המערכה בסוריה מחייבת מחשבה מכל איש שמאל ושוחר שלום. מזמן היה זה ברור שהמרד הגיע אל מבוי סתום. במקום לייצג אתוס של שחרור הפך המרד לחייל בלוח שחמט המופעל בידי אינטרסים הזרים לעם הסורי.

הפגנה בסוריה, 2011

אפשר להבין שיש בעולם ובארץ גורמים החולקים נמרצות על עמדה זו. כוונתי לחברים בשמאל הרדיקלי שרואים בתמיכה מוחלטת במרד אבן בוחן לעמדה אינטרנציונליסטית. החברה תקווה פרנס, מוותיקי השמאל דבקה בדעה זאת. דרכה, באמצעות פייסבוק (כמובן), הכרתי לפחות שניים מעמיתיה אשר אינם סובלים דעה מנוגדת לדעתם. הם לא היססו לקבוע שמי שאינו דורש את המשך המרד עד לניצחון הוא בחזקת תומך ברצח ילדים. חבר נוסף של תקווה כינה אותי אישית "מכחיש שואה". גורל המרד בסוריה מעורר עמדות חריפות ביותר. לי כשלעצמי אין כל דבר אישי נגד "נאמני המרד" התוקפים אותי בגין דעתי ש"המרד" אינו אותנטי כלל ועיקר. אך למרות חילוקי הדעות מסרב אני להיקלע למלחמה של עלבונות והשמצות. החברים בדעם ובמאבק סוציאליסטי הינם לרוב אנשים טובים וכנים הרואים את עצמם כסוציאליסטים מהפכניים המוכנים לעשות את כל שביכולתם כדי לקדם את האידיאלים של השמאל המהפכני. עלבונות והשמצות פוגעים בכל סיכוי לברר את העניין לגופו ובירור כזה ראוי מאחר שמדובר בשאלות עקרוניות חשובות.

ברור שישנם כאלה בעלי רצון סובייקטיבי המאמינים שמתרחש בסוריה מאבק עממי וכי התמיכה בו היא שאלה קריטית. מכאן רצוי לבדוק את ההנמקה של השמאל הרדיקלי מהאגף ההוא. המחלוקת לוחצת על המצפון בצורה רצופה ומכאיבה. כרגע הדיון מתמקד באסטרטגיה של המרד. "נאמני המרד" טועים בניתוח כל הפרמטרים החשובים ואיבדו מזמן את היכולת לנסח עמדה קוהרנטית לגבי המציאות בסוריה. בשלב זה, הדרך היחידה למנוע את המשך הקטל הוא בכינוס וועידה בינלאומית בהשתתפות כל הגורמים בעלי המשקל בעם הסורי. עמדה זו מקובלת כיום ברוב המכריע של השמאל. מציאות אובייקטיבית זו אינה מותירה ברירה לאנשים המבקשים לנתח את המציאות בכלים רציונליים.

התקף של רומנטיקה אולטרה-מהפכנית

רק התקף חמור של רומנטיקה מהפכנית חסרת קשר רציני עם המציאות, רק התקף כזה מסביר עמדה המצדדת בהמשך המרד ופוסלת קטגורית ניסיונות כלשהן לפיוס ולפשרה. לשם וויכוח נצא מהנחה שהמרד היה מוצדק והמטרה שלו הייתה כשרה בכל המובנים. קריאה מפוכחת של המפה הפוליטית מראה כי התמיכה בהמשך המרד מבוססת למעשה על הגורמים הריאקציונרים והתוקפנים ביותר באזור. המרד הפך מזמן להיות כלי שרת בידי כוחות המעוניינים בהמשך המתיחות מבלי שקיימת פרספקטיבה כלשהי להצלחה. אלה התומכים במרד היום תולים את תקוותיהם בסיכוי לסבך את בעלי הברית של המרד בלוחמה פיזית, כלומר בהתערבות ממשית, ישירה וכוללת בלחימה כדי להציל את סיכויי המרד. אך עובדה היא שאין אצל האמריקאים טעם לנהל ולהעמיק מלחמה ממשית וישירה על הקרקע. כלומר, הסיכוי של המשך המרד והצלחתו תלוי לחלוטין בגיוס הכוחות התוקפניים ביותר במישור הבינלאומי כגון ארה"ב, טורקיה, קטאר וישראל. אם היה בשלב כלשהו מימד עממי ומתקדם למרד, והצעתי להניח שכן לשם וויכוח, היום אין שום טעם או היגיון לשאוף לניצחון על אסד שמשמעותו היחידה תבערה איומה באזור. ובאמת, מי היום מאמין שהמרד שומר על הגיונו?

חסידי המרד עונים על המצוקה הזאת בסיסמאות רומנטיות הנשמעות מהפכניות אך הן נבובות למעשה. יש בין תומכי המרד כאלה הדורשים שזכות ההכרעה אם להמשיך או לאו תישמר אך ורק בידיים של אנשי המרד וכי תפקיד כל אדם מתקדם והומני הוא לתמוך ללא תנאי במרד, שהוא במהותו דמוקרטי ועממי. אך אין שום דרך לבחון את רצונם של הסורים המורדים. הם מפולגים ומסוכסכים. האם דרישת החוגים האסלאמיים הקיצוניים לא לקבל כל הצעת פשרה תיחשב לדרישה דמוקרטית ועממית? האם יש למורדים עמדה קוהרנטית בקשר להחלפת המשטר? לא מדובר על גוף אחד ואין דרך להעריך את הכוונות של המורדים. עצם הריבונות הסורית על המרד שהפך למכשיר של התערבות מוטלת בספק והיא עניין בעייתי ביותר. בינתיים אלפים רבים נהרגים בשני הצדדים. אילו לא הייתה שום ברירה יכלו נאמני המרד לדרוש להילחם עד הסוף, כאילו שלוחמים על שמירת כבודם ועל ערכיהם מול מנגנון רצח שאינו מוכן לקיים דיון משמעותי עם כל הגורמים בשטח. אך אי אפשר לטעון שהאינטרסים של המורדים שייכנסו למשא ומתן יופקרו. האמריקאים אינם מוכנים לשפוך את דמם בשביל סוריה אבל הם בהחלט מבינים שאל להם לתת ליריבים שלהם ניצחון מוחלט. ההיגיון המשכנע של כינוס וועידה בינלאומית להידברות מתבהר כששוקלים אלטרנטיבות גרועות ביותר שמזמן אבד עליהם הכלח. איך מנקודת מבט שמאלית אפשר לטפח אשליות על מרד דמוקרטי מנצח בנתונים אלה? הנאמנות למהפכה אסור שתחייב התעלמות מהתנאים האובייקטיבים. סטייה מהכלל המחייב שיקול דעת אובייקטיבי טומנת בחובה אסון, ואמנם ההיסטוריה מכירה אסונות על רקע זה.

זוכרים את קדאפי?

נאמני המרד משתמשים באותם הנתונים בדיוק שהשתמשו בהם לגבי ההתערבות בלוב והדחת קדאפי. העם בלוב ושוחרי השלום נאלצו להרגיש על בשרם את המשמעות של מרד עממי ודמוקרטי תחת חסות ארה"ב ונאט"ו. לוב לא קיימת כבר כישות פוליטית שלמה. הארץ התפוררה לשבטים ולמצב של מלחמת הכל בכל. הדברים הגיעו לכך שאין אפילו את היציבות הנחוצה להמשיך בשוד אוצרות הטבע. הדברים סוכמו במאמר של האנתרופולוג מקסימיליאן פורטה:

"הבה נשאל את אותם ה'סוציאליסטים' במערב שקראו הידד ל'מהפכנים' הלובים היכן הם רואים סוציאליזם בלוב היום. נשאל את אותם הליברלים שדיברו על 'דמוקרטיה' ו'זכויות אדם' היכן הם רואים את זה או את זה היום".

סלאבוי ז'יז'ק בקרב האינטלקטואלים במערב כותב כי "כל שהיה שקרי ברעיון ובפרקטיקה של התערבויות הומניטאריות נחשף בצורה בולטת במקרה של סוריה" וכי "בתנאים הקיימים היום התערבות צבאית ישירה פירושה שיגעון פוליטי עם סכנות ללא שיעור – כגון מה יקרה אם האסלאמיסטים הקיצונים ישתלטו על סוריה". עמדה זו היא של אישיות פוליטית התוקפת את רוסיה וסין בדומה לעמדתם של נאמני המרד.

המקרה של קדאפי ולוב מחייב אותנו לערנות מוגברת. סיסמאות יפות למען דמוקרטיה ונגד עריצות אינן תוכנית פוליטית. בחלל שמתמלא כשכוחות האימפריאליזם מחליטים להתערב ולשנות משטרים, נכנסים ונאחזים לא דמוקרטים, הומניסטים, סוציאליסטים או ליברלים, אלא כוחות אלימות ריאקציוניים וקלריקלים. כך היה בעיראק, כך היה בלוב וזו בדיוק התוכנית של ארה"ב ונאט"ו לסוריה אם תיפול בידיהן. החזרת הריאקציה האלימה והפיאודלית או הידברות בינלאומית והפסקת ההרג – אלה הן הברירות העומדות על הפרק.

Share on Facebook