לפני כ-15 שנה הופעתי בכנס בלונדון שבו השתתפו נציגים ממדינות רבות בעולם. מטבע הדברים רוב הנואמים לא היו פרו-ישראלים במיוחד. כמו תמיד, דווקא ממדינות מוסלמיות שממוקמות הרחק ממוקד הסכסוך הישראלי-פלסטיני נשמעו ההצהרות הקיצוניות ביותר. נציגים פלסטינים וירדנים הסתפקו בחיוך אדיב וקצת לגלגני, כאשר עורך דין פקיסטני ממש חרג מכל הפרוטוקולים, חירף וגידף, וקצף מוזר בעבע משפתיו.

קבלת פנים ידידותית לנשיא אובמה, מרץ 2013 (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)

רק נציגים מעטים מאירופה השתתפו בדיון ושיקפו את העמדה הישנה של מדינות האיחוד, התומכת ברוב דרישות הערבים אבל עומדת בתקיפות על שמירת ביטחונה של מדינת ישראל. החינוך האידיאולוגי בשמאל מחייב אותנו לא רק לבדיקה יסודית של המצב בהווה, אלא גם לניתוח מפוכח של התהליכים העתידיים. כבר אז היה ברור לאן נוטים הדברים. הבנו שהעמדות באירופה יתחדדו. לא לנצח תישאר ארצות הברית אדישה ליחסן העוין של בנות בריתה החזקות והדמוקרטיות לישראל. את המסקנות האלה פרסמנו מאות פעמים ונוכחנו לדעת שוב ושוב, שהשפעתן על דעת הקהל שלנו היא זעומה. הישראלים מדחיקים את האמת ואת העובדות לא מתוך טיפשות; יש בחברה שלנו המון אנשים מבריקים שאינם רוצים לדעת ויש להניח שהם חוששים מאוד מתחזיות קודרות על הצפוי לנו. כדאי להזכיר שלגבי ישראלים מכל קשת הדעות, הדיון על הממדים הגלובאליים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו מופשט או תיאורטי. לכל משבר כלכלי, התפרצות פתאומית של סכסוך מקומי או אזורי (ה"פתאומיות" היא רק בעיתוי; המשברים הם צפויים עקרונית) יש השלכות חמורות גם על גורלנו.

ההפתעות הרובצות כל הזמן לפתחנו הן בעיקר בתחום הפסיכולוגי. אם בכל רחבי העולם המודרני-תעשייתי בני אדם מופתעים כאשר מתרחש הבלתי-צפוי, אצלנו כולם נדהמים דווקא כאשר "ההפתעה" הייתה צפויה מזה שנות דור. צריך רק לקלף את הבצל, לדמוע קצת ואז לגלות די בקלות את כל השכבות: תחילה הפלסטינים, אחר כך הערבים, העולם המוסלמי, אירופה ולבסוף גם ארצות הברית. בשנת 2014 יש לבחון את ההשפעות הקשות של עמדות ישראל (שנתפסות כביטוי לרצונה של המדינה לשלוט לנצח על אחרים) על היחס כלפינו לא רק בדרום מזרח אסיה אלא גם באוסטרליה, בניו-זילנד ובמדינות אחרות שאינן מוגדרות כמוסלמיות. זוהי התחסדות לדרוש מאחרים לנקוט כלפי ישראל מדיניות סלחנית מ"סיבות מוסריות". הרי אנחנו מסרבים בתוקף לאמץ עקרונות מדיניים-מוסריים  גם כלפי הפליטים הפלסטינים וגם לגבי הפליטים מאפריקה. היחס כלפי ישראל נובע מאינטרסים כלכליים ופוליטיים וגם מהתדמית העצמית הליברלית של ידידוֹת ישראל, שבהדרגה מפנות לה עורף. גם יחסי ישראל עם ארצות הברית אינם משקפים רק את ההשפעה היהודית, או את "המסורת הדמוקרטית המשותפת" לשתי האומות. במשך שנים הדגשנו את התרומה האובייקטיבית של ושינגטון להעצמת ההשפעה הישראלית בעולם. מדינות רבות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית שקדו על טיפוח הקשרים שלהם עם ישראל מתוך אמונה שהממסד שלנו יוכל לקדם את מעמדן בוושינגטון. אני נוטה לקבל את ההנחה, שהיו גם יסודות אנטישמיים בבסיסו של המיתוס על "השליטה היהודית בוושינגטון", אבל הוא שירת נאמנה את האינטרסים של הממסד הישראלי, שחלקם לא תאמו את מדיניות החוץ האמריקאית.

עד לפני כמה שנים היה נוח גם לישראל וגם לארצות הברית להנציח את המיתוס על אודות האהבה הנצחית ששוררת בין שתי המדינות. זה אִפשר לשתיהן להדוף לחצים בינלאומיים כבדים לא רק בנושא הכיבוש אלא גם בשאלת פיתוח נשק הרתעה גרעיני בארץ. אנחנו לומדים על קיומו ועל עוצמתו של הנשק הזה מפרסומים בחוץ לארץ, אבל ההכחשות של הממסד שלנו הן עתה רפות מתמיד. ברור שפועלות בירושלים שתי אסכולות: אסכולת העמימות מסרבת לאשר במפורש את קיומו של נשק גרעיני בארץ ואילו השנייה מתגאה בו בגלוי. יש גם אסכולת ביניים שאותה מסמל שמעון פרס: לדבר על עמימות אבל להתפאר בתרומתו של הנשיא למפעל הגרעיני ולהשלכותיו הצבאיות. רק הקשר המיוחד בין ישראל לארצות הברית יכול להסביר את העובדה שכל העולם רואה בייצורה של פצצה באיראן משום שערורייה קולוסאלית ואילו ישראל עדיין לא חויבה לתת את הדין בפני פורום בינלאומי כלשהו. את השאלה עד מתי יימשך המצב האבסורדי הזה אני מפנה לכל תומכי הסטאטוס-קוו, שחולמים על הנצחת המצב הקיים. ובכן, ההזיה הזו לא תתרחש: לא בנושא הכיבוש, לא בסוגיית ההתנחלויות ולא בנושא הנשק הגרעיני.

אנחנו בינתיים נהנים מזמן שאוּל. ניצלנו, ממש זללנו בגסות, את רוב הנכסים הדיפלומטיים והכלכליים שהיו לנו. אפילו דוברי הממשלה מודים שהם נכשלו לגמרי בנושא ההסברה, ובינתיים אנחנו מתארגנים כדי לדחות את תשלום המחיר בגין מעשינו לעוד כמה שנים. בשלושים השנים הראשונות אחרי 1967 חלמו היונים במחנה הציוני לקבל הכרה ושלום תמורת חלק מהשטחים. לפחות מאז שנת 2000 רבים מאיתנו הבינו, שאם העולם ירדוף אותנו כפי שעשה, ובצדק רב, למדינת האפרטהייד בדרום אפריקה, נשלם מחיר אדיר בדם ובדמים, נאבד את מיטב צעירינו (שרבים מהם יעדיפו את הבריחה על פני העקידה), ולא נקבל שום תמורה מוסרית בעבור הנסיגה ופירוק ההתנחלויות. החיזור של חלק ממדינות העולם אחרינו יבוא לקִצו.

כך נהפוך את הנשק המדיני העיקרי שלנו, את האמונה בעולם שיש לנו השפעה ענקית בוושינגטון, לחרב פיפיות נגדנו. מעתה ואילך לא נוכל עוד לקבל החלטות עצמאיות בנושאים מדיניים חשובים. גרעו מאיתנו כבר עכשיו נקודות רבות בטבלה, וירדנו לתחתית הלא  מכובדת. הבעיה העיקרית של בנימין נתניהו איננה עוד קביעת מדיניות כדי להביא את ישראל אל חוף מבטחים; רבים מחבריו מבינים היטב, שיש לשקוד  עתה על מזעור נזקים. בעיית הפּנים העיקרית של ביבי, כיצד להחזיר שטחים מבלי להסתבך במלחמת אזרחים, מצטיירת עתה באור הנלעג ביותר. אנשי ימין קיצונים, שכבר עיינו ברצינות בסנקציות מדיניות, חברתיות וכלכליות על מדינות האיחוד האירופי, לא מעזים לדבר בסגנון כזה על ארצות הברית. אם ננשוך את היד שמאכילה אותנו האמריקאים יפעלו בנוקשות, רְאו את העמדה המשותפת לשתי המפלגות העיקריות בארצות הברית בנושא יונתן פולארד.

נתניהו איננו מסוגל עוד לקדם או אפילו להסביר את מדיניותו כלפי ג'ון קרי, כיוון שלפחות חלק מתומכיו בימין הכלכלי מסרבים להיגרר לסכסוך עמוק עם ושינגטון. יותר מזה, הוא עצמו חייב להניא את הימין הלאומני מסיכון היחסים עם ממשלו של ברק אובמה. מבחינה רעיונית נתניהו הוא האויב הקיצוני ביותר של עצמו. אין דרך בדוקה לצאת מהסבך הזה.

• פורסם בכל העיר, 8 פברואר 2014

Share on Facebook