חבר טלפן אלי ביום שני בבוקר בשעה מוקדמת, וקָבל מרה על הצעת החוק ה"סהרורית" של חברת הכנסת מירי רגב לסיפוח בקעת הירדן למדינת ישראל. התגובה שלי הייתה קצת אמביוולנטית. מנימת קולו של ידידי הבנתי שהוא חושב כי ח"כ רגב היא מקרה מיוחד של אישה קיצונית, אולי מטורפת למחצה, ומזה ניתן להסיק שרוב הסובבים אותה הם התגלמות השפיות. אבל מהחדשות בערוץ 10 ביום ראשון בערב הבנתי, שהיא הצליחה לגייס תמיכה רחבה להצעה שלה בקרב שרי הליכוד שלא לדבר על הסיעה בכנסת.
הפגנה בתל-אביב למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, 4 ביוני 2011 (צילום: אקטיבסטילס)
רגב היא מטרה קלה מדי. בקרב הציבור הליברלי בישראל קיים קונצנזוס רחב באשר לרמתה האינטלקטואלית, לאנושיותה ולמידת פתיחותה לרעיונות שיש להם משמעות אוניברסאלית ולא רק "יהודית". למען האמת היא באמת שנואה על רובנו וקשה לומר שאני רוחש לה חיבה מיוחדת. אבל היושר האינטלקטואלי מחייב אותנו להודות, שהיא ועמיתיה משקפים את הלכי הרוחות בליכוד לא פחות ואולי גם יותר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו. עלי תאנה כמו הח"כים לשעבר מיקי איתן ודן מרידור נשרו כבר מזמן מהעץ המרקיב הנטוע במצודת זאב בתל-אביב ואפילו דוד לוי ויורם ארידור מעוררים נוסטלגיה אצלנו לעומת המטורפים הפוליטיים שהציפו את סיעת הליכוד בכנסת שלא לדבר על מוסדות רחבים יותר כמו המזכירות, המרכז והוועידה.
בגלישה באינטרנט ניתן לגלות שרבים משונאיה של ח"כ רגב הצביעו בעד מפלגות החברות בקואליציה של נתניהו, ובעצם שיתוף הפעולה הפסיבי שלהם עם הליכוד הם מאפשרים חקיקה אנטי-דמוקרטית, בניסיון הנואל והמסוכן להדיר את האזרחים הערבים מהזירה הפוליטית הישראלית ולפגוע גם בפעילותו של השמאל היהודי. הימין הרדיקלי והימין הפרגמאטי מתווכחים ביניהם בנושאים מסוימים, וזה מאפשר לתלמידי שמעון פרס בארבע מפלגות (העבודה, יש עתיד, התנועה וקדימה) להשתתף "תוך מחאה" במלאכתו המזיקה של הממסד. מי שטוען שרגב היא סהרורית אולי צודק, אבל היא רק בורג לא חשוב במיוחד במערכת דומיננטית בפוליטיקה הישראלית, הפועלת בעולם לא מציאותי, בסיסמאות הזויות ובחוסר יכולת ורצון להתחבר לתהליכים באזור ובעולם. הסהרוריות הקדחתנית של רגב ושל חבריה מסוגלת להפעיל גופים גדולים יותר. בסביבה הפוליטית שלי בשנות השבעים ידעו היטב שראש הממשלה גולדה מאיר (1974-1969) תמיט אסון על כל האזור ותגרום למשברים כלכליים בכל רחבי העולם התעשייתי, בשל סירובה לדון עם המצרים על נסיגה מסיני ועם הסורים על נסיגה מרמת הגולן. רוב אנשי האופוזיציה שפעלו נגדה בכנסת היו ימנים והשמאל העקבי היה מבודד לגמרי. מנחם בגין וחבריו שעזבו את ממשלתה בשנת 1970 אפשרו לגולדה להציג את עצמה כפוליטיקאית לגיטימית מהמרכז, בעיני האזרחים ובזירה הבינלאומית. המנטרה שלה, "פשרה טריטוריאלית" לא הייתה אלא הסוואה, מעשה רמייה ממש, שחיפה על הסיפוח הזוחל ועל הקמת ההתנחלויות.
עכשיו נוקט נתניהו באותה שיטה, ורק המנטרה, "שתי מדינות לשני עמים", ששימשה פעם את השמאל הרדיקלי, אומצה על ידיו כדי ליצור מסך עשן מסביב לבנייה המסיבית בשטחים הכבושים. נתניהו איננו מסוגל לחקות בהצלחה את הפוזה הצבועה של גולדה. לרשותו של ראש הממשלה לא עומדים האינטרנציונל הסוציאליסטי, שלא לדבר על מתחזים מקצועיים כמו ישראל גלילי, שמעון פרס, אבא אבן ומשה דיין. לכן אין ביכולתו להציג את מדיניותו המחפירה בשטחים כשיא ההומניזם עלי אדמות. שחרור האסירים ירצה אולי כמה פקידים בממשל האמריקאי לטווח קצר מאוד. אחרי שנתניהו יקבל כמה מחמאות וצופי הטלוויזיה ברחבי העולם יעכלו עד תום את התמונות מקבלת הפנים ההמונית לאסירים בשטחים, יתחיל הקרב נגד ההתפשטות הטריטוריאלית. בוושינגטון כבר מבינים שדווקא הדרך העתיקה של תנועת העבודה, "עוד דונם ועוד עז", היא שמבטיחה את נישול הפלסטינים ואת סיכול כל ההזדמנויות לשלום. כך חוגגת לה האירוניה הרעיונית על חשבון המדיניות המציאותית. ראש הממשלה רתם את שני העיקרים של השמאל הרדיקלי ושל השמאל הציוני כדי לבנות עוד התנחלויות ולהרחיב את הקיימות. בעולם מזהים את המגמה, כי בסיעתו של נתניהו מקננים רגב, דני דנון וגדעון סער, במקום ח"כי המערך של גולדה. ח"כ ותיק מאוד עוד מימי מפא"י העתיקים אמר לי פעם במזנון הכנסת, ש"אבא אבן היה מסוגל להציג את הטבח בכפר קיביה (1953) כמחווה הומניטארית לעומת אנשי הליכוד, שיקבלו גינויים מכל העולם אם יהרסו איזו חירבה בכפר ערבי". אין צורך לומר שסגנונו לא היה מקובל עלי אז וגם לא עכשיו, אבל בדברים הייתה טמונה אמת צרופה. אנשי המשטר של לוי אשכול, של גולדה ואפילו של יצחק רבין הִקנו לממשלת ישראל לגיטימציה בינלאומית חרף העובדה שדווקא הם קבעו עובדות בשטחים שהפכו את יומרתם להיות אנשי שלום לבדיחה מרה. נתניהו נחשב בארצות הברית לרפובליקני ימני, לאויב מושבע של ברק אובמה בפרט ושל המפלגה הדמוקרטית בכלל וגם של הציבור הליברלי הרחב, שרוב יהודי ארצות הברית נמנים עליו. כיוון שאפילו אנשי ימין מובהקים מודעים עתה היטב לעובדה שההסברה (או התעמולה) היא נשק אסטרטגי חשוב גם במלחמה וגם במאבקים לשלום בתנאים סבירים בעיניהם, הנבונים שבהם מפנימים שגם נואם טוב ודמגוג מוּעד כמו נתניהו אינו יכול "להסביר" שום דבר לדעת הקהל הנאורה בעולם התעשייתי. מי שרוצה לכבוש, לרמוס עמים אחרים, להתנחל ולנשל צריך מסבירים דמויי אבא אבן, ולא את לימור לבנת או את ישראל כץ.
רגב היא כאמור "סהרורית" לדעת רבים. אבל מצביעי העבודה או "יש עתיד" הם סהרורים בדיוק באותה מידה. כבר עברו הימים שהכנסת בודדה את מאיר כהנא מסיעת כך, או התייחסה באיבה לרחבעם זאבי ממולדת. בסיעת הליכוד אין מיעוט ליברלי, או אפילו כזה המתחפש לנאור. שמעתם פעם על אלימלך רימלט המנוח מהליכוד או על חברו לסיעה יו"ר הכנסת יצחק ברמן, איש האצ"ל לשעבר, שגם הוא נפטר? לעומת אנשי הליכוד בהווה, השניים הם שילוב של דב חנין וזהבה גלאון. הדור הולך ופוחת, הימין הגזעני הודף את המחסומים האתיים והדמוקרטיים ומשווק את מרכולתו האפלה בגלוי. כדי להשתחרר מהסהרוריות עלינו לגלות את הנתיב המוליך אותנו לאור בקצה המנהרה, ולהאמין בסיכוי לשנות כאן דברים יסודיים. בינתיים, התקוות הן קלושות. רק מעטים מאמינים שניתן להיאבק נגד אויבי השלום בתנאים סטטיים. עלינו לדמיין תרחיש דינאמי, שיתגשם ככל הנראה רק אחרי הרס גדול ושבר נורא. בעתיד נצטער על כל טיפת דם שנשפכה, רק משום שסירבנו לעשות את הצעדים הדרושים לשלום בעוד מוֹעד.
- פורסם בכל העיר, 6 ינואר 2014
בקיצור, כל היהודים, חוץ ממצביעים חד"ש ומר"צ הם סהרוריים? עם שמצליח כ"כ אקדמית, טכנולוגית, וכו' – מאד מוזר ש-95% אחוז ממנו סהרורי. אולי כדאי לתת קצת כבוד לדיעות שונות משלך ולהתמודד איתם אידיאולוגית ואסטרטגית (לא רק לפי מוסר "טהור", כי גם הקומוניזם, כשהיה בשלטון, עבד עם הרבה מאד ריאל-פוליטיק), ולא לקרוא להם סהרוריים.
לא כל מי שחושב שהציונות היא לגיטימית ושמדינת ישראל היא חשובה לקיום ולבטחון העם היהודי הוא סהרורי. גם אלברט איינשטיין חשב ככה וגם וודי אלן חושבים ככה. האמת? גם ברק אובאמה וגם אנגלה מרקל. כולם סהרוריים? רק הערבים וה0.5% היהודים האנטי ציוניים לא?
מזכיר לי את המשוגע שנוסע בנתיב ההפוך מהתנועה וצועק שכולם נוסעים הפוך…
"…הפועלת בעולם לא מציאותי, בסיסמאות הזויות ובחוסר יכולת ורצון להתחבר לתהליכים באזור ובעולם."
איני מתומכי הליכוד או ממה שקרוי ה"מחנה הלאומי", אולם נראה שדווקא השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, פועל ב"ססמאות הזויות" ואינו "מחובר לתהליכים" במזה"ת דוגמת הרדיקלזציה האיסלאמית.
או שהוא "מחובר" בכיוון הפוך, קרי, מזין אותם…
לאורי: "עם שמצליח כ"כ אקדמית, טכנולוגית, וכו' – מאד מוזר ש-95% אחוז ממנו סהרורי."
זהו כבר הקדנציה השנייה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בין אם אתה מסכים אם דעותיו ובין אם לאו (ויש לי תחושה שאינך חסיד שלו), לא ניתן להתכחש שהמחנה הלאומי, הימיני, כיום הוא הגדול ביותר בכנסת. זה לא רק רוב זניח, אלא אין שום איום ממשי נכון להיום על יציבות. בשני הקדנציות הוחלט להקים ממשלה רחבה עם מפלגות לא רק מהימין. פעם שעברה נכנס העבודה ברשות אהוד ברק והפעם עם כניסת התנועה ויש עתיד. אני מחזק את מה שאורי אמר, שלהגיד שמי שציוני הוא סהרורי לא קשור למציאות.
אין מה להשוות בין גרמניה הנאצית למצב בישראל כיום. למרות שכיף לקטר ולהתלונן, אין כאן דיקטטורה והימין עלה לשלטון בצורה דמוקרטית כבר פעמיים, כאשר בפעם הקודמת כמעט וציפי לבני הייתה ראשת הממשלה אך פספסה את ההזדמנות. ההשווה היא דמגוגית ושטחית, ומונע יצירת דיאלוג פתוח ומועיל על הבנת המצב הסבוך באזור.