כאשר שמעתי בשבת על מותו של אריאל שרון, התברכתי בלבי על כך שכתבתי טור רעיוני-אישי עליו כבר ליום שישי שעבר. זה אִפשר לי את הניתוק הראוי מההספדים המתקתקים שהעתירו על ראש הממשלה המנוח, ולחלץ את עצמי מהיוֹרה הרותחת של התחטאות קרתנית, שכמעט הטביעה וחנקה אותנו באדים דחוסים מדי של צביעות והתרפסות.
נכון שנהניתי מהקטע של יוסי שריד ב"הארץ", שסיפק את רצוני העז לקרוא דברים קצת אחרים. חברי הוותיק שריד הקדיש אמנם את הרשימה לשרון, אבל המנוח ממש "בלט בהעדרו", כפי שנהוג לכתוב במדורי הספורט. עם זאת, המאמר בהחלט השֹביע את תשוקתנו ללמוד כמה שיותר על שריד עצמו. גם כותבים פחות מוכשרים משריד סיפרו לנו על הקשר ההדוק ביניהם לבין המנוח. כל מי שנתקל בו בטעות במזנון הכנסת, או צחק לשמע בדיחותיו הקולניות, טרח לספר על כך בפרטי פרטים. חבל שאין לי סיפור בשבילכם. בפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו, בהלווייתו של אבי משה ברעם בדצמבר 1986, ברחתי ממקום ההתכנסות כדי שלא איאלץ ללחוץ את ידו. המבנה, ההווי וההוויה של הקהילה הציונית השוכנת בארץ ישראל גורם לרובנו להתקיים איכשהו באותה קלחת חמה מדי שמאבדת בהדרגה את החיוּת ואת האנרגיות שלה. הרשע בהגדה של פסח זוכה לתואר המפוקפק הזה בשל נטייתו לפרוש מן הציבור. אנחנו מצווים, בטקסט עצמו, להיפרע מנון-קונפורמיסטים. "ואתה, הקהה את שיניו", אני משנן עם משפחתי ועם חבריי בכל ערב פסח כמצוות אנשים מלומדה. לעומת זאת קיים גם צו משמעותי נוסף בהגדה, המוּפנה כלפי חוץ: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך". כבר בזמן ההוא ידעו לצרור את הזרים שונאי ישראל יחד עם אנשים מבני עמנו, המתכחשים לקונצנסוס. "כמה שאתה לומד יותר את תולדות עמנו כך אתה רואה ששום דבר לא משתנה באמת", אמר לי פעם מורה חכם מאוד לספרות אנגלית. גם בהעדר סיפורים על שרון המת, יש לי הרבה מה לספר על התחושה מחוץ למדורת השבט. אלישע בן אבויה מטבריה התעלם מאזהרות תלמידו רבי מאיר, ורכב על סוסו בשבת לבית המדרש. כאשר ביקש מתלמידי בית המדרש לפסוק למענו את פסוקם שלחו לעברו חִצי רעל חדים ושנונים, שאלישע הבין היטב את משמעותם. אחד מהם פגע בו עד כדי כך שהוא פלט: "אלמלא היה סכין בידי-קרעתיו". על כך כתב משה שמיר בסיפורו המזהיר "על סוסו בשבת" דבר חוכמה ממצה: "ולא ידע אלישע, שחכם היה, שאין שנאה נקרעת בסכין".
עיטור מתוך הגדה של פסח (מקור)
לאנשי שמאל, או לישראלים מהמרכז הרואים את עצמם כשמאליים, קל להיחלץ מהבדידות החברתית באמצעות "הקונפליקט לכאורה", כהגדרתו המופלאה של אחי מנחם ברעם. בעשרים השנים האחרונות התרועעתי בעיקר עם אנשי שמאל רדיקלי, למעט כמה חברים שחולקים את אהבתי המטורפת לכדורגל. אבל מאז שהצטרפתי לאחת מהרשתות החברתיות המובילות, נחשפתי שוב להלוך רוחם של אנשי מרכז לאומני וליברלי, שהיריבות עם הליכוד ועם לווייניו היא סם חיים עבורם. לפעמים אני מתמקד בעובדות ובפרשנויות, שמסגירות את אחריותם של אנשי תנועת העבודה לכל זוועות הכיבוש, הגירוש והנישול משנת 1947 ועד עצם היום הזה. זה מביך, מטריד ומרגיז, כיוון שחבריי מהמרכז מבקשים בכל לבם ומאודם להיבדל מהעדה הרעה של בנימין נתניהו ואנשיו.
הכוונה איננה סתם להכעיס, אלא לעמת אנשים טובים עם מהות תמיכתם באנשים כמו אהוד ברק בעבר ובהווה, ולנסות לשכנע אותם לשנות את דרכם. זהו ההבדל העקרוני בפעילות הפוליטית והעיתונאית בקרב אנשי מרכז-ימין ליברלי לעומת ההתנהלות עם הימין הרדיקלי. התדמית העצמית היא המפתח החשוב ביותר להבנת התרבות הפוליטית הישראלית. אנשים כמו עוזי לנדאו או דני דנון אינם פתוחים כלל לשכנוע ואין טעם לדון עימם בנושאים מוסריים או דמוקרטיים. רבים מהם מגלים גישה לא מציאותית אפילו לסוגיות שמעוגנות במציאות הקונקרטית, או בשיקולים של יחסי כוחות, בהתנהלות המעצמות התעשייתיות, בדעת הקהל העולמית ובקשר שלה עם פיתוח כלכלי ותרבותי. לעומתם לאומנים מהמרכז רגישים מאוד לכל ביקורת משמאל, וחולמים על קירוב דעת הקהל הנאורה לדרך שבה הממסד הישראלי מפרש את האינטרס הקולקטיבי שלנו.
כאשר מבקרים אנשים כמוני על כך שהם נוהגים לתקוף את המרכז הלאומני יותר מאשר את הליכוד ולווייניו, יש צדק ידוע בדברים. אין טעם לבזבז זמן ואנרגיה על אנשי ימין מובהקים, הרואים בארץ ישראל השלמה ובערכים תרבותיים וכלכליים שמרניים מרכיב בסיסי בהגדרת זהותם כבני אדם וכישראלים. אנשים כאלה מדירים באורח שיטתי את האזרחים הערבים מזהותם הישראלית, ולכן דוחים כל ניסיון לשפר את מצבם כעוין לאינטרס הלאומי הכולל, כפי שהם מגדירים אותו. בשנים האחרונות זיהו בימין את הסכנה באידיאולוגיה השמאלית הרדיקלית, ואין להם שום עכבות להילחם בה גם באמצעים לא דמוקרטיים. מכאן תחושת הזרות של אנשי שמאל רבים לישראליות. השנאה כלפינו מניבה איבה קשה מצדנו ובקרב רבים מאיתנו מקננת טינה רבה כלפי הממסד השמרני ומשרתיו, שמתחפשים לליברלים.
בחיי היום-יום התהליכים האלה עדיין מוצנעים, חרף העובדה ששומעים לעתים קללות ברחוב, בבתי קפה, בבתי קולנוע ואפילו במגרשי כדורגל. רוב האנשים והנשים מתייחסים אלינו יפה, ומצביעי יש עתיד, העבודה ומרצ קוראים את מאמרינו לעִתים תכופות, חולקים לנו מחמאות על הסגנון ועל הטיעונים. אנחנו ממש לא קורבנות של התעמרות חברתית-פוליטית. אבל בשעות משבר אנחנו חשים בתהום שרובצת בינינו לבין רבים מחברינו. אני מכיר אנשים רבים, גם דרך הרשתות החברתיות, שנטרו לנו מאוד בתקופת שתי מלחמות המפרץ אבל הודו בצדקתנו רק אחרי שוך הקרבות. בעִתות של מלחמה או פיגועים תכופים אנחנו נתקלים גם בפרצי שנאה. כאשר החלה האינתיפאדה של שנת 2000 הופעתי תכופות בערוץ הראשון בטלוויזיה, גם בשידורי ספורט וגם בתוכניות אקטואליה. אז טרם רווחה שם ההתרפסות המוחלטת בפני השלטון, אבל כיוון שההפגנות כוונו נגד "הממשלה שלנו" (בראשות אהוד ברק) ניתן היה לחוש בכעס הגדול נגד מבקרי הממסד מצד שמאל. בכמה תוכניות הרגשתי שאפשר לחתוך את האוויר בסכין.
גם אני הייתי נסער ולעתים החצפתי פנים. באחת מהתוכניות הסברתי את עמדתי כלפי התקשורת בזמן ההפגנות במגזר הערבי בארץ ובשטחים (שנראו מוצדקות לגמרי בעיני) ואז אמרתי שהיא מוצפת בקרנפים, "גם בבניין הזה". כאשר נרגעו הרוחות המשיך תהליך התרחקותי מאור הזרקורים. אולי הקהו קצת את שיניי, אבל בתחושתי הסובייקטיבית הן היו נקיות ונוצצות מתמיד.
- פורסם בכל העיר, 17 ינואר 2014
חיים, היחס לזהות המיוחדת אצל ה"מרכז-ימין ליברלי" שדיברת עליו הוא ברמה של חוויה דתית.
הדבר ידוע מכל העולם-אינדוקטרנציה ושריצה בניבחרות וב"קידמה" זורעים את הזרעים. אפשר שההצלחה (הצבאית) של סמלי התרבות מגבירה את עצמת החוויה. לכן כל אספקת אינפורמציה היא בלתי אפקטיבית לחלוטין כאשר אתה מגיע לדבר עם מישהו, או מישהם, שנתונים בעיצומו של תהליך *חווייתי* חי ומתמשך. תרומת ה"רדיקל" לתזוזות כלשהן שם זה ברמות זניחות ביותר או אפילו הייתי אומר שמדובר על שינוי של אפס ממש! אין אני אומר זאת מתוך צניעות אישית (או מתוך זלזול בצד השני) אלא מתוך הפנמת הפער הנפשי – העובדתי – הגלוי לעין. אין מדובר במשהו רציונלי הניתן לדיון. כאמור מדובר באנשים שהסמרטוט הצבעונית (הלכה למעשה) באמת פורטת להם על מיתר. אגב לא היה צריך להרחיק לכת למרכז-ימין, עיקרון התהום הנפשית הנ"ל קיים גם עם חלקים רבים ב"שמאל" הציוני. ישעיהו ליבוביץ קרא לזה "תהליך של ברבריזציה של התודעה האנושית". אני רואה את זה על הילדים שלי ואני יודע שהם די מבינים אותי אך בכ"ז, ולפי שעה, זו משימה לא קלה לשחות נגד הזרם, וגם אינני רשאי לדרוש זאת מהם.