גל השביתות הגדול ביותר בהיסטוריה סחף את מצרים בין החודשים האחרונים של 2007 דרך ההתקוממות העממית ("אירועי כיכר א-תחריר") בתחילת 2011 ונמשך בשנתיים האחרונות, 2012 ו-2013. עוד בטרם ההמונים "כבשו" את כיכר א-תחריר וכיכרות נוספות בערים האחרות, מאות אלפי עובדי תעשייה, בייחוד במפעלים המופרטים, פתחו בשביתה והשתלטו על המפעלים בהם הם עבדו.
כיכר תחריר, 2011
במצרים השביתות היו (ובעת כתיבת שורות אלה: הינן) מחוץ לחוק ולעתים הפגנות עובדים מדוכאות בברוטאליות, אם ע"י הממשל הישן של האחים המוסלמים ואף על ידי המשטר החדש, הצבאי. על פי ההערכות, מיליוני פועלים פתחו בשביתות בשנים האחרונות בשל שכרם הנמוך, מערכת בריאות ירודה, הפרטות, הנהלות מושחתות וכנגד האיגודים המקצועיים שפועלים בחסות המשטר ומשרתים את המעסיקים ולא את המועסקים. העובדים שבתו בשורה ארוכה של ענפי תעשייה ושירותים – ממפעלי הטקסטיל, הבטון ותעשיית המזון כמו גם עובדי הרכבות, הנמלים, עובדי עיריות ורופאים בבתי החולים. העובדים שבתו במגזרי הממלכתי הגדול, הפרטי והמופרט. מיליוני העובדות העובדים שלקחו חלק בגל השביתות הרחב והארוך ביותר בתולדות מצרים הפכו במרוצת השנים את מחאתם למחאה פוליטית – נגד המשטר. זאת, בדומה לתוניסיה בה מסוף 2010 ועד לתחילת 2011, מחאות המוניות שפרצו בערי הפריפריה ובקרב מובטלים ועובדים, גרמו לנפילת משטרו של בן עלי.
בניגוד למצרים, לגל המחאות החברתיות בישראל בקיץ 2011 לא קדם גל של שביתות במגזרים רבים במשק. במהלך השנים האחרונות מספר השביתות בישראל יורד בהתמדה. יחד עם זאת, מספר המשתתפים בהן וימי השביתה גדלים. הגל גדול של השביתות בישראל נרשם בשנים 2002 ו-2003 ולאו דווקא ערב המחאה בקיץ של 2011. כמו כן, המחאה בישראל שבמהותה פוליטית (להבדיל מ"מפלגתית") לא הפכה למחאה נגד השלטון. ועוד: בניגוד למצרים, המחאה בישראל בצירוף השביתות לא גרמו למהפך באיגודים המקצועיים. בבחירות להסתדרות שנערכו במאי 2012 רוב גדול של חבריה בחר ביו"ר הידוע בקשריו עם השלטון ובעלי ההון ושבאחרונה הודיע על התפטרותו: עופר עיני.
מטרת המאמר היא לבחון את הדומה ואת השונה במחאה החברתית ומחאת העובדים בישראל, במצרים ובתוניסיה. שלוש מדינות אלו ממוקמות במזרח התיכון אבל בעלות מבנים חברתיים ופוליטים שונים עד מאוד. ננסה לתת מענה לשאלות: האם ישנם קווי דמיון בדרישות המוחים, כאן ושם? מהו תפקידם של האיגודים המקצועיים? האם למחאות ולשביתות בשלוש המדינות שבמזרח התיכון ישנו רקע משותף: הגלובליזציה הקפיטליסטית והשלכותיה החברתיות?
המשבר בקפיטליזם הגלובלי והשלכותיו
המחאות ההמוניות פרצו (לפי "סדר הופעתן") בתוניסיה, מצרים וישראל, בין סוף 2010 לקיץ של 2011, כשנה וחצי בסך הכל, על רקע משבר חסר תקדים בקפיטליזם הגלובלי, לפחות מאז המשבר הקפיטליסטי העולמי הקודם בשנות ה-30 של המאה שעברה. השלכות המשבר על שלוש המדינות שונות וגם השתלבות המדינות בקפיטליזם הגלובלי שונה. ישנו אזור הנקרא סמי-פריפריה, המתפקד כפריפריה עבור המרכז וכמרכז עבור הפריפריה. בסוף המאה ה-20, הוא כולל בין היתר את רוסיה, דרום אפריקה, סין וברזיל. גם ישראל היא מדינה סמי פריפריאלית. מצרים ותוניסיה, הן פריפריה של ממש. באזור הסמי פריפריה, המשבר טרם נתן את אותותיו, וישנן מדינות שאף התחזקו בצילו של המשבר הקפיטליסטי. בכל הנוגע למזרח התיכון בכלל ולתוניסיה ומצרים בפרט, המשבר גרם ליוקר מחיה גובר שהתווסף להתרוששותם של שכבות רבות, אך הנתונים המקרו-כלכליים של מצרים וישראל, ערב המחאה, היו טובים למדי. למרות זאת, ההתרוששות הניכרת בקרב העובדים וחקלאים במצרים יחד עם העלייה באבטלה שנרשמה במצרים ובתוניסיה היו לגפרור שהצית את המדורה. בישראל, לעומת זאת, ערב המחאה שיעור המובטלים היה נמוך יחסית (בסביבות ה-5%, על פי נתוני האוצר), אך תופעת ההתרוששות היחסית הורגשה היטב – מיוקר הדיור הגובר עד מאוד ועד למחירי המזון. נרשמה בייחוד עלייה של המחירים בחברות המזון הגדולות שבבעלות זרה (מדובר ברוב חברות המזון בישראל שהן בבעלות חלקית המלאה של תאגידים רב-לאומיים). תאגידים אלה מנסים לפצות את עצמם בעקבות המשבר בארצות הקפיטליסטיות הגדולות ולשקם את שיעורי הרווח שלהם על ידי עליית מחירי מוצריהם בשוק הישראלי. כמו במקרה של מחירי הקוטג' של תנובה שבבעלות קרן ההשקעות הבריטית "אייפקס".
הרקע המעמדי של המחאה
בשלוש המדינות, למחאה החברתית קדם גל של שביתות. במקרה המצרי, גל שביתות שהחל ב-1998 אך התעצם בגל נוסף וחזק יותר, חסר תקדים בתולדות המדינה. בין 1998 ל-2003 נרשמו מדי שנה 118 סכסוכי עבודה שהסתיימו בשביתות. ב-2004 מספר סכסוכי העבודה הוכפל (יחד עם האצת תכניות ההפרטה בתעשייה) וב-2007, לדעת חוקרים, הוכפל שוב מספרם של סכסוכי העבודה והשביתות המקיפים את כל ענפי הכלכלה ואת כלל המגזרים: הממלכתי, הפרטי והמופרט. גל השביתות שהחל ב-2007 לא פסק עם נפילת משטר מובארק ונמשך עד היום, תחת שלטון הצבא. נקודת ההתחלה בגל הנוכחי הינה שביתתם של 22 אלף עובדי מפעלי הטקסטיל המופרטים שבמאחלה אל-קוברה. השביתה שהחלה כמחאה על תנאי עבודה ושכר ירודים תחת הבעלות הפרטית החדשה, עברה מהר מאוד לפסים פוליטיים (בניגוד לעבר) ומנהיג ועד השביתה של עובדי המפעל, סאיב חביב, אמר בשידור רדיו "אנו נאבקים בממשלה ונגד מדיניותה". כאמור, זה קרה לפני כשש שנים. כך שאפשר לקבוע בוודאות שהמרד נגד מובארק החל מתוך מעמד העובדים, ואף באזורי הפריפריה, בייחוד בעיר בה קיים ריכוז גדול למדי של מפעלי טקסטיל.
בדומה למצרים, בתוניסיה המחאה חברתית-מעמדית החלה ב-2008 באזור גפסה, שבפריפריה הענייה, אזור מכרות שנפגע קשות מתהליכי הפרטה וממדיניות משטר בן-עלי הניאו-ליברלית. אמנם השביתה הארוכה בגפסה, בתמיכת האוכלוסייה המקומית ובייחוד המובטלים הרבים, הסתיימה כעבור מספר חודשים, אבל הייתה זו השביתה בה החלה המחאה שנמשכה עם התאבדותו המחאתית של מוחמד בועזיזי, מסידי בוזיז בדצמבר 2010 שהציתה את ההתקוממות ששמה קץ למשטר שנמשך 23 שנה, כעבור חודשיים, בינואר 2011.
הפגנה באל-נפסייה, תוניסיה 20/1/2011 (מקור)
בישראל המחאה החלה בקיץ 2011 דווקא במרכז (שדרות רוטשילד בתל-אביב), לאחר שתי שביתות ממושכות בהן לקחו חלק פעיל ביותר שכירים צעירים (עובדים סוציאליים ורופאים) ונפער בהן קרע בין ההנהגה הוותיקה לצעירים רדיקליים יותר בהשקפותיהם ומעשיהם. שביתת העובדים הסוציאליים הסתיימה באופן פתאומי ובעיצומה, בעקבות "קומבינה" שרקח יו"ר ההסתדרות המתפטר, עופר עיני, עם שר האוצר דאז ותוך תמיכת חלק מהנהגת איגוד העובדים הסוציאליים – ה"וותיקים". השביתה הממושכת של הרופאים, לעומת זאת, הסתיימה לאחר חתימה על הסכם קיבוצי שנוי במחלוקת. אותם רופאים צעירים, יחד עם עובדות סוציאליות צעירות (בייחוד בשירותי הרווחה המופרטים), בתוספת סטודנטים לרפואה ולעבודה סוציאלית שתמכו בשובתים תמיכה מאורגנת, ממושכת, עקבית ואף קולנית – מהווה את אותה שכבת גיל ושכבה בקרב העובדים, שהיו היסוד למחאה החברתית שפרצה מתוך אוהלי שדרות רוטשילד. בהבדל אחד: המוחים ברוטשילד היו שכירים (רובם ככולם), אבל שייכים למגזרים הלא מאורגנים שבמעמד העובדים. אין לשכוח שגם כ-80 אחוז מהלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל הם שכירים – שיעור גבוה למדי לעומת עמיתיהם במערב גם בטרם התפשטה האבטלה ההמונית במדינות הליבה הקפיטליסטית ( בייחוד ביוון, בספרד, בצרפת ובאיטליה). זהו גם המגזר בו, בשנים האחרונות, החל מהפך ההתארגנות: קרי הקמה של מאות ועדי עובדים, לרוב במסגרת ההסתדרות ו"כוח לעובדים". לפחות אחד מתריסר מנהיגי המחאה הלא-מוכתרים, אלון-לי גרין, צמח מהתארגנות הוועדים של השנים האחרונות.
תפקיד האיגודים המקצועיים
מכנה מעמדי משותף קושר את אירועי המחאה בתוניסיה, מצרים וישראל, כך שטבעי הדבר שאיגודים מקצועיים, ההתארגנות הבסיסית של העובדים, אמורים היו לשחק תפקיד מרכזי במחאות. למרות זאת, קיימים הבדלים גדולים בין המדינות. בתוניסיה האיגודים, בעיקר ה"איחוד הכללי של העובדים התוניסאים", שהוקם עוד בתקופת הכיבוש הצרפתי ונלחם בשליטה הקולוניאלית שיחקו תפקיד אופוזיציוני (חברתי ופוליטי כאחד) מרכזי ביותר בעת שלטונו של בן עלי – בייחוד בהיעדר אופוזיציה מפלגתית מתפקדת. במצרים, הפדרציה הרשמית של האיגודים המקצועיים מאז שנות ה-50 וראשיתו של משטר נאצר, היו לא יותר מזרוע שלטונית ומשטרו של מוברק לא שינה דבר. האיגודים היו נוחים מאוד במשך שני העשורים בהם המשטר נקט במדיניות ניאו-ליברלית חריפה, שכללה הפרטות, פגיעה ברמת החיים והשכר של העובדים והעמקת פערים. בישראל, ההסתדרות (בייחוד ב-8 השנים האחרונות, שנות הכהונה של עופר עיני כיו"ר) לא גילתה כל נכונות אמיתית להתמודד עם פגעי המדיניות הניאו-ליברלית של הממשלות השונות והמחאה החברתית של השכירים מצאה אותה… בחופשה ממושכת.
יחס האיגודים המקצועיים בשלוש המדינות אל המחאה החברתית, שבמצרים ותוניסיה הפכה לפוליטית, הוא שונה. בתוניסיה האיחוד תמך ולפרקים אף הוביל אותה (בייחוד בערי ועיירות הפריפריה), במצרים הם התייצבו לצד המשטר (וגם עמדו לצד המשטר של האחים המוסלמים בהמשך) ואילו בישראל, ההסתדרות הפגינה התעלמות בתחילתה, ניסיון להכתיב "טון מתון" לראשיה בהמשך ולבסוף תמכה מן השפה אל החוץ. השלכות המחאה החברתית על האיגודים הן רבות. בתוניסיה האיגודים נותרו הכוח הפוליטי המרכזי העומדים בהתנגדותם למשטר החדש של המפלגה האסלאמית; במצרים חל קרע באיגודים. החלקים הרדיקליים יותר הקימו מסגרות משלהם ואילו האיגודים שהיו לזרוע של המשטר (כל משטר!) נחלשו רבות. בישראל הבחירות להסתדרות לא גרמו למהפך בהנהגה, אך לראשונה בתולדות הארגון קמה אופוזיציה שהקיפה כ-30% מהמצביעים ובה מצאו את מקומם פורשי העבודה, חד"ש ומרצ (שבינתיים פרשה מהאופוזיציה לטובת הסתופפות בממסד ההסתדרותי); ולראשונה בתולדותיה, שני מרחבים (לשעבר מועצות פועלים) בידי האופוזיציה: נצרת והמשולש הדרומי שבהנהגת חד"ש.
המחאה החברתית בישראל, קיץ 2011
מעגל שטרם נסגר
יש שסברו שניצחונם של הכוחות של האסלאם הפוליטי בבחירות שנערכו בתוניסיה ובמצרים, היעדר המעש של הממשלה הניאו-ליברלית הישראלית בעקבות המחאה ההמונית והיעדר תגובה המונית-מחאתית בעקבות זאת מהווים סגירה של מעגל שנפתח בחלון הזדמנות היסטורי בסוף 2010. האירועים והמחאות בחודשים האחרונים בתוניסיה (בעלות אופי מעמדי ופוליטי), ההתעוררות הפוליטית נגד משטרו של הנשיא מוחמד מורסי במצרים והפלתו מראים שעוד לא תם גל השביתות (לדברי עו"ד חאלד עלי, מועמד השמאל בבחירות לנשיאות מצרים, אשתקד התקיימו 2500 שביתות והפגנות עובדים, בכל מגזרי המשק: הפרטי, הציבורי והמופרט). לגבי שתי המדיניות הערביות, המעגל טרם נסגר. בקנה מידה מצומצם יותר, הקדמת הבחירות בישראל לא גרמה להפסקת המאבקים המעמדיים, כגון השביתה הממושכת של האחיות שיחד עם התארגנות עובדי פלאפון ושביתתם, וחשוב מכל: תנופת התארגנות העובדים הנמשכת, הם ביטויים בדרכים מעמדיות של המחאה החברתית.
שלוש הממשלות, במצרים של האחים המוסלמים ושל השלטון הצבאי, תוניסיה וישראל, שבויות בפרדיגמות הניאו-ליברליות. כך שיש להניח שהמעגל שנפתח בסוף 2010 לא ייסגר ואף יתרחב.
- המאמר יפורסם בקרוב בכתב העת "חברה".
יש לשבח את המאמר על ניסיונו לנתח את המשותף ואת השונה בין המאבקים בטונוסיה ,מצרים וישראל. דוידי צודק שהן במצרים והן בטונוסיה מעמד הפועלים כמעמד הוא שהוליך את המאבקים בנגוד לישראל בה ההסדרות עשתה כמיטב יכולותהלמנוע מאבק מעמדי. אולם יש לדעתי להתייחס לשאלה מהותית במצרים
במצב הנתון שיש לקוות כי לא יימשך זמן רב ניצחה בינתיים מהפכת הנגד בראשות הצבא המצרי . כיום חלק מהמפגינים שתמכו בהפיכה הצבאית להפלת מורסי הנשיא הנבחר של מצרים שעומד כיום לדין, מצטרפים להפגנות של האחים המוסלמים כנגד הצבא,. הפועל למחיצת ההישגים של המאבקים .כמו זכות ההפגנה והביטוי. למרבית הצער המפלגה הקומוניסטית המצרית תמכה בהפיכה הצבאית כאשר היא רואה במשטרו של מורסי משטר המשרת מטרות פשיסטיות . סלאח אדלי המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בראיון הודיע בעת ההפיכה כי אין כלל הפיכה צבאית וכי "אנו מאמינים כי ה30 ביוני הוא הגל השני של המהפכה והוא חזק ועמוק יותר מהגל הראשוןן של 2011. הו אנועד לתקן את הדרך ולתפוס את השלטון מהימין הדתי הקיצוני שחתר לגנוב את המהפכה ולרכב על הגלים שלה על מנת לשרת את המטרות הפשיסטיות והריאקציונריות של האימפריאליזם העולמי"
“Nameh Mardom”, the Central Organ of the Central Committee of the Tudeh (Communist) Party of Iran, 6 July 2013, http://21centurymanifesto.wordpress.com/2013/07/10/egypt-crisis-analysis-from-the-egyptian-communist-party/
. בפועל בעוד שמשטרו הריאקציונרי של מורסי חסם את המהפכה הצבא מוחץ את המהפכה. על כן בעוד שהיה זה נכון להיאבק להפלתו של משטרו של מורסי בדרך של מאבק מהפכני שבראשו מעמד הפועלים הייתה זו שגיאה קשה לתמוך בהפיכה הצבאית.