הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בינואר, 2014 6 תגובות

קובה הינה ארץ איכרית ברובה, ולכן המשימה הדחופה ביותר אשר עמדה על סדר יומה של הממשלה עם ניצחון המהפכה, הייתה יישום הרפורמה האגררית: הפקעת האדמות מידי בעלות האדמות הגדולים, וחלוקתן לאיכרים העניים, מחוסרי האדמות. 85% מכלל החקלאים בקובה היו חוכרים את אדמותיהם, ולמעלה ממחצית מהאדמות המעובדות היו שייכות לזרים.

Cuba_canna_da_zuccheroמטע קנה סוכר בקובה (מקור)

"יישום חוק הרפורמה האגררית במאי 1959, היה אחד הצעדים החשובים ביותר והרדיקליים ביותר שננקטו בשלב זה של המהפכה הקובנית. הרפורמה האגררית טיאטאה הצידה את בעלי-האדמות הגדולים, הן את אלה שנמנו עם המונופולים הזרים והן את אלה שנמנו עם האוליגרכיה בעלת-הרכוש המקומית. הרפורמה מסרה את האדמות לידי האיכרים העמלים, אשר נהגו קודם לכן לעבד את האדמה בפועל, אולם מבלי להיות בעליה, כלומר – נוצלו בידי מעמד בעלי-האדמות…

צעד זה, אשר התחיל את השינוי המהפכני של יחסי הייצור – שהם הבסיס הכלכלי של החברה – לא חרג, לכשעצמו, מעבר למסגרת של מאבק לשחרור לאומי, בתור השלב הראשון של המהפכה. אולם הוא התחיל תהליך אשר בהתממשותו הוביל לכך שהבעלות על אמצעי ייצור יסודי ביותר, דוגמת האדמה, התחלפה מבעלות פרטית לבעלות המדינה. בזכות האינטרסים המעמדיים שעמדו לנגד עיני מרבית ההנהגה המהפכנית של המדינה, הדבר הוביל לצמיחת מה שלימים התפתח והפך למגזר הסוציאליסטי של כלכלת קובה.

עם יישום הרפורמה האגררית, האינטרסים האימפריאליסטיים ספגו מהלומה אדירה. קיומו של שלטון מהפכני, המייצג בראש ובראשונה את מעמד העובדים ואת האיכרים העמלים, האיץ באופן משמעותי את התמורות החברתיות, וחידד את האופי המעמדי של השלטון. תהליך הפקעת והעברת הבעלות על האדמה לידי האיכרים התבצע בזריזות, ולווה בגידול מהיר בתודעתם המהפכנית של ההמונים.

ההחרפה הקיצונית של המאבק המעמדי בקובה, נבעה מהמתקפות הגוברות של האימפריאליזם האמריקאי, ומהברית של כל חלקי הבורגנות המקומית עם האימפריאליסטים, עם האוליגרכיה, ועם סוכניהם שהודחו מן השלטון. הדבר הוביל לרדיקליזציה מהירה של ההמונים ושל התהליך המהפכני כולו" (המצע הפרוגראמטי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית", עמ' 49-51).

הרפורמה האגררית לא חרגה מגבולות השלב הלאומי-דמוקרטי של המהפכה. היא אומנם הניחה את היסודות למיגור הקפיטליזם באי, אולם צעד זה לכשעצמו – לא היווה עדיין מעבר אל הסוציאליזם. אך בעבור האימפריאליזם האמריקאי, אשר ראה באמריקה הלטינית כולה ובקובה בפרט את החצר האחורית שלו, היה מדובר במעשה בלתי נסבל.

בנאום שנשא פידל ב-1975, בוועידה הראשונה של המפלגה הקומוניסטית הקובנית, הוא תיאר את המצב בפניו ניצבה המהפכה באותם הימים:

"האם בתנאיה של ארץ דוגמת קובה, יכלה המהפכה להגביל עצמה רק להגשמת משימות השחרור הלאומי, תוך שימור משטר הניצול הקפיטליסטי, או האם היה עליה להתקדם לקראת שחרור חברתי גמור?

האימפריאליזם לא יכול היה לסבול אפילו מהפכה לשחרור לאומי בקובה. ברגע שנחקק חוק הרפורמה האגררית, ארה"ב החלה להכין מתקפה צבאית נגד קובה. עבור ארה"ב, סוציאליזם בקובה היה עוד פחות נסבל מאשר שחרור לאומי…

לאומה הקובנית לא הייתה ברירה. העם לא רצה ולא יכול היה להיעצר. השחרור הלאומי שלנו והשחרור החברתי שלנו היו כרוכים זה בזה באופן בלתי ניתן להתרה. היה זה הכרח היסטורי להתקדם קדימה, ואילו להיעצר באמצע הדרך – הייתה זו פחדנות ובגידה" (דו"ח הוועד המרכזי לוועידה, עמ' 46-47).

ב-5 ביולי 1960, הגיבה ארה"ב בכך שהגבילה את ייבוא הסוכר הקובני לשוק האמריקאי. במקביל, החלו שירותי הביון האמריקאיים לארגן ניסיונות שונים לחבל באופן פיזי בכלכלה הקובנית, ולארגון מהפכת-נגד. ברית-המועצות התערבה, והציעה לסייע לקובה מבחינה כלכלית, וכמו כן לספק ערובות להגנתה במקרה שתותקף.

בתגובה להתפתחויות אלה, למעלה ממיליון קובנים התכנסו בהוואנה לעצרת פוליטית ענקית, אשר הביעה תמיכה בגילוי דעת בשם "הצהרת הוואנה". מדובר בכתב אישום חריף ביותר נגד האימפריאליזם האמריקאי:

"דמוקרטיה אינה עולה בקנה אחד עם אוליגרכיה פיננסית, עם אפליה גזענית, ועם הפשעים שמבצע הקו-קלוקס-קלאן; אינה עולה בקנה אחד עם הרדיפה אשר מנעה מהעולם, במשך שנים ארוכות, לשמוע את קולו הנהדר של [הזמר הקומוניסט האפרו-אמריקאי] פול רובסון, שהיה כלוא בארצו-שלו, ועם הרדיפה אשר הובילה להריגתם של הרוזנברגים [יוליוס ואתל רוזנברג, אשר הורשעו בריגול למען ברה"מ והוצאו להורג – א.ו]…

האסיפה הלאומית הכללית של העם הקובני מגנה את בעלי-האדמות, האחראים לתנאי העוני בהם חיים האיכרים, ולשיטה החקלאית המפגרת והבלתי-אנושית; מגנה את שכר הרעב ואת הניצול המחפיר של העובדים בידי בעלי אינטרסים בלתי-מוסריים; מגנה את האנאלפביתיות, את המחסור במורים ובבתי-ספר, את המחסור ברופאים ובבתי-חולים, את העובדה שאין דואגים לקשישים באמריקה הלטינית; מגנה את האי-שוויון ואת הניצול של נשים; מגנה את האפליה נגד השחורים והאינדיאנים; מגנה את האוליגרכיה הצבאית והפוליטית אשר דואגת שעמינו ימשיכו לחיות בעוני גמור, ומונעת מהם להתפתח באופן דמוקרטי ולממש את עצמאותם; מגנה את מסירת אוצרות הטבע של ארצותינו לידי המונופולים הזרים – מדיניות של כניעה, אשר בוגדת באינטרסים של העמים; מגנה את הממשלות אשר מתעלמות מרחשי הלב של עמיהן, ונכנעות לתכתיבים של וושינגטון; מגנה את ההונאה השיטתית של העמים בידי תקשורת ההמונים, המשרתת את האינטרסים של האוליגרכיות ואת המדיניות של האימפריאליזם הדכאני…

[האסיפה הלאומית הכללית של העם הקובני] מגנה את המונופולים ואת ההתארגנויות האימפריאליסטיות, אשר שודדים את אוצרותינו, מנצלים את העובדים והאיכרים שלנו, דואגים שכלכלותינו יישארו חלשות, ומפקירים את החיים הפוליטיים של אמריקה הלטינית לשירות האינטרסים והתכניות שלהם.

בקיצור, האסיפה הלאומית הכללית של העם הקובני מגנה הן את הניצול של אדם בידי אדם, והן את הניצול של הארצות התת-מפותחות בידי ההון הפיננסי האימפריאליסטי" ("הצהרת הוואנה הראשונה").

נפל דבר בקובה. התודעה המעמדית של המוני העם עלתה על פסים מהפכניים-פרולטאריים, והשלב הראשון, הלאומי-דמוקרטי של המהפכה, הגיע לסיומו. נפתח השלב השני.

"הצהרת הוואנה הראשונה, ב-2 בספטמבר 1960, גינתה את הניצול של אדם בידי אדם, ובישרה את תחילת הפרספקטיבה הסוציאליסטית. במהלך המחצית השנייה של 1960, החלו להתבצע הלאמות בעלות אופי סוציאליסטי ואנטי-אימפריאליסטי. המהפכה הקובנית נכנסה לשלב הבנייה הסוציאליסטי.

ב-6 באוגוסט, החברות האמריקאיות הגדולות הולאמו, וב-17 בספטמבר הולאמו גם הבנקים האמריקאיים. ב-13 באוקטובר, הולאמו כל יתר הבנקים הקובניים והזרים, ו-382 חברות הון מקומיות. ב-24 באוקטובר, בתגובה לאמברגו על מוצרים קובניים, שהטילה ארה"ב חמישה ימים לפני כן, הולאמו כל יתר הנכסים האמריקאיים בקובה.

כמה ימים קודם לכן, ב-15 באוקטובר 1960, הכריז פידל קסטרו כי מצע מונקאדה הוגשם במלואו. המהפכה עמדה כעת בפני המשימה המיידית של בניית סוציאליזם בקובה" ("המצע הפרוגראמטי של המפלגה הקומוניסטית הקובנית", עמ' 51-52).

המהפכה הקובנית הלכה בדרך בה הלכה המהפכה הרוסית, עשרות שנים קודם לכן. בינואר 1959 בקובה – כמו באוקטובר 1917 ברוסיה – הוקמה דיקטטורה מהפכנית-דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות, אשר החלה בהגשמת משימות השלב הראשון של המהפכה. באוקטובר 1960 בקובה – כמו בקיץ-סתיו 1918 ברוסיה – המאבק המעמדי הבשיל, חל פילוג בשורות האיכרות – בין השכבות המבוססות יותר, המעוניינות בהמשך קיומה של כלכלת שוק, לבין השכבות העניות, אשר חוברות אל הפרולטריון – והמהפכה עברה לשלב השני, הסוציאליסטי.

"מאפיין ייחודי של קובה, במעבר מהשלב הדמוקרטי, העממי, האגררי והאנטי-אימפריאליסטי אל השלב הסוציאליסטי, נעוץ בעובדה כי המעבר אירע במהלך תקופת זמן קצרה, ותחת אותה הנהגה מהפכנית. בעיית השלטון נפתרה ביסודו של דבר, כבר מתחילת שני שלבי המהפכה.

בתחילה, השלטון הפוליטי לבש את הצורה של דיקטטורה מהפכנית-דמוקרטית של המוני העם: של העובדים, של האיכרים, של הזעיר-בורגנות העירונית, ושל שאר שכבות האוכלוסייה, אשר האינטרסים שלהם היו מנוגדים לאלו של האוליגרכיה השלטת, הן זו האימפריאליסטית והן זו הבורגנית ובעלת-האדמות.

כעת, בשלב השני, שלב הבנייה הסוציאליסטית, השלטון הפוליטי לבש צורה של הדיקטטורה של הפרולטריון בברית עם האיכרים העמלים ועם כל שאר שכבות החברה, אשר האינטרסים שלהם מנוגדים לאלה של המשטר הקפיטליסטי" (שם, עמ' 52-53).

ולסיכום…

במלאות 55 שנים לניצחון המהפכה הקובנית, ביקשתי להראות כי האסטרטגיה שהנחתה את פידל קסטרו ואת ההנהגה של תנועת ה-26 ביולי, הייתה, ביסודו של דבר, אותה האסטרטגיה שלנין התווה עבור הבולשביקים ברוסיה. חרף ההבדלים הגדולים בין שתי הארצות, וחרף ההבדלים בתנאים הבינלאומיים ששררו ב-1917 וב-1959, המשותף לשתי המהפכות, הוא ששתיהן התרחשו בארצות בהן ההתפתחות הקפיטליסטית הייתה מפגרת, ועובדה זו הייתה מכרעת לצורך הגדרת הדינמיקה המעמדית שלהן.

המובאות בהן השתמשתי כדי להצדיק טענה זו, לקוחות כולן "מפי האתון": לגבי המהפכה הרוסית – מפי לנין, ולגבי המהפכה הקובנית – מפי פידל עצמו, או מתוך מסמכי הוועידה של המפלגה הקומוניסטית הקובנית. ייתכן שכצעד של זהירות היסטורית, נכון היה להסתמך על מחקריהם של היסטוריונים החוקרים תהליכים מהפכניים אלה מבחוץ; לא כמחולליהם, אלא כמשקיפים וכמנתחים.

חרף זאת, אני מאמין שניתן לייחס תוקף לניתוח המצוי במובאות מלנין ומפידל. ההיכרות האינטימית של מנהיגים אלו עם התהליכים המהפכניים אותם הנהיגו, והאוטוריטה העצומה שצברו כתיאורטיקנים וכמנהיגים – המנווטים בתנאים קשים ביותר, ובתוך מציאות קשה ועוינת – הופכים אותם, לדעתי, לברי סמכא בתחומם.

דומני שגם אם מאמצים פרשנות אשר אינה מקבלת כפשוטן את הטענות של לנין ושל פידל אודות הסיטואציה הספציפית מולה ניצבו, עדיין נראה לי כי אין מחלוקת על הדברים הבאים: (1). שלנין העריך כי הדינמיקה המעמדית של המהפכה הרוסית תהיה כזו, שהמהפכה תתפתח בה בשני שלבים: תחילה שלב בורגני-דמוקרטי, אשר בתורו יתפתח לשלב סוציאליסטי; (2). שלאחר אוקטובר 1917, לנין סבר כי מהלך המהפכה אישש הערכה זו; (3). שהמהפכנים הקובנים, לאחר ינואר 1959, השתמשו במסגרת ניתוח דומה לזו של לנין כדי לתאר את התפתחות המהפכה הקובנית.

אומנם, ייתכן כי לנין ופידל טעו בהעריכם את הדינמיקה המעמדית, כפי שזו התפתחה בפועל בארצותיהם (אם כי, כפי שציינתי, אינני סבור שזה המצב). אך גם בהינתן זאת, שלוש הקביעות אותן שטחתי לעיל – המתייחסות לאופן הסובייקטיבי בו הם ראו והבינו את התהליך המהפכני, להבדיל מהצורה הממשית שהוא לבש – נותרות בתוקף.

הבנת המסגרת התיאורטית של מנהיגי המהפכות ברוסיה ובקובה היא תובנה בעלת ערך היסטורי, אולם גם בעלת ערך פוליטי-אקטואלי. עם התמשכות המשבר הקפיטליסטי העולמי, גובר העניין בבחינת חלופות לשיטה החברתית-כלכלית הקיימת. תנועות המחאה החברתית, בשורה של ארצות, העמידו מתוכן פעילים, אשר מגלים את המרקסיזם ככלי ניתוח וכתיאוריה לשינוי מהפכני של החברה. אך הדיון המרקסיסטי בסתירותיו ובחולשותיו של הקפיטליזם, אינו יכול לחמוק מלדון בניסיונות הסוציאליסטיים של המאה העשרים – אלה שקרסו ואלה הממשיכים להתקיים – ובלקחים אותם יצטרכו ללמוד מי שמבקשים לבנות סוציאליזם במאה ה-21.

הניסיון העשיר של המהפכה הרוסית והמהפכה הקובנית, העומק התיאורטי של לנין, והמופת ההרואי של פידל – ימשיכו להוות מקור השראה לכל מי שנאבקים ונאבקות לשינוי חברתי ולעתיד סוציאליסטי.

  • זהו חלק שלישי מתוך מאמר בן שלושה חלקים. קראו את חלק א', ואת חלק ב'
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ריקרדו הגיב:

    בקובה אין באמת סוציאליזם, זו בסהכ פרופגנדה למערב. רוב העם הקובני רעב ומחוסר עבודה. יש הרבה מחוסרי בית, כולל ילדים וזקנים.
    נכון שיש רופאים, אך תרופות אין.
    עפי מה שקורה היום בקובה אי אפשר לקרוא למהפיכה הצלחה.
    היום זוהי עריצות אלימה שלא שונה מדיקטטורות מגונות אחרות.

  2. א.קורא הגיב:

    עבודתו הנלהבת של החבר וולטמן ראויה לשבחים. ברם, מן הראוי היה להסתמך על מקורות וספרים
    נוספים, ביניהם ספרו מאיר העיניים והעניינים של דוקטור אפרים דווידי סיפורו של מהפכן-צ'ה גווארה
    הוצאת רסלינג 2004.

  3. וע"פ איזו אסטרטגיה מתנהלת... הגיב:

    'מהפכת הנגד' בקובה תחת החבר ראול המחזירה צעד אחר צעד את הקפיטליזם לאי שהקומוניזם זרק אותו 100 שנה אחורה?

    שמעתי שבזמן האחרון יש אפילו קצת אינטרנט בקובה, אמנם בעיקר לבני הכת השלטת, אבל הסכר נבקע…

    קראתי כמו כן שקובה הפסיקה לשלוח רופאים לוונצואלה בתמורה לנפט המוזל שמחזיק אותה – עדיין – קצת מעל למים, כי חלק גדול מהרופאים פשוט עורק ובורח לאימפריית האימפריאליזם היינקי…

    …ותעריפי הזונות בהוונה ירדו כי ההיצע עולה על הביקוש…

    על כל הדברים האלה נקרא – אולי – בגדה השמאלית כשהסוסים כבר יברחו מהאורווה, כלומר כשקובה תלך בעקבות בולגריה ואלבניה, רומניה ופולניה, צ'כיה וסלובקיה, ליטא ולטביה, רוסיה ואוקראינה, ביילארוס ומולדובה, מז' גרמניה ואסטוניה וכל הסטאנים של מרכז אסיה ומדינות הקווקז ותשתחרר סוף סוף מהקומוניזם, והכל יהפוך להתקוטטויות וחשבונות הנפש, לזכרונות ולנוסטאלגיה ולדיונים בסמינרים וימי עיון, כמו על רוסיה הסובייטית והמהפכה שהיתה…ואיננה עוד… ובהיעלמה השאירה חורבות לפינוי ב-50 השנים הבאות…

  4. מה צופן העתיד לקובה? הגיב:

    זאת עדיין לא נידע. אלא שברור שקובה של קסטרו עדיין מנהלת מאבק איתנים נגד נסיון האימפריאליזם להחזיר אותה לחיק אותם הבנקים והחברות שאיבדו אותה לאחר הנצחון במונקאדה.
    נסיון הפלישה לקובה שעשה הנשיא קנדי וה-סי.אי.איי ("מפרץ החזירים", אפריל 1961) נכשל כמו שישראל נכשלה, ב"מבצע קדש" (מלחמת סואץ 1956), בה ניסו בן-גוריון ושמעון פרס לעזור לבעלי ההון הבריטים ולהון "הסוציאל-ליסטי" הצרפתי להחזיר לעצמם את השליטה בתעלת סואץ וב-Companie de Suez. את התעלה תיכנן פרדיננד מארי דה לֶסֶפְּס ואלפי העובדים כרו אותה בין השנים 1859-69. מאוחר יותר חנך דה לֶסֶפְּס חנך את "פסל החירות" בניו יורק ומסר את האנדרטה (ואת צרפת) בידי 'הידידה הגדולה, ארה"ב'. . . ועכשיו שולטת במצרים חונטה פרעונית בראשות גנרל סיסי.
    אלא שאמריקה הלטינית אינה מצרים, או סעודיה – והשמאל מתחזק בה. לכן קשה עוד יותר לנבא מה יקרה בקובה לאחר שפידל ימות. האם ישכיל ראול קסטרו להנהיג רפורמות חכמות מאלה שהביאו לנפילת ברה"מ בתקופת גורבצ'וב?

    • בשביל מה רפורמות בקובה? הגיב:

      הרי הכל טוב שם, הכלכלה פורחת, העם חופשי ומאושר, ההנהגה ההולכת בעקבות לנין מצעידה את העם אל הסוציאליזם…

  5. גם קים הולך בעקבות לנין הגיב:

    לא רק פידל.

    היה כדאי לבדוק את מהלך המהפכה הקוריאנית ואת האסטרטגיה של משפ' קים לדורותיה בעקבות הניסיון העשיר של לנין והמפלגה הבולשביקית. גם אצל קים היתה ברית בין הפרולטריון לאיכרות בהנהגת המפלגה המהפכנית, גם שם יש צ'קה ומחנות ריכוז ועבודה, ומחנות לחינוך מחדש. וגם שם הבורגנות ברחה או חוסלה והשאירה את הזירה לניסיונות המעבדה של המהפכנים כדי ליצור את האדם הסוציאליסטי החדש.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים