הגמוניה מתפוררת

לפני מספר שנים היה ניתן "לצבוע" בבטחה את המזרח התיכון בצבעיו של דגל ארה"ב, כלומר באדום, כחול ולבן. טורקיה שכנה בשלווה בנאט"ו, מצרים הייתה משולבת היטב בחזית עם ישראל תחת פיקוד אמריקאי, וישראל עצמה סיפקה את כוח המחץ בעת הצורך. פורמציה צבאית זו אומנם נתקלה פה ושם בהתנגדות רוחנית ומדינית מקומית, אך לא במימדים כאלה שיסכנו את ההגמוניה האמריקאית המוחלטת. האמריקאים רצו ביציבות זו, שתבטיח את הניצול השקט והקבוע של אוצרות הטבע באזור, ובראש ובראשונה של הנפט. הדברים מתוארים היטב במאמרו המצוין של יצחק לאור. (הארץ 23.11.13).

נתניהו ואובמה בבית הלבן (צילום: אתר הבית הלבן)

והיום? מצרים וטורקיה מסוכסכות עד הצוואר. ישראל, שביקשה לעמוד איתן במרכזה של קואליציה אזורית, מוצאת את עצמה מתמודדת מול איראן, שמבקשת הכרה בינלאומית כגורם מרכזי באזור במקומה ועל חשבונה של ישראל. ראשית המשבר האזורי חל בעקבות האביב הערבי. אכן, היו ציפיות מוגזמות ביותר, כאילו שארצות האזור נכנסות לפתע לעידן של חופש ודמוקרטיה ללא גבול. העולם המערבי ובראשו האמריקאים ציפה בכיליון עיניים לניצחון האדיר והמוחלט של הליברליזם. אך במקום ניצחון רוחני ופוליטי של המערב, הגיע גל אדיר של תמורות ותהפוכות בלתי צפויות, שערערו את היציבות באזור, ורשימת המדינות מוכות הכאוס וחוסר היציבות הלכה והתארכה.

תוך כדי כך, ביקשו האמריקאים לפצות את עצמם על הפסדיהם במצרים ע"י החלפת המשטר בסוריה. התכנית הייתה ברורה ופשוטה: לחולל בסוריה הצגה הדומה בעיקרה לניצחון של המערב בלוב. אך לוב, שהייתה אמורה להיות ספינת הדגל של תמורות דמוקרטיות, הפכה בינתיים לזירה של תוהו ובוהו. הרצחנות וההפקרות שולטות בלוב ולא האידיאלים הליברלים של ג'פרסון ולינקולן. כנופיות מזוינות מתמודדות על השלטון והשקט מסתמן כרחוק משאי פעם היה. לפני כשנתיים ביקשו האמריקאים לחולל מהפכה ליברלית בסוריה בדומה לזו ש"הצליחה" בלוב. המשטר של אסד לא השכיל לסכל את המזימה האמריקאית, ויש סימנים שהדבר מובן גם בקרב הצמרת הסורית. אך חשוב מכל, המרד בסוריה, במקום להביא בשורות נאורות, דמה יותר ויותר למסלול הלובי.

אחרי הכישלונות בפקיסטן ובעיראק, ואחרי שלא יכלו להפיק כל יתרון אסטרטגי מהאביב הערבי, התחילו להבין בוושינגטון שהם מסתמכים על אסטרטגיה פגומה. אמריקה נאלצה להתמודד עם עליית קרנה של איראן. כידוע יש לה לוושינגטון יועצת מוכשרת במזרח התיכון ושמה ישראל, והיא יודעת בדיוק איך לטפל בטיפוסים כמו איראן. אך ארצות הברית נאלצה לבחור בין תגובה בהשראת ישראל, לבין הערכה מחודשת של דרכיה הנפסדות והמפסידות באזור.

המונופול הגרעיני

הבעלות הישראלית המונופוליסטית על נשק להשמדה המונית הנה מרכיב חשוב במאזן הכוחות האסטרטגי האזורי. שם המשחק ידוע לכל – לישראל ורק לה יש זכויות יתר המעניקות לה מעמד מיוחד. האיראנים סירבו בחוצפה להכיר בזכויות יתר אלה. וושינגטון הייתה שמחה לו יכלה להחזיק במונופול גרעיני יחד עם ישראל וללא עוררין, אך לא יכלה לשכנע את האיראנים שהשאר כפופים להגמוניה האמריקאית. על כן וושינגטון נאלצה לעבד אסטרטגיה חדשה, כדי לא להסתכן במלחמה נוספת באזור.

ישראל של נתניהו יודעת איך לטפל בחוצפה האיראנית. היא מוכנה להסתכן במלחמה כדי לשמר את המונופול הגרעיני שלה, והיא מוכנה, אם יש בכך צורך, לסבך את האמריקאים במלחמת עיראק חדשה. ישראל מוכנה להפעיל את מלוא העוצמה של האימפריה האמריקאית כדי לטפח את מעמדה כשותפה הבכירה של ארה"ב באזור. בממסד הישראלי עובדים שעות נוספות כדי להציע לוושינגטון קואליציה אלטרנטיבית שבמרכזה ערב הסעודית וקטאר. הנה הנוסחה של ביבי: להשאיר מאחור את עשרות המיליונים המצרים, הטורקים, העיראקים, הסורים והאיראנים. ביבי יתאם את הדברים עם ארה"ב ובוגי יארגן את הכוחות הצבאיים. אפשר וצריך לאפס את ההשפעה החברתית והתרבותית של מאות מיליונים בארצות המפותחות יחסית באזור, ובמקומם להתבסס על עושרן של הנסיכויות המדבריות למיניהן. ביבי ובוגי צריכים רק להסביר לאמריקאים ששליטה צבאית וכלכלית, המגובה בנכונות "TO NUKE THEM" במקרה הצורך, מספיקה בהחלט לשלטון יציב. נחזור ונדון בהמשך בקווי האופי של האזור על פי השאיפות של ביבי.

כולנו בני מזל שהאמריקאים לא בולעים את נוסחת הפלא של ביבי וחבריו. אובמה וקרי למדו ולומדים את הלקח בעולם המוסלמי ובעולם הערבי: קל מאד להדיח יריב פוליטי-כלכלי, אך קשה, אם לא בלתי אפשרי, להמשיך ולמשול מבלי לתת תשובות לשאלות החברתיות-כלכליות הבוערות. עצותיו של ביבי חסרות כל ערך. אך כלל לא בטוח שיש לאמריקאים התשובות הנחוצות למבחן גורלי זה.

אומנות הנסיגה ללא התרסקות

אף אדם רציני אינו מזלזל בכוח, בעוצמה ובמשאבים האדירים העומדים לרשות האמריקאים. אבל ארה"ב נתונה במשבר כלכלי-חברתי רציני משל עצמה. ברור לה ולכולם שהיא אינה יכולה להמשיך ברמת ההוצאות הצבאיות שאליה התרגלה. היא איננה מתגברת על כיסים של אבטלה ועוני. יוקרתה האקדמית-אינטלקטואלית נפגמה קשות בעקבות המשבר הפיננסי הממושך. לצדה צומחים כוחות חדשים, במיוחד בסין. בפינות ובצידי הדרך ישנו ימין פשיסטי המבקש, כמו בכל משבר, לפתור את הקשיים תוך חיסול שרידי הדמוקרטיה. כוחות אלה מתלכדים בקליקה גזענית, ריאקציונית ומיליטריסטית. הם מבקשים להתגבר על המשבר תוך שקיעה במצולות הנחשלות. הנוסחה היא מוכרת: ריאקציה ומיליטריזם בחוץ וגזענות בבית. ארה"ב חייבת ללמוד כיצד להקטין את מעורבותה וכיצד ללמוד את אמנות הפשרה וההתחשבות בגורמי ביניים. מחיר המלחמה גבוה גם לאמריקה.

לנצל את ההפסקה – מה אפשר להשיג בשישה חודשים

העסקה האיראנית היא מבוא להסכם כולל. נתניהו מקווה שיהיה ניתן לנצל תקופה זו כדי להוכיח שהסנקציות אינן יעילות, שהפיקוח אינו אפקטיבי ושהמערב עשה את טעות חייו. מצד שני, אג'נדה אחרת אפשרית בהחלט. כלומר, יש לקוות שכל הגורמים הפעילים באזור ינצלו את הזמן כדי לבחון את האפשרות של יצירת סטאטוס קוו חדש. בסדר היום החדש חייבים לדון בהסכם שחורג מבעיית הסרכזות במתקנים סודיים. סביר שאפילו ידידי ישראל מבינים היום שאי אפשר לטפל בבעיית הנשק להשמדה המונית אך ורק דרך הכוונת של ביבי נתניהו. קשה גם לקבל שכל המאמץ וכל ההתרוצצות נועדו להכין את הקרקע לעוד "מאותו הדבר". כפי שקרי וחבריו פועלים לאחרונה, הם אינם נראים סתומים עד כדי כך שיצמצמו את הדיון רק לתביעותיו של נתניהו. מתבקשת הצעה חדשה ברורה, והיא לנקוט בצעדים הראשונים לפירוק מנשק גרעיני של אלה במזה"ת המחזיקים בו. הצעה זו מתבקשת כיוון שהיא גם הדרך הטובה ביותר למנוע מאיראן (או ממדינות אחרות) לשאוף לגירעון חדש. הרי ישראל היא היחידה באזור שמחזיקה נשק גרעיני. מעריכים שמדובר בערך במאה פצצות.

נכון שההיגיון מחייב איסור כולל ומיידי על החזקת נשק להשמדה המונית במזה"ת. אך ראוי בכל זאת להמשיך באופן מדורג ולהשאיר עבודה נוספת עבור הדיפלומטים. בזו הדרך, יהיה ניתן להוריד את המתח הביטחוני באזור, וליצור מסגרת חדשה שבה ידונו על המעבר ההדרגתי למצב של איסור כולל ומקיף על קיום נשק להשמדה המונית. השבוע מעצמות המערב – מי בפומבי ומי בסתר – ראו לנכון להזהיר את ישראל מפני תקיפה באיראן. ההתפתחות היא מהירה: אם המערב מבין סוף כל סוף שהמצב הקיים אינו יכול להתייצב, הוא יצטרך לקבל החלטה קשה, והיא למנוע כל אפשרות, הלכה למעשה, שהפעלת נשק גרעיני תימצא במשוואה הביטחונית האזורית. במצב חדש זה, אליו יש לשאוף, תבוטל הסכנה המיידית של מלחמה עם נשק לא קונבנציונאלי באזור. זאת נראית כהצעה רדיקלית אך האווירה וההיגיון באזור מצביעים לכיוון זה.

בישראל פנימה – "?Oh, when will they ever learn"

נתניהו וממשלתו סבלו מפלה רבתי מבחינה פוליטית, דיפלומטית וביטחונית. ישראל פגעה פגיעה חמורה (אם לא אנושה) במעמדה ובסמכותה בין מדינות המערב, שבקרבן היא מבקשת למלא תפקיד הנהגתי השני רק לארה"ב. אך בצער רב וביגון קודר עלינו לקבוע שמעמדו הפוליטי הפנים-ישראלי של נתניהו חזק ביותר ובלתי פגיע. אצל עם ישראל הממסד והתקשורת מצדיעים יום וליל למדיניות הרפתקנית הגובלת באבסורד. ישראל דורשת שהפוליטיקה הבינלאומית תתאים את עצמה להיערכותה הביטחונית כך שתוכל, מתי שרק תרצה, ליישם מדיניות של איומים ותוקפנות כלפי איראן, או כלפי כל מדינה באזור שתסרב להתחשב ביכולתה המבצעית. פרט למפלגות השמאל היהודי-ערבי אין קול משמעותי המתריע נגד קו התאבדותי זה.

החיכוכים בין ישראל ובין הקהילה האירופאית המתרחשים בימים אלה הם קרן אור. יש בארץ כוחות המסוגלים להבין שנתניהו מוביל לאסון. אך הם למדו בדרך של אכזבה קשה שארה"ב וחבריה נכנעים ברגע האחרון לתעלוליו של נתניהו. במובן זה שינויים פוליטיים רציניים בתוככי הארץ תלויים בהבשלת הסתירה בין המערב לישראל של נתניהו. בימים אלה ניתנת דוגמה מצוינת לדרך שבה צריך ללכת – האם אפשר לקוות שמדענים ישראלים הנמצאים בסכנה לאבד תמיכה אירופאית בגלל ההתנחלויות, יתרגמו דאגה זו להחרפת הביקורת נגד השלטון הישראלי? יש בהפעלת לחץ בינלאומי כדי לסדוק את השריון המגן על נתניהו.

קואליציות מתפוררות ובריתות נולדות

ביבי גיבש חזון מדיני-אסטרטגי פרוע. חלק מהדברים סמויים, וחלקם מתבססים על התפתחויות חדשות. במה הדברים אמורים? ישראל יכולה לנהל את המזרח התיכון על פי צרכיו של האח הגדול. לשם כך היא זקוקה להמשך העליונות הביטחונית והטכנולוגית הבלעדית באזור. היא זקוקה לברית פוליטית עם סעודיה וקטאר. עשרות מיליוני המצרים, הטורקים, הסורים והעיראקים לא חיוניים. אם כך, טוב שיועסקו בסכסוכים דתיים, אתניים ולאומיים. אין עבורם שום תפקיד אקטיבי בזירה הבינלאומית. זהו החזון של המזרח התיכון המותאם לצרכים של השלטון הישראלי. המדיניות הישראלית פועלת הלכה למעשה על יסוד השאיפות הנ"ל.

אך יש כאלה, ואולי שר החוץ האמריקאי בתוכם, העשויים לשאול את הממסד המודיעיני הישראלי כיצד רואים את התפקיד של ההמונים בהיסטוריה של האזור. אם עוקבים אחרי ההגות המודיעינית הישראלית נראה שתפקיד מעצמות המערב הוא לנטרל כל אתגר משמעותי מהעמים הערבים והמוסלמים. "הפדרציה של העולם החופשי באזור המזרח התיכון" מורכבת משלושה גורמים: ישראל, על שריריה והידע שלה; סעודיה וקטאר, המסוגלות לממן את הצרכים האסטרטגים; וארצות הברית, כגורם המבטיח שלא יתערבו גורמים "זרים" באידיליה של הפדרציה המזרח-תיכונית הזו.

השמאל צודק כשהוא אומר שקונספציה אליטיסטית וכמו-גזענית זו מבטאת רק את אשליות השליטים ובעלי בריתם. האימפריאליזם מבקש תמיד ליישם מודל שלטוני שמתחמק מתלות בפעולותיהם של ההמונים ובשאיפותיהם. השמאל איננו מתבסס אך ורק על חלומות מהפכניים, בפרט כשברור שלא בשלו עדיין כוחות המסוגלים להקים משטרים מהפכניים באזור. אך ישנם גורמים ההולכים ומתעצמים, שבוחלים בתלות בשלטון זר. כוחות אלה מסוגלים לחשוב באופן רציני על משטר של עצמאות לאומית. קיים סיכוי, בתקופה של התפוררות ההגמוניה האמריקאית, להתגבשות קואליציה של גורמים אזוריים השואפים לעצמאות לאומית. למשל, מצרים, סוריה, עיראק – ואיראן – יכולות לחשוב ברצינות על קואליציה פוליטית, כלכלית וצבאית, שלא במסגרת התלות המבישה בהנהגה האמריקאית-ישראלית.

ישנם שינויים ותמורות על סדר היום האזורי. לא מדובר בקומבינה שלטונית כזו או אחרת, הסמוכה על השולחן האמריקאי-ישראלי. ישראל עושה כל שביכולתה לשמר את הישן המנוון אך הסיכויים שלה להצלחה במשימה זו הולכים ופוחתים.

Share on Facebook