זהו ספר חדש על סיפורן של שתי נשים. אניטה אוגספורג (Anita Augspurg, 1943-1857) ולידה גוסטבה היימן (Lida Gustava Heymann, 1943-1868) החלו את פעילותן במאבק לשוויון זכויות לנשים בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אימצו את הפציפיזם – כאחד ממאפייני האישה, לשיטתן – כיסוד מרכזי בהשקפת עולמן. השתתפותן במהפכת נובמבר (1918) הוסיפה נדבך נוסף להשקפת עולמן – סוציאליזם. עם מותן בגלות בשווייץ באו לקִצן קרוב ל-50 שנות שותפוּת אישית ופוליטית.
לידה גוסטבה היימן (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)
מתוך השקפת העולם המשלבת פמיניזם, פציפיזם וסוציאליזם, התמודדו אוגספורג והיימן הן עם תוצאות מלחמת העולם הראשונה ברפובליקת ויימר והן עם עליית הנאציזם. מיד עם עלייתו של היטלר לשלטון הן יצאו לגלות בשווייץ, ושם, במסגרת ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות, היה עליהן להתמודד עם שורה של שאלות, כגון היחס לגרמניה הנאצית, מלחמת האזרחים בספרד ושאלת הברית עם כוחות סוציאליסטיים במאבק האנטי-פשיסטי. סוגיות אלה העמידו אותן בפני הדילמה הקשה ביותר לכל פציפיסט: האם אפשר להיאבק בנאציזם מבלי להשתמש בכוח?
למרות יכולתן לעשות שינויים טקטיים ואידיאולוגיים לנוכח האירועים, לא יכלו אוגספורג והיימן לפרוץ את מגבלות מוצאן ומעמדן. הן היו ונותרו ליברליות משכילות בנות המעמד הבינוני. מעטה המכובדוּת הבורגנית היה ונותר חשוב להן, ולכן, למשל, כמעט לא עסקו בנושאים הקשורים למיניות האישה, ולא נתנו ביטוי פומבי להיותן לסביות. הקפיצה שעשו בעקבות מהפכת נובמבר ובשנים שבין המלחמות לקראת שיתוף פעולה עם הסוציאליסטים נותרה מנותקת מהמציאות של חיי מעמד הפועלים ודרכם הפוליטית, וכמעט שלא חרגה מגדר הכרזות – כמעט סיסמאות – פוליטיות.
סיפור חייהן של אוגספורג והיימן מאפשר גם לבחון תזות הנוגעות לקשרים בין נשים בתקופה הנדונה וכן שאלות הקשורות ביחסי מגדר-מעמד. נושאים אלה פותחים פתח לבחינת מגבלות הפמיניזם הליברלי והפמיניזם הסוציאליסטי בהקשר היסטורי מסוים. לכל אורכו בוחן הספר גם את הדינמיקה של השפעת האירועים על תפיסת העולם הפמיניסטית שהובילה נשים כמו אוגספורג והיימן לנקוט שינויים טקטיים, אסטרטגיים ואפילו אידיאולוגיים במאמציהן למצוא לעצמן מיקום פוליטי.
אוגספורג והיימן אינן מייצגות אמנם את כלל הנשים, ואף לא את כלל הנשים ממעמדן, אבל סיפורן מייצג טיפוס מסוים של נשים משכילות בנות המעמד הבינוני, ולא רק בגרמניה. אפשר היה לכתוב סיפור דומה על כמה מחברותיהן למאבק (ראו לקסיקון ביוגרפי בסוף הספר). רובן החלו את דרכן בפעילות פמיניסטית בלבד, ובהדרגה הרחיבו את טווח פעילותן לתביעה לשינוי חברתי כולל מתוך ראייה פמיניסטית. השתלבותן במערכת הפוליטית "הכללית" לא הייתה בדרך של התמזגות במפלגות ובארגונים "גבריים" אלא בדרך של שיתוף פעולה תוך כדי שמירה על מסגרות ההתארגנות הנפרדת לנשים. משחרגו מתחום הפעילות הפמיניסטית הן נאלצו להתמודד עם הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, ולגבש עמדה בשאלת הלאומיות מול עקרון האינטרנציונליזם, בשאלת הביטחון הקיבוצי והפציפיזם האבסולוטי לנוכח אירועי שנות ה-30 ובשאלת הניטרליות מול סולידריות בהקשר של מלחמת האזרחים בספרד. את כל השאלות והדילמות האלה ניסו הפמיניסטיות-פציפיסטיות לבחון מנקודת מבטן הפוליטית המסוימת. התוצאה נראית לעתים אוטופית ונאיבית, אבל לא אחת היא כוללת תובנות עמוקות ונכונות, שמוכיחות את עצמן אפילו בראייה לאחור. תובנות אלה לא זכו לאוזן קשבת, מכיוון שדרכן של נשים אלה בעשייה פוליטית כללה צורך פנימי להישאר "צודקות תמיד", מה שלא הותיר אפשרות לפעולה במסגרות ממוסדות, ובכך למעשה דן אותן לשולִיות ולחוסר השפעה ממשית.
שִחזור פעילותן והתפתחות השקפת עולמן של אוגספורג והיימן הוא חוט השני המקשר את חלקי הספר, המסודר בעיקרו בסדר כרונולוגי והשזור בחלוקה תמטית. החלוקה הכרונולוגית/תמטית של הספר נתונה במבנה של שלושה מעגלים המשתלבים זה בזה: מסלול חייהן, ההיסטוריה של תנועת הנשים ותנועת השלום בגרמניה ובזירה הבינלאומית, וכל זאת במסגרת מעגל חיצוני של האירועים "הכלליים", שהבולטים שבהם הם מלחמה, מהפכה, עליית הנציונל-סוציאליזם – ושוב מלחמה.
השער הראשון (פרקים 3-1) עוסק בתקופה שבה התמקדה פעילותן בהשגת שוויון זכויות לנשים בגרמניה, משנות ה-90 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה. פרקים אלה מתמקדים במאבק הנשים לחדור לזירה הציבורית במקביל לניסיונן לגבש תפיסת עולם פמיניסטית, ובכלל זה ניסיונן להגדיר "פוליטיקה של נשים".
השער השני (פרקים 7-4) נותן ביטוי לשינוי מהותי שחל בדרכן של אוגספורג והיימן: הן לא הסתפקו עוד בפמיניזם, אלא שאפו לחולל שינוי כולל בחברה. פרקים 4 ו-5 מוקדשים לשני אירועים מכוננים בדרכן הפוליטית והאידיאולוגית: מלחמת העולם הראשונה ומהפכת נובמבר בגרמניה. בעקבות שני אירועים אלה גיבשו השתיים השקפת עולם פציפיסטית-פמיניסטית על-לאומית ואף סוציאליסטית, על פי הגדרתן, שחרגה מתחום הפמיניזם הליברלי, והובילה אותן לבחירת בעלי ברית שונים לפעילותן הפוליטית: מלבד תנועת הנשים, גם בתנועת השלום ובארגונים סוציאליסטיים. בשנות רפובליקת ויימר (פרק 6) נמנו השתיים עם תנועת נשים בינלאומית, והסוגיות המרכזיות שבהן עסקו מקבילות לשאלות הפוליטיות שהעסיקו את בני התקופה, כגון השלכות חוזה ורסיי ועליית הנציונל-סוציאליזם. עם זאת, הן מעולם לא פסקו לקרוא לשוויון זכויות לנשים והתמודדו עם הדילמות שעמדו בפני פמיניסטיות לאחר שהשיגו שוויון פורמלי לכאורה. פרק 7 – החיים בגלות לאחר עליית היטלר לשלטון – עוסק בהתמודדות עם הגלות הפוליטית וקושר בין מעגל הסיפור האישי לאירועים שהובילו למלחמת העולם השנייה: כיבוש חבל הרוהר, מלחמת איטליה-אתיופיה, מלחמת האזרחים בספרד, האנשלוס ונפילת צ'כוסלובקיה, בעיית הפליטים ושאלות הנוגעות לחבר הלאומים. הפרק דן בהרחבה בדילמה הקשה של פציפיסטים לנוכח אפשרות של "מלחמה צודקת", ובוחן את ההתלבטות שעוררו האיום הנציונל-סוציאליסטי וסכנת המלחמה בין "פוליטיקה ריאליסטית", אשר מחייבת בריתות שיש בהן מן הוויתור על עקרונות, לבין "פוליטיקה אידיאליסטית" אשר שומרת אמונים לאידיאלים "טהורים". המונח "ביוגרפיה" מעלה ציפיות לסיפור חיים אישי, אבל אני בחרתי לכתוב את סיפור חייהן של אוגספורג והיימן כנשים פוליטיות. במקרה שלהן כתיבת ביוגרפיה אישית גם לא הייתה אפשרית. השתיים תפסו את עצמן כנשים פוליטיות וככאלה רצו להציג את עצמן כלפי חוץ. העדויות שהן הותירו אחריהן נטולות כמעט לחלוטין מרכיבים אישיים. אפילו האוטוביוגרפיה שכתבה היימן בערוב ימיה היא מסמך פוליטי-דידקטי-תעמולתי ולא סיפור חיים אישי. מכיוון שכל מה שהיה בביתן של השתיים הוחרם והושמד בידי הנאצים, לעולם לא נדע אם השאירו אחריהן מכתבים ומסמכים אישיים. ה"שתיקה" ביחס לחייהן הפרטיים נובעת אולי גם מסיבות מבניות-תרבותיות ואפשר למקמה ביחס לעובדה שהלסביוּת הוגדרה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בעיקר בידי גברים ושיח גברי (בעיקר מהתחום הלגליסטי והרפואי). במצב זה בחרו אוגספורג והיימן להציג כלפי חוץ את שותפותן בדרך "קונוונציונלית": בהקשר של סוף המאה ה-19 והקוד החברתי הבורגני, גבר ואישה שחיו יחד בלא נישואין היו "סקנדל", אבל שתי נשים שפתרו את "בעייתן" (היותן לא-נשואות) על ידי מגורים משותפים היוו תופעה מקובלת.
יצאתי אפוא לחפש אותן, בעבודה כמו-בלשית לעתים, ומצאתי את סיפורן של נשים שמייצגות נאמנה את הגל הראשון של הפמיניזם בעת החדשה, וגם – את סיפורן של שתי נשים. אניטה אוגספורג ולידה גוסטבה היימן זוכות להוקרה (ואף האדרה) בכל מחקר על תנועת הנשים בגרמניה, בעיקר בשל תפקידן המרכזי במאבק על זכות הבחירה לנשים, אבל נדמה שהן נעלמות משפורצת מלחמת העולם הראשונה. יתרה מזאת, במחקרים שהוקדשו להן מדובר ב"סיפור גרמני" בעיקרו, שחסר את הממד הבינלאומי שהיה כה מרכזי לפעילותן ולהשקפת עולמן. זאת ועוד: מצאתי שהדילמות אשר בהן הן עסקו בתחילת המאה ה-20 מוכרות לי מתנועת הנשים ותנועת השלום העכשוויות: סוגיית השוויון מול שוני כבסיס לתביעת השחרור של הנשים, ההנגדות "טבע מול תרבות" ו"ציבורי מול פרטי", המתח האימננטי בין רדיקליזם למתינות, "פוליטיקה של נשים" מול "פוליטיקה של גברים", המתח מגדר-מעמד, המתח בין תפיסת אחוות הנשים (sisterhood) לנאמנות לאומית, פציפיזם אבסולוטי מול פציפיזם "ריאליסטי", הקשר בין פמיניזם לפציפיזם בחברה מיליטריסטית ועוד.
-
מתוך מבוא לספר שיצא לאור באחרונה בהוצאת רסלינג: "עד שהאנושות תשתחרר משיגעון המלחמה – על המאבק הפמיניסטי והפציפיסטי של אניטה אוגספורג ולידה גוסטבה היימן" מאת ד"ר אמירה גלבלום, חברת סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה וחוקרת בתחומי ההיסטוריה של נשים; פעילה בתנועה הפמיניסטית ובתנועות לשלום ולצדק חברתי. ספרה "גרמניה הנאצית: עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד" ראה אור באוניברסיטה הפתוחה (2005).
לרכישה מקוונת של הספר בהנחה
