הדחתו של הברנש דנקנר מתאגיד אי.די.בי, שורת התקלות שהתרחשו בימי השלג, פארסת המשא ומתן עם הפלסטינים, החיוכים המטופשים שמנפק הקיסריון מלשכת ראש הממשלה מעלים את השאלה: האם המדינה המכונה ישראל אכן קיימת או שהפכה למופע פנטומימה עתיר צללים וצלליות, והאם היצורים המנהלים אותה, על פי דיווחי הפרוטוקול והכתבים המסקרים את הנושאים השונים, אינם למעשה אוסף של טיוטות אנושיות העשויות דיקטים במקרה הטוב או סתם בריסטולים שהמורה לציור השאירה בכניסה לכיתה, כשהם מסכנים מיליונים שהתקבצו במטרים האחרונים של יבשת אסיה.
ביבי נתניהו priceless (תמונה: ברק הררי)
והרי מאחורי גבו של אימפראטור ההלוואות מחברת גנדן, המופיע מדי פעם באור הזרקורים כאילו השמש בכבודה ובעצמה טרחה לאפר אותו, עמדו שרי אוצר, מנכ"לים של משרדים שונים, מנהלי בנקים, עורכי דין, רואי חשבון, עיתונאים דגולי שרבוטים ושאר ירקות של רגולטורים עלומים. מי ייתן וגם הללו ישלמו את המחיר בהנחה שהם קיימים וזאת לפחות על פי סכומי הכסף הדמיוניים שעתיר הקומבינות ליפף אותם. ואולי אולי תיערך להם בדיקה פיזית, בפני מדורת השבט, כדי להיווכח שיש בהם משהו, אולי איזו צנרת דם, נקודות הזעה, פי טבעת ולא רק טבעות, יהלומים ומצלצלים למיניהם והאם ומתי שמעו על מקראות ישראל.
בהזדמנות חגיגית זו, מן הדין לברר מיהם ומהם כמה וכמה דמויות התופסות מקום נכבד בסדר היום הטלוויזיוני כמו למשל הוד מעלתם "האחים" קין, לו פרצוף של רוטוויילר והבל מוחלט, כולו ג'יל ונחמדות בטעם בוז'י. ובסביבה המיידית של הללו מקפצות כאווזות הסקיצה א. שקד ודוברת צה"ל לשעבר ההיפר אקטיבית המזכירה סיסמא מימים עברו: "נוער הזהב רד לרגב!" ועוד כל מיני אילוסטרציות. ואולי בכלל כל הלהקה המפוקפקת הזו היא מעשה משובה של איזה שפילברג היושב מאחורי הקלעים ומניע מערכת שלא קיימת כלל באמצעות שגר טלוויזיוני, כשהוא והממונה עליו יושבים רגל על רגל באיזה אולפן שמימי ונהנים מהצגה שקיימת רק בכאילו ובנדמה לי, תוך כדי שאגות של צחוק אל מול האמונה שמתרחש תהליך דמוקראטי בנוסח אתונה זיכרונה לברכה.
ועכשיו שמאל ימין שמאל לצבא. הממונה מטעם הרשות המבצעת על גוף זה הוא שר בטחון בעל הנעלים הגבוהות המגינות עליו מפני נחשים בעודו משוכנע שמלחמת 48 (המכונה בלעז מלחמת שחרור/עצמאות/קוממיות) עודה באיבה. דיבורו החמוץ, כאילו הוא עושה טובה באומרו כמה מלים, מצביע שעדיין לא יצא מהביצה או מהפינג'ן. ואליו ניתן לצרף את הקיסריון שאצלו יש רק מלחמת גוג ומגוג בין המערב הנאור לבין המזרח הפרימיטיבי. זו, אם כן, חתיכת סילואטה: לראות את המתרחש דרך דווידקה חביבה, גיבורי פלמ"ח דוהרים על אופנועים ועושים רושם עצום על הבנות, כובע הגרב מתנופף לו בשמחת נעורים. מסר וזועף שכזה ומאביר הגלידות והנרות הריחניים ספק אם יצא משהו במגעים עם הפלסטינים. סביר יותר להניח שמהם ומכל מקבלי ההחלטות הספק נוכחים, ספק קיימים ינבט איזה אסון אשר ייתר את כל ועדות החקירה למיניהן.
ואולי גם כותב הרשימה המקרית הזו בעצם כבר מזמן לא קיים. אמנם, לפני מספר חודשים פגש את עצמו בתמונת מחזור עת ביקר בבית הספר העממי בו למד, אך אי אפשר לדעת. הוא סקר את פני חבריו לכיתה. יצאה המנהלת ואמרה: "את מי אתה מחפש כול-כך הרבה זמן?" והלה ענה: "לא מי, רק קצת מה, שריד של המה-ממיה".

במישור הרעיוני, המושגים "מדינת ישראל" (וגם "העם היהודי" שהמדינה היהודית תפסה עליו בעלות) הם אידאות שהיה, ושיש, בהם פוטנציאל מעשי ליצירת ברדק מתמשך. הפיתוי המשוכלל הזה הפיל בפח 3 או 4 סוגי בני אדם: הראשון הוא האימפריאליסט (מהאימפריה) הזקוק מבחינה פרקטית לקיום ברדק מדמם (אבל ברדק חוקי ונאור) באיזור בעל חשיבות כלכלית-צבאית בכדי להבטיח שליטה בו. השני הוא יהודי (תמים) אשר משום מה, דפקט חינוכי אולי?, מאמין שאירגונה של מדינה יהודית – תוך כדי נישולה של האוכלוסיה הלא-יהודית, זהו הביטוי של לאומיותו. השלישי הוא היהודי שאינו תמים, הוא יודע (שהכל פיקציה ואחיזת עיניים) שהמדינה כפי שניא בפועל היא קונסטרוקציה שהונדסה כדי להתחבב על היהודים – וכדי להמשיך לשעבד אותם לתפקיד שבו הגשמת לאומיותם משרתת את האימפריה ומעניקה לעסק איזה ציוויון ומעטה שמתקבל על הדעת (זכויות היסטוריות ותעמולה דומה). אדם זה כנראה מונע מסאדיזם מלחמתי או מבצע כסף. הסוג הרביעי גם הוא כמו היהודי מהסעיף השני – כזה שנפל בפח אבל מחמת התארכות השנים הבין בסוף את הברדק והטיפוסים שמקיימים אותו עשרות שנים.
http://fc03.deviantart.net/fs70/i/2011/169/4/3/anton_chigurh_by_parpa-d3j9qit.jpg