איש לא יכחיש, כי העיר התחתית בחיפה היא שכונה הצמאה להתחדשות עירונית. משך שנים עמדו בשכונה בניינים נטושים, הרחובות החשוכים סבלו מהזנחה, ובמקום שררה – ועדיין שוררת – תחושה של היעדר ביטחון אישי. לכן, התגובה הראשונה למשמע היוזמה של עיריית חיפה לחדש את פני השכונה – שבעבר הייתה חלק מהלב ההיסטורי של העיר – היא לשמוח.
העירייה הקימה את "מתחם 21", במסגרתו פועלות חנויות בוטיק ופאבים, ומארגנת הופעות של אמנים ואירועי רחוב שונים במתחם השוק הטורקי, שעבר שיפוץ נרחב. במסגרת פרויקט "קמפוס הנמל" ישנו ניסיון למשוך סטודנטים וצעירים להתגורר בשכונה, הן במעונות ייעודיים שהוקמו והן בדירות שכורות הפזורות בסביבה.
מסגד אל איסתקלאל בחיפה, 1941-2010 (מתוך התערוכה "אלטנוילנד" של עמית שעל)
על פניו, מדובר בצעדים מתבקשים שנועדו להפיח חיים, בשכונה שהיא ריקה ונעדרת חיים. אבל להבדיל מהמקובל לחשוב, העיר התחתית אינה מקום ריק. אין מדובר בשכונה ללא תושבים, עבור תושבים ללא שכונה. רחובות כמו מעלה השחרור, המגינים ויפו מאכלסים מאות משפחות ערביות, כמעט כולן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, וכמעט כולן חיות שם בהיעדר ברירה אחרת, בגלל שעלות המגורים שם נמוכה בהרבה מאשר במקומות אחרים.
האם עיריית חיפה מביאה בחשבון את המשפחות האלה כשהיא יוזמת את מה שהיא מכנה "התחדשות עירונית" בעיר התחתית? האם הצרכים שלהן נתפסים כשווי ערך? האם העובדה שחייהן עתידים להשתנות, היא דבר שעל אודותיו נערך דיון רציני?
רעש המכוניות מחריש היום את אנחות הר הכרמל, הנושא על גבו את משאות הציביליזציה. היכן נפגשים היום הצעירים והצעירות של חיפה? "עמק האוהבים" היה לזפת ופיח. לפנוֹרמה בנו תקרה. נווה האורנים שהשקיף לפנים על גני הבאהים היה למדבר של שיכונים. בניין משפחת סווידאן, שמט לנפול עוד בטרם קמה המדינה, עדיין לא נפל, אבל הוסתר בקופסאות מגורים… את כיכר "אל-חַ'מְרָה" (היין) הפכו לכיכר פריס, כדי שלא ינדוף ממנה ריח של בַּארים מפוקפקים, ולא ידעו שאל-ח'מרה הוא שמה של משפחה ערביה ותיקה.
("אח'טיה", אמיל חביבי)
דובר העירייה, עידו מינקובסקי, התראיין בתכנית "סודות הנדל"ן" בערוץ 10, וניסח במילים פשוטות את הצד האפל של התהליך שעוברת העיר התחתית: "יזמים פרטיים התחילו להעלות את כל נכסי הנדל"ן", וכתוצאה מכך "בונים מגדלים ועולים המחירים" (22.6.2013).
כלומר, עיריית חיפה פורשת שטיח אדום בפני כרישי נדל"ן – רבים מהם כלל אינם חיפאים, וחלקם הבלתי מבוטל מגיע מתל-אביב – אשר רוכשים בניינים, משפצים אותם, ומשכירים לופטים ודירות קטנות לסטודנטים או לאמנים. אלה האחרונים מגיעים לשכונה בגלל שנחמד לגור בין הגלריות והפאבים, ובגלל שבמעמדם הכלכלי הם מסוגלים לשלם את שכר הדירה היחסית-גבוה שבעלי הדירות דורשים מהם. אולם תהליך זה מקרין על כל הסביבה, ומביא לעליית מחירי הדיור גם עבור מי שאינם אמנים צעירים, וגם עבור מי שלא מתגוררים שם בגלל חיי הלילה, התרבות והאמנות, אלא בגלל מצוקה כלכלית.
אין מדובר במציאות הייחודית לעיר התחתית בחיפה. מדובר בתהליך קלאסי של ג'נטריפיקציה בעידוד העירייה, אותו ניתן לזהות גם במקומות אחרים. המקרה של העיר התחתית מזכיר את מה שקורה בשנים האחרונות ביפו, שכן בשניהם – מדובר בדחיקה מסודרת של אוכלוסיות מוחלשות, בעידוד העירייה. דחיקה שצבועה גם בצבעים של נישול על רקע לאומי.
כמו שעשו אחינו היהודים בהרבה שמות ערביים ותיקים בעיר, שתירגמו אותם ואף שינו אותם. שהנה רחוב אל-נאצֶרָה (נצרת) היה לרחוב ישראל בר יהודה; וכיכר המלך פייסל, בפתח תחנת הרכבת החיג'אזית, הייתה לרחוב חטיבת גולני. אלא שבערבית נכתב השם, כמו ברוב השלטים במדינה, בכתיב ערבי לקוי ומשובש, לאמור, "חַ'טִיבַּאת ג'וּלאני", שפירושו – הארוסות של גולני. ואני, עוד בטרם קניתי לי את הידע הצבאי הדרוש, סבור הייתי שגולני זה הוא דון ג'וּאַן עברי, שיש לו מאהבות הרבה, ומפאת הנימוס הן נקראות "ארוסות".
("אח'טיה", אמיל חביבי)
כך, דוחַק כלכלי ודיכוי לאומי נכרכים זה בזה. אך אין זו גזירת גורל. מול הפיתוח המנשל אותו מנהיגה העירייה בעיר התחתית, ניתן וצריך להעמיד מודל של פיתוח מקיים. התחדשות עירונית אמיתית בעיר התחתית, לא תיתכן מבלי להביא בחשבון את האנשים החיים שם כיום, מבלי לראותם כשותפים שווים לתהליך, ומבלי לראות כיצד הם משתלבים בו. אסור שחלק מתושבי העיר יהפכו שקופים ויידחקו החוצה. שהרי, בידי העירייה מצויים כלים לפתח את העיר התחתית, תוך הבטחת פתרונות דיור גם לאוכלוסייה המוחלשת המתגוררת שם כיום.
העירייה הייתה יכולה להתערב בשוק הפרטי, ולחייב יזמי נדל"ן הבונים בנייה חדשה בשכונה, או המשפצים בניין קיים, להקצות אחוז מסוים מכלל הדירות בבניין לדיור בר-השגה. בידי העירייה מצויה גם חברת "שקמונה", חברה לדיור ציבורי שמחצית מבעלותה בידי העירייה, והמחצית השנייה בידי המדינה. מדוע לא תפעיל העירייה מנגנון זה כדי לייצר פתרונות דיור ייעודיים עבור אותו ציבור שעלול להידחק החוצה מהשכונה, בגלל התהליכים העירוניים אותה היא עוברת? תפיסת פיתוח המונחית בידי ערכים סוציאליסטיים, היא כזו הנותנת מענה לצרכי אנשים – כל האנשים – ובכך מקדמת הן צדק חברתי והן שוויון לאומי.
- אורי וולטמן הוא מורה ופעיל חברתי, תושב שכונת הדר בחיפה. בבחירות המוניציפאליות האחרונות, התמודד למועצת העיר ברשימת חד"ש. המאמר עומד להתפרסם בכתב העת "ערב רב".
מישטר הביבי-אובמה כנראה יגיב בקריצה:
אל תדאגו, זה שהמל"טים שלנו טרם היו עסוקים בשכונה, זה רק זמני.
אורי, אתה צודק. אנא הפנה את מאמרך לסגן ראש העיר חיפה, חבר הקואליציה ד"ר סוהייל אסעד, ודרוש שחד"ש תתנה את חברותה בקואליציה בנושא שהעלית.
אני הפנה את מאמרך לסגן ראש העיר חיפה, איש חד"ש, ד"ר סוהייל אסעד, ודרוש ממנו לתקן את הדבר.
אנשים מוזרים מתעקשים להתעלם מהמציאות – כל פתוח פוגע בחלק מהאנשים, בד"כ השכבות החלשות. אני מניח שלו כותב המאמר היה חי בזמן המהפיכה התעשיתית באנגליה הוא היה מתנגד לתעוש כי זה פוגע בשכבות החלשות. אפשר היה כמובן להשאיר את המצב כמו שהוא עם בתים מתפוררים ואף אחד לא היה מתלונן שנותנים את השטח לכרישי נדל"ן אבל המחליר היה עוני עוד יותר גדול, עזובה, פשע ובתים שאי אפשר לחיות בהם. אפשר מצד שני לפתח את האזור והמחיר הוא כמו בכל מקום שהאוכלוסיה מתחלפת. אפשר לספר כמובן גם ספורים על כך שעיריה/ממשלה יכולות לפתח בעצמן את האזור לטובת דיריו ושכולם יהיו מאושרים. מענין למה זה לא עבד ברוסיה ובשום מקום אחר בעולם.