרונות צר לי אך זהו קשקוש מארץ הקשקושים.
אין דבר כזה עיקרון לשם עיקרון . עיקרון אמור להוביל אותך לאנשהו והצורה שבה חיים ברעם מדבר על אידיאולוגיה היא דיבור שלא מוביל לשומקום ולא רואה ממטר אנשים שחושבים אחרת ואולי אפילו יכולים להשתכנע. הוא מדבר על לחפש דרך לקהלים אחרים אבל הצורה שבה הוא מפריד את עצמו מכל מי שקצת סוטה מהדרך הנכונה כביכול לא תקרב אליו אפילו אדם אחד. ובמשפט אחד- יותר הגיוני שהוא אומר שיש לו עקרונות מאשר שיש לו כאלה באמת.
"השמאל העקבי מתנגד להגמוניה אמריקאית מוחלטת בזירה העולמית ומאמין בצורך לאיזונים בין המעצמות"? למה מה? למה צריך לאזן בין הצאר החדש פוטין לבין האימפריאליזם האמריקאי? הלו???