ביום ראשון האחרון, 26 בינואר, התחיל בדאבוס שבשוויץ מפגש שכותרתו "שוברים את הקיפאון" (Breaking the Impasse). היוזם הוא קלאוס שוואב – האיש שמנהל גם את הכינוס הכלכלי באותו מקום, ומשתתפי הכינוס הם חורשי שלום מישראל ומפלסטין. בעיקר אנשים שעוסקים בענייני כלכלה, והם אף טורחים להגדיר עצמם כא-פוליטיים. כאילו שיש דבר כזה – א-פוליטי, ובמיוחד כאשר את או אתה מבקשים פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמיוחד שבמיוחד, כאשר במפגש הזה ישתתפו דמויות כלל לא פוליטיות כמו ציפי לבני, סאיב עריקאת ומרטין אינדיק שבשאר ימי השבוע נפגשים כצוות המו"מ הרשמי. שיהיה.
מרכז הכנסים בדאבוס (מקור)
ערב המפגש הסבירו הישראלים המעורבים ביוזמה כי הגיעה העת להתייחס לעניין יותר בדחיפות כי מתגברת מגמת החרם על ישראל. ואכן הידיעות מהעת האחרונה, אפילו מגרמניה הנחשבת לידידת ישראל מובהקת, משאירות רושם כי אחרי הפרויקטים המדעיים-עסקיים ("הורייזן") שבהם נדרשים המשתתפים הישראלים להצהיר על העדר קשר עם התנחלויות, מתעלקים כעת על הבנקים הישראלים שיש להם סניפים בהתנחלויות או שנותנים מימון למתנחלים. וזה אומר שכל הבנקים הישראלים בסכנת החרמה שטבעה טרם הוברר. ואם כך הם פני הדברים יש טעם ביוזמה שלה שותפים בין היתר בכירים בקהילה העסקית בישראל כמו עפרה שטראוס, יוסי ורדי, גד פרופר ואחרים. רק זה חסר לשטראוס שיחרימו את מוצרי הקפה שלה באירופה.
מי שלא מתרגש מהעניין הוא שר הכלכלה, נפתלי בנט. בישיבת סיעתו בשבוע שעבר הוא טען שסכנת ההסדר עם פלסטין גדולה מסכנת החרם על ישראל. הגראפים שהציג הוכיחו, לשיטתו, כי אין כל קשר בין הצמיחה הכלכלית בישראל לבין "אירועי שלום" מסוגים שונים. יתרה מכך, הצמיחה הושגה רק אחרי דיכוי בכוח של הטרור הפלסטיני, הסביר המיניסטר. והטרור הזה יתחדש ברגע שבו ייסוגו הטנקים מ"לב הארץ" – שם הקוד הימני לפלסטין.
מי צודק? חורשי השלום או מחרחרי הקיפאון?
אתחיל עם העובדה שחורשי השלום, ברובם, באים בידיים לא נקיות. ב-2002 אישרה הליגה הערבית את היוזמה הסעודית ולפיה כל מדינות ערב יכירו בישראל ויכרתו עימה הסכם שלום תמורת הקמת שתי מדינות בגבולות 1967 והסדר מוסכם לפליטים הפלסטינים שישראל מנעה את שובם אחרי תום מלחמת 1948. פרט לחד"ש אין בכנסת ישראל אף מפלגה שמוכנה להסדר כזה. רוב המפלגות נשבעות בשתי מדינות, אבל הן מסתייגות מגבולות 1967 והכרה בירושלים גם כבירת פלסטין. אני מעריך כי אין ישראלי בתוך חבורת 100 אנשי העסקים שתשתתף בכנס מחר שהצביע לחד"ש. לכן כשהם מדברים על פתרון הם פשוט מפריחים אוויר חם – לפחות מ – 2002 ואילך.
ובאשר למחרחר הקיפאון. בניגוד לקובה שעמדה ועומדת עשרות שנים מול חרם של ארצות הברית, ישראל לא תחזיק מעמד רבע שעה מול חרם רציני דמוי החרם על קובה. עזבו חרם עסקים. הממשלה תתמוטט ברגע שבו מדינות העולם יודיעו כי אינן מתירות כניסת ישראלים לתחומן. טול מהישראלי את תענוגות הדיוטי פרי והממשלה מתעופפת לשמיים. אזרחי ישראל הם חרדתיים במיוחד. אצלנו, נמצא השיעור הגבוה ביותר של נפגעי חרדה. אפילו בעת ההפגזות בעזה לדוגמא, לא היו ברצועה כל כך הרבה חרדתיים. בנט צודק בדבר אחד: אילו אפשר היה להמשיך בסטטוס קוו, קיפאון המצב לא רע בכלל (מבחינתו ומבחינת רוב מוחץ של הישראלים מהעדה היהודית). אלא שמתגבר הרושם שהקיפאון מתפוגג לאיטו ומגמת הדה לגיטימציה של ישראל, ועמה תופעת החרמות הולכת ומתעצמת.
וזה אופיו של הוויכוח הפוליטי הישראלי: מצד אחד נמצאים אלה שלא מוכנים לוותר על 100% מהשטחים הכבושים ומצד שני עומדים אלה שלא מוכנים לוותר אפילו על 10% מאותם שטחים. מצד אחד עומדים אלה שלא מוכנים שאף פליט יחזור ומצד שני עומדים אלה שמוכנים שיחזרו פליטים בהסכם, אבל לא מסכימים שיהיה הסכם שישיב לכאן פליטים. מצד אחד עומדים אלה שלא יוותרו על ריבונות ישראלית בכל ירושלים ומצד שני עומדים אלה שיוותרו על ריבונות ישראלית רק באבו דיס.
ובתמצית: כולם מבלפים.
- פורסם בבלוג של גדעון עשת
הונאה עתיקת יומין גדעון. המשחק מכור. 70 שנות שלום – ואין שלום.
באחד מסרטי צ'רלי צ'אפלין זגג אחד עשה שותפות עם ילד רחוב: הילד "משתובב" ומשליך אבן לאחד מחלונות העיר. הזגג מטייל לו (ממש במקרה) לאיזור ומציע את שירותי הזגגות לתיקון החלון…
הביבי והאובמה הם השחקנים התורנים בטרגדיה-קומדיה הקרימינלית שלפנינו.
משחקים אותה 'ברוגז' ועובדים עלינו בפעם ה 7,777.
זה מזכיר לי את הבדיחה על התוכנית תיקים באפילה: הסוכנת סקאלי תמיד שיחקה את הראש המדעי. היא סירבה להכיר בתופעות 'אנטי-מדעיות'. אבל בכל פרק מפרקי הסדרה היא מוצאת את עצמה מופתעת (מחדש!) עד שבא לצעוק על המסך: תגידי סקאלי, רבאק את לא זוכרת? הרי רק בפרק הקודם קיבלת הוכחה שהדברים הללו קיימים! אז מה לעזאזל את מופתעת לפתע משדים ורוחות כאילו שלא ראית אותם מעולם… נו, ואחרי שבוע – שוב פעם היא שוכחת את הכל וחזרנו להתחלה…
המארגן והיוזם קלאוס שוואב – הוא זה שמנהל גם את הכינוס הכלכלי בדאבוס… הוא שחילק לנשיא שמעון פרס מדליה מיוחדת – Spirit of Davos Award … על מה? האם על שכתב לשר ההגנה של האפרטהייד P W BOTHA–על נייר רשמי של שר הביטחון– שהמשותף למשטר האפרטהייד ולישראל זה "ששתי המדינות שונאות אי-צדק" ושישראל ולדרום-אפריקה "שאיפות דומות ואינטרסים משותפים"?
נראה שלמהנדס הגרמני בן ה-75 יש שואה פרטית שעליה הוא חייב להגן. כי פשעי ישראל בעזה ובלבנון, וגירוש הפלסטינים בנאכבה, וגרעיני דימונה שבה היא מחזיקה, וזלזולה בחוק הבינלאומי מצדיקים פרס מיוחד לפרס…
גדעון אתה טועה ומטעה:
שני הצדדים עליהם אתה מדבר ומציגם כבלופרים (מה שנכון נכון) הינם בעצם צד אחד.
הצד השני מורכב מאנשים כמוני וכמוך (יעני השמאל העיקבי נעבעך), כאלה המוכנים להחזיר 100 אחוזי שטח כבוש אף לדון בשיבת הפליטים ובפיצוים. אלא מאי, גם ביננו בצד שלנו, יש ויכוח נואל, בו פרומיל אחד מאתנו (אני מביט סביבי ולא רואה דבר, אבל בוא נניח שזה פרומיל), מנסה לדבר על מדינה סוציאליסטית ציונית מהנהר ועד הים בה לכולם תהיה זכות מגורים ועבודה (הרצל, הס, אפילו השומר הצעיר…זוכר?), עומד מול שאר 99.99 האחוזים מהשמאל העיקבי הסולדים מהציונות, המציגים אותה ככלי ריק והחמור מכל, מנכסים אותה לידי ביבי, בנט ולפיד. אז על איזה בלוף אתה מלין? הרי גם בצד הפלסטיני, העשוק, לא עומדים בדיוק סוציאליסטים תאבי קידמה, כי אם לאומניים, דתיים, צמיתי הון בורגני פוטנציאלים. כלומר גם אלהם מתקים אותו בלוף. ע"כ מה שנשאר כאן הינה מערכת של צדק פואטי בו זיבורית קפיטליסטית משני הצדדים תתנגח אישה ברעותה. לך נותר רק לנסות ולהבין מדוע המחנה שלך נכשל והוא מחוץ למשחק. אני טוען שזה בשל בגידתך ובגידת חבריך ברעיון הציוני הסוציאליסטי.