הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בינואר, 2014 2 תגובות

ב-26 ביולי 1953, קבוצה קטנה של מהפכנים חמושים – ובראשם פידל וראול קסטרו – הסתערו על מבצר המונקאדה בעיר סנטיאגו-דה-קובה. המהפכנים ביקשו לתפוס את המבצר, ולהביא להפלת הדיקטטורה של פולחנסיו באטיסטה, אשר שלט בקובה ביד קשה. המתקפה הייתה כישלון חרוץ, רבים מהמורדים נהרגו, והמנהיגים נאסרו, נשפטו ונשלחו לכלא.

במאי 1955 העניק באטיסטה חנינה לאסירים הפוליטיים בקובה, ופידל ושותפיו עברו חודשיים לאחר מכן למקסיקו. שם החלו בהכנות לקראת ניסיון נוסף להפיל את הדיקטטורה. לאחר שהצטרף אליהם המהפכן הארגנטינאי ארנסטו "צ'ה" גווארה, הם עלו ב-25 בנובמבר 1956 על סיפונה של האוניה "גראנמה", נחתו בקובה, והחלו במלחמת גרילה בהרים. הם התחילו כקומץ קטן של 82 לוחמים בלבד, בעלי חימוש דל. אולם אט-אט, הצליחו לשחרר חלקים מהאי, ולזכות בתמיכת האיכרים העניים בכל מקום אליו הגיעו. למורדים היו גם בעלי ברית בקרב מעמד העובדים העירוני.

CheLaCoubreMarchפידל קסטרו (משמאל) וצ'ה גווארה (מרכז) בצעדה לזכר קורבנות פיצוץ האונייה "לה קוברה", מרץ 1960 (מקור)

נגד כל הסיכויים, הכף נטתה לטובת צבא המורדים ולרעת באטיסטה. המהפכנים – שנקראו "תנועת ה-26 ביולי", על שם המועד בו אירעה המתקפה הכושלת על מבצר המונקאדה – הצליחו להנחיל תבוסות לצבאו של באטיסטה, שמנה 30,000 איש. בתחילת ינואר 1959 התקוממו העובדים בעיר הבירה הוואנה, והוכרזה שביתה כללית. הרודן באטיסטה נמלט, וצבא המורדים נכנס לעיר והקים ממשלה מהפכנית.

מה הייתה תפיסת העולם של פידל, ראול, צ'ה והמנהיגים המרכזיים של תנועת ה-26 ביולי, בשנים שלפני ניצחון המהפכה? פידל מעיד על עצמו, כי לנגד עיניו עמדו לא רק תפיסותיו המהפכניות-דמוקרטיות של חוזה מרטי, הגיבור הלאומי הקובני, אלא שכבר בשלהי שנות הארבעים החל לגבש תודעה מרקסיסטית: "בשנים הראשונות ללימודי באוניברסיטה… התחלתי לראות כל מיני דברים שלא מצאו חן בעיני, וגם גיבשתי תודעה פוליטית רדיקלית יותר, ולמדתי עוד ועוד על מרקס ועל לנין. קראתי גם את אנגלס, וכתבים פילוסופיים רבים נוספים, אבל בעיקר קראתי את הכתבים של מרקס… באוניברסיטה הזאת – שהגעתי אליה כשבתוכי מפעמים רוח מרדנית ורעיונות בסיסיים אחדים ביחס לצדק – הפכתי למהפכן, הפכתי למרקסיסט-לניניסט… בשנת 1952 כבר הייתי מרקסיסט-לניניסט גמור. אני אומר זאת בגלל מה שלמדתי באותן שנים, דברים שבלעדיהם לא הייתי יכול למלא שום תפקיד. אם לקולומבוס לא היה מצפן, הוא לא היה מגיע לשום מקום. אבל המצפן היה קיים, ולי היה מצפן: כל מה שגיליתי אצל מרקס ולנין" ("פידל – אוטוביוגרפיה", מאת פידל קסטרו ואיגנסיו רמונט, הוצאת ידיעות ספרים, 2007. תירגם: יורם מלצר. עמ' 75, 77).

פידל ושותפיו למדו מלנין, כי בארץ קולוניאלית-למחצה כמו קובה, בה הקפיטליזם אינו מפותח וחלק גדול מהאוכלוסייה הם איכרים, הבורגנות המקומית היא הססנית, והאינטרסים שלה שזורים בהמשך השליטה והתלות באימפריאליזם.

כך תוארה הבעיה בפרוגראמה שאימצה המפלגה הקומוניסטית הקובנית בוועידתה הראשונה (1975):

"הסתירה בין התפתחות כוחות הייצור לבין יחסי הייצור הקפיטליסטיים, אשר הוחרפה בגלל המאפיינים המיוחדים המצויים בכל ארץ בלתי-מפותחת הנתונה תחת ניצול כלכלי ופוליטי מצד האימפריאליזם, הגדירה משימות אשר הבורגנות הקובנית החלשה והכנועה לא יכלה לעמוד בהן…

הבורגנות המקומית לא יכלה לעמוד בראש המהפכה, בגלל חולשתה הכלכלית, כפיפותה בפני האינטרסים האימפריאליסטיים של היאנקים, והפחד שלה מפני פעולת ההמונים. לכן, היא התנגדה אפילו לצעדים שעל המהפכה לנקוט בשלב הראשון שלה, שלב השחרור הלאומי.

האינטרסים הכלכליים הכרוכים זה בזה של המונופולים היאנקים, של האוליגרכיה של בעלי-ההון ובעלי-האחוזות, ושל שאר הבורגנות המקומית, גורמים לכך שכל שינוי הנוגע לשכבות אלה באוכלוסייה – ייתקל בהתנגדות בצורה מצד הבורגנות כולה. בתנאים של שליטה אידיאולוגית וכלכלית של האימפריאליזם, הבורגנות בארצות העולם השלישי מתנגדת אפילו לצעדים שאינם חורגים מהמסגרת הבורגנית-הדמוקרטית. בארצות אלה, הבורגנות חוששת שהתפתחות התהליך המהפכני תוביל באורח בלתי-נמנע לסוציאליזם" ("המצע הפרוגראמטי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית", עמ' 55)

בראיון שהעניק פידל במאי 1963 לשבועון "אל סול", בהוצאת המפלגה הסוציאליסטית של אורוגוואי, הוא נשאל מפורשות: "על כתפי מי מוטל להגשים את השלב הראשון של המהפכה, שלב השחרור הלאומי, האם על הבורגנות או על הדיקטטורה של הפרולטריון?" והוא השיב: "את המהפכה יכולה להוציא לפועל רק הדיקטטורה של הפרולטריון, שכן על המדינה להיות בידי המעמדות אשר סבלו, עד התקופה האחרונה, מדיכוי" ("קסטרו מגדיר את התיאוריה של המהפכה הקובנית", 10.5.1963, "אל סול")

אם כך, לדעת המהפכנים הקובנים, אין אפשרות לסמוך על הבורגנות המקומיות שתעז להיאבק למען דמוקרטיה ושחרור לאומי, למען פיתוח הכלכלה באופן עצמאי מהאימפריאליזם. לשיטתם, תפקיד זה נופל על כתפי המוני העם, בהנהגת מעמד העובדים, שעליו לתפוס את השלטון ולהנהיג את שני שלבי המהפכה: השלב הראשון, הבורגני-הדמוקרטי, והשלב השני, הסוציאליסטי. הפרוגראמה של הקומוניסטים הקובנים מסכמת כיצד יושמה תיאוריה לניניסטית זו למציאות של קובה:

"הניצחון המהפכני של ה-1 בינואר 1959, שינה, ביסודו של דבר, את יחסי הכוחות בין המעמדות החברתיים בארצנו. הברית של הבורגנות ובעלי-האדמות הודחה מהשלטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו, השלטון עבר לידי ברית של המוני העם, שבה המשקל המכריע ניתן לאינטרסים של מעמד העובדים ושל האיכרים העמלים, שיוצגו בידי צבא המורדים, עטור הניצחון, ובידי ההנהגה המהפכנית שלו. החלה מהפכה חברתית עמוקה.

אומנם, המהפכה הקובנית הציגה שורה שלמה של מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהמיוחדות ומהתנאים הלאומיים הקונקרטיים, ומהמצב הבינלאומי במסגרתו התפתחה. ברם, היא התגשמה בהתאם לחוקים היסודיים של תהליכי ההיסטוריה אותם חושף המרקסיזם-לניניזם, והיא איששה את נכונות התזות הלניניסטיות בדבר האפשרות של התפתחותה הבלתי-פוסקת של המהפכה, עד הפיכתה למהפכה סוציאליסטית.

אין מכשול בלתי-עביר המפריד בין השלב הדמוקרטי-עממי והאנטי-אימפריאליסטי לבין השלב הסוציאליסטי. בעידן האימפריאליזם, שני השלבים הם חלק מתהליך אחד, שבו הצעדים הדמוקרטיים לשחרור לאומי – שלעיתים, כבר נושאים עמם גוון סוציאליסטי – סוללים את הדרך אל הצעדים הסוציאליסטיים באמת. השאלה המכרעת והמגדירה של תהליך זה, היא השאלה מי מנהיג אותו, בידי איזה מעמד נמצא השלטון הפוליטי…

מצב זה – שבו המשימות הדמוקרטיות ומשימות השחרור לאומי יכולות להתגשם רק בידי מעמד העובדים, אשר יעמוד בראש המדינה – מחייב קשר הדוק בין הצעדים והמשימות של השלבים הראשון והשני של המהפכה שלנו, וכן מחייב את התפתחותה הבלתי-פוסקת מהשלב הראשון אל השלב השני, במסגרת תהליך אחד…

בינואר 1959 החל השלב הדמוקרטי-עממי, האגררי והאנטי-אימפריאליסטי של המהפכה שלנו, שאופיין בנקיטת מספר צעדים לטובת האינטרסים המשותפים לכל המעמדות ושכבות העם, אשר היוו את הבסיס לניצחון המהפכה. צעדים אלו הוגדרו באופן מרקסיסטי בהצהרתו ההיסטורית של פידל קסטרו 'ההיסטוריה תזכה אותי'" ("המצע הפרוגראמטי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית", עמ' 46-48, 55-56).

מהי אותה הצהרה של פידל קסטרו, אליה מתייחסת הפרוגראמה של המפלגה? מדובר בנאום ההגנה שנשא פידל בבית המשפט בסנטיאגו-דה-קובה, באוקטובר 1953, שם נשפט על חלקו במתקפה הכושלת על מבצר המונקאדה. בנאום דרמטי וארוך זה, שטח פידל את בעיותיה החברתיות של קובה, והציג את תמצית המצע המהפכני של תנועתו. הנאום נחתם במילים המפורסמות: "הרשיעו אותי. אין זה משנה. ההיסטוריה תזכה אותי".

נוסח כתוב של הנאום הוברח מהכלא, והודפס בחוברת שהופצה בחוגי השמאל בקובה. את הרעיונות המופיעים בנאום, החל פידל לפתח שנה קודם לכן:

"ב-1952 התוויתי אסטרטגיה לעתיד: להפעיל תוכנית מהפכנית, ולארגן התקוממות עממית. החל מאותו רגע הייתה לי תפיסה שלמה של דרכי המאבק, ואני אחזתי בראיונות המהפכניים היסודיים, הרעיונות המצויים ב-'ההיסטוריה תזכה אותי'" ("פידל – אוטוביוגרפיה", עמ' 84).

היעדים הפרוגראמטיים אותם שטח בנאומו, היו יעדי השלב הראשון של המהפכה הקובנית, השלב הבורגני-דמוקרטי:

"ממשלה מהפכנית, הנהנית מתמיכת העם ומיחס-כבוד מצד האומה, תטהר את המוסדות השונים מכלל הפקידים המכורים והמושחתים, ואחר-כך תיגש מיד לתיעוש הארץ, בגייסה את כל ההון הרדום… באמצעות הבנק הלאומי, הבנק לחקלאות ולתעשייה, והבנק לפיתוח…

לאחר יישוב מאה אלף החקלאים הזעירים, כבעלי הקרקע, על החלקות שהיו חכורות בידיהם בעבר, תיגש ממשלה מהפכנית מיד לפתרון בעיית-הקרקע. תחילה נקבע, כפי שמחייבת החוקה, את שטח הקרקע המקסימאלי לכל סוג של מפעלים חקלאיים, ואת העודף נרכוש בדרכים שונות: הפקעה, החזרת הקרקעות שנגזלו מן המדינה… שנית, נחלק את עודף-הקרקע בין משפחות של חקלאים… ונעודד הקמה של קואופרטיבים חקלאיים…

ממשלה מהפכנית תפתור את בעיית השיכון בהעמדת דמי-השכירות על מחציתם… הכפלת המיסים על בתים שכורים פי-שלושה; הריסת משכנות עוני והקמת בתי-דירות מודרניים במקומם; ובמימון מפעלי שיכון בכל רחבי האי בקנה-מידה שלא הייתה כמותו – מתוך הנחה שכשם שכל משפחה בכפר צריכה להיות בעלת חלקת אדמה משלה, כך כל משפחה בעיר צריכה להיות בעלת בית או דירה משלה…

עם ביצוע המפעלים והרפורמות האלה, תחלוף בעיית-האבטלה מאליה, והעבודה לשיפור מצב-הבריאות של העם והמאבק בליקויים – יוקלו בהרבה.

ולבסוף, ממשלה מהפכנית תיגש לרפורמה יסודית של מערכת החינוך" ("קובה – אנטומיה של מהפכה", ליאו הוברמן ופול סוויזי, הוצאת ספריית פועלים, 1960. תירגם: שמואל גילאי. עמ' 59-61).

לנין והבולשביקים גייסו את המוני העם ברוסיה לטובת המהפכה לא בעזרת סיסמאות כלליות למען סוציאליזם, אלא באמצעות תביעות קונקרטיות – חלוקת אדמה לאיכרים העניים, שיפור תנאי חייהם של העובדים העירוניים הסובלים מרעב, והוצאת רוסיה ממלחמת העולם האימפריאליסטית. תביעות אלה, שסוכמו בסיסמא המלהיבה "שלום, אדמה ולחם", הם שהניעו מיליוני פועלים ואיכרים ברוסיה לתפוס את השלטון, ולהעבירו לידי המועצות (הסובייטים).

בדומה, פידל ותנועת ה-26 ביולי הציגו פרוגראמה אשר תוקפת את כל בעיות היסוד של החברה הקובנית: את בעיית הדיור בערים, את החלוקה הלא-שוויונית של אדמות חקלאיות בכפר, את האנאלפביתיות והיעדר מערכת חינוך נאותה, את האבטלה, וכו'.

יש שימתחו ביקורת על גישה זו, ויטענו כי בכך שתנועת ה-26 ביולי דחתה את ביצוע הצעדים הסוציאליסטים לשלב מאוחר יותר, היא הסתכנה בכך שהמהפכה תישאר בגבולות הקפיטליזם בלבד. אולם עבור המהפכנים הקובנים, הקשר בין הרפורמות הדמוקרטיות לבין הצעדים הסוציאליסטיים, בין השלב הבורגני-דמוקרטי לבין השלב הסוציאליסטי של המהפכה, הוא מובהק וברור. עבורם – כמו עבור לנין – מדובר בשני חלקים של תהליך מהפכני אחד, הממשיך בצורה שאינה פוסקת מהשלב הראשון אל השלב השני:

"מרגע שמגיעים לשלטון, יש צורך לחוקק חוקים מהפכניים. הפחתת שכר הדירה או השבת הכספים שנבזזו מהעם – אלו אינם חוקים סוציאליסטיים. הלאמת חברות, הקמת חוות חקלאיות קולקטיביות וקואופרטיבים, העברת החינוך לידי המדינה – אלה צעדים סוציאליסטיים. עם זאת, ישנה תלות בין החוקים הראשונים לבין החוקים האחרונים, ממש כשם שישנה תלות בין א' לבין ת'…

יש רק מהפכה אחת. הדבר דומה לילד שעובר שלבים שונים של התפתחות, בדרכו להפוך לאדם בוגר. אי אפשר לפרק אותה לשתי מהפכות נבדלות זו מזו, אלא רק לשני שלבים… מהפכה מחולקת לשלבים לשם לימוד שלה, ממש כשם שגוף האדם מחולק לראש, לאגן, לגפיים, וכו'. אבל חלוקות כאלה הן מלאכותיות. מהפכת השחרור הלאומי היא חלק מהמהפכה הסוציאליסטית. אם היא נשארת תקועה בשלב הראשון – מדובר בלא יותר מאשר סתם מהפכה בורגנית, אבל זה לא ייתכן במאה העשרים" ("קסטרו מגדיר את התיאוריה של המהפכה הקובנית").

בנאום ההגנה במשפטו של פידל – נאום אשר לימים כונה בשם "מצע מונקאדה" – הוא שולל פתרונות קפיטליסטיים לבעיותיה של קובה: "הפרחת סיסמאות כגון 'חופש מוחלט של היוזמה', 'ערובות להון-השקעות' ו-'חוק הביקוש-וההיצע' – לא באלה נפתור את הבעיות שלנו" ("קובה – אנטומיה של מהפכה", עמ' 59). אם כן, כיצד בכוונתו להגשים מטרות אלה? פידל המשיך ואמר:

"היכן יימצאו הכספים לכל אלה? לכשיושם קץ למבול-המעילות בכספי הציבור, לכשיחדלו פקידי-הציבור מלקבל שוחד מחברות גדולות החייבות מיסים למדינה, לכשינוצלו במלואם האוצרות העצומים של הארץ, ושוב לא נקנה טנקים, מפציצים ותותחים לארץ זו (שאין לה גבולות להגן עליהם, וכלי המלחמה, שקונים עכשיו, משמשים נגד העם), כשיגלו עניין בחינוך הבריות, יותר מאשר בקטילתם – או-אז יהיה כסף, די והותר.

קובה יכולה בקלות לכלכל אוכלוסייה גדולה פי-שלושה מן הנוכחית, ואין שום תירוץ לעוני המשפיל אף של אחד מתושביה. השווקים היו צריכים להיות משופעים בתוצרת, המזווים – מלאים, ידי כל – מלאות-עבודה. אין זו מחשבה שאינה מתקבלת על הדעת. מה שאינו מתקבל על הדעת הוא, כי יש מי שעולה על יצועו רעב, כי ילדים גוועים מאין טיפול רפואי; מה שאינו מתקבל על הדעת הוא, ש-30% מאנשי הכפרים שלנו אינם יודעים לכתוב את שמותיהם, וש-99% מהם אינם יודעים דבר על תולדות קובה. מה שאינו מתקבל על הדעת הוא, שרוב תושבי הכפרים שלנו נתונים כיום בתנאים גרועים יותר מן האינדיאנים, שקולומבוס גילה אותם 'בארץ היפה ביותר שראו עיני-אדם מימות-עולם'" (שם, עמ' 61).

את התכנית הזו – המתאימה לשלב הראשון, הבורגני-דמוקרטי, של המהפכה – החלה תנועת ה-26 ביולי ליישם עם הגיעה לשלטון, אחרי ניצחון המהפכה בינואר 1959.

"היעדים הפרוגראמטיים של המהפכה מיזגו בין רעיונותיו של חוזה מרטי בדבר שחרור לאומי, לבין התפיסה המרקסיסטית-לניניסטית, בה דגלו פידל קסטרו ומנהיגים אחרים של התנועה המהפכנית, עוד לפני המתקפה על המונקאדה. מיזוג זה מתבטא באופיו של השלב הזה של המהפכה הקובנית, שלב מתקדם מבחינה חברתית ומבחינת המאבק לשחרור לאומי" ("המצע הפרוגראמטי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית", עמ' 48)

  • זהו חלק שני מתוך מאמר בן שלושה חלקים, קראו את חלק א', ואת חלק ג'
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. הם הצליחו כי. . .‎ הגיב:

    כי לא העתיקו הכל מהסובייטים, אלא פיתחו מודל אחר, פחות בירוקרטי בניגוד לאפרצ'ניקים ששלטו ברוסיה הסובייטית ואח"כ בברה"מ. פידל גם לא היה סטלין, ולא רצח את האליטה של העם הקובני. הבורגנות נמלטה למיאמי, וגם הזונות.
    ברוסיה שמעתי אגדה על חבר מפלגה товарищ, שהעז לבוא ללנין מזכ"ל המפלגה, ולשאול: "אמור לי חבר Генсек, האם הסוציאילזם הוא מדע, או דת?". . . חיכך לנין בדעתו, ליטף את שערו וענה: "זה מדע!" הגיב החבר: "אם כך מדוע לא ניסיתם זאת – בניסוי מדעי – על הקופים?"

  2. הזונות נמלטו למיאמי? הגיב:

    ומי הן גדודי הגברות ברחובות הוואנה, מלונותיה ומועדוניה המשרתות בנדיבות את נחילי תיירי המין הזורמים לקובה מכל קצווי תבל (לאחרונה הרבה סינים…) והפכו את קובה לבית זונות צף העולה בביצועיו אפילו על תאילנד?

    לא רק הבורגנות נמלטה מקובה, גם רבים מ'חבריו לנשק' של קסטרו נמלטו אחרי שהתאכזבו מביצועי 'מדע הסוציאליזם' בקובה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים