מערכת הבריאות הפרטית והציבורית מונחות על ידי עקרונות מנוגדים. במערכת הבריאות הפרטית המטרה היא להרוויח כסף והספקת שרותי בריאות מהווה אמצעי להשיג רווחים. במערכת הבריאות הציבורית המטרה היא לספק שרותי בריאות ומשאבים (הנרכשים בכסף) מהווים אמצעי לספק שירותים.
מניגוד מהותי זה נובע שמערכת הבריאות הציבורית היא יותר צודקת ושוויונית ממערכת הבריאות הפרטית כי כשהמטרה היא לספק שרותי בריאות לאוכלוסייה, הקריטריון העיקרי לקבלת השרות הוא צורך. כל מי שצריך מקבל ללא קשר ליכולת לשלם, מי שהצורך שלו דחוף יותר על פי קריטריונים רפואיים, מקבל ראשון. לעומת זאת, במערכת הבריאות הפרטית הקריטריון העיקרי לקבלת שירותים הוא היכולת לשלם כי עשיית רווחים תלויה ביכולת לשלם. רק מי שמשלם מקבל טיפול, ומי שמשלם יותר מטופל קודם. מצד שני, מערכת הבריאות הציבורית היא יותר יעילה מהמערכת הפרטית, כי כל שקל שמושקע בה הולך לטובת פעולות נחוצות רפואית, כי אין תמריצים לבצע פעולות מיותרות כפי שקורה במערכת הפרטית. זאת בעוד שכסף שמושקע במערכת הפרטית הופך בחלקו לרווחים של בעלים וספקי שירותים.
בריאות לא למכירה פומבית (תמונה: רופאים לזכויות אדם)
אחת הבעיות המרכזיות של מערכת הבריאות הישראלית היא שהממשלות השונות ביקשו "לפתור" את הבעיה שנוצרה כתוצאה מהשחיקה בהוצאה הציבורית בבריאות, על ידי שילובים בין המערכת הציבורית והפרטית. שילובים אלה לובשים צורות שונות: שר"פ, ביטוחים משלימים (שב"ן), מכונים פרטיים בבעלות קופות חולים או בתי חולים ציבוריים, תיירות מרפא וכד'. התוצאה הישירה של שילובים אלה היא ייבוא למערכת הציבורית של אי השוויון וחוסר היעילות, המאפיינים את המערכת הפרטית. כמו כן, כפי שציין מבקר המדינה, יצירת מערכת המאופיינת על ידי ניגוד אינטרסים ומצב אבסורדי בו המערכת הציבורית מסבסדת בצורות שונות את הרווחים של המערכת הפרטית כמו בהכשרת הרופאים והעברת מטופלים שהסתבכו במערכת הפרטית לציבורית לצורך המשך טיפול.
באופן פרדוקסאלי, יש הרואים בהעמקת השילוב בין פרטי לציבורי את הדרך לפתור בעיה שביסודה נובעת משילוב זה, ולכן דורשים לאפשר שר"פ בכל בתי החולים הציבוריים. רוב התומכים בפתרון זה משוכנעים שאין דרך אחרת, שזו האופציה היחידה. נימוק זה משמש זה שנים את המדיניות הניאו-ליברלית (מרגרט תאצ'ר כונתה TINA כי תמיד טענה There Is No Alternative) והוא פשוט לא נכון. קיימת אפשרות אחרת, כפי שהוצג בהצעה שהגישו רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח לוועדת גרמן: הפרדה מוחלטת בין המערכת הציבורית והפרטית, הכנסת המרכיבים המרכזיים של הביטוחים המשלימים (בחירת רופא, חוות דעת שנייה, שירותים מסוימים) למערכת הציבורית, ייתור הביטוחים המשלימים. פתרון זה אפשרי כלכלית, צודק ויעיל יותר מהמצב הנוכחי. אנו חייבים לבסס שוב את המערכת שלנו על העיקרון המנחה של מערכת הבריאות הציבורית: כסף הוא אמצעי לספק בריאות, ולא להיפך.
- פרופ' דני פילק הוא פעיל ברופאים לזכויות אדם.
בעיה יסודית ביותר במשק הישראלי היא שאנשים מוכשרים מאד מקבלים שכר נמוך מאד. למשל, מרצה בכיר באוניברסיטה משתכר משכורת של 15,000 שקל ברוטו, כאשר להגיע למשרה כזאת יש ללמוד כ-8 שנים של לימודי תואר 1-2-3, ובנוסף עוד פוסט-דוק של כמה שנים. סה"כ מעל 12 שנות הכשרה. גם מצבם של רופאים אינו טוב יותר. לשם השוואה, מרצה מתחיל בארה"ב מרוויח כ 100,000$ לשנה. ורופאים פי-2 ומעלה. וזאת מבלי להכניס בחשבון שבישראל הכל יקר פי 2 עד 4 משאר העולם המערבי.
לכן, אם אנחנו רוצים לשמור אנשים איכותיים במערכת הציבורית, להוציא מהם את המיצים המרירים של תחושת ה under-payment יש להעלות בצורה משמעותית את התגמול שלהם. ואז למי אכפת יהיה משר"פ או תיירות מרפא. כשהבטן שבעה אפשר להתעסק ברפואה או מחקר ולא לחשוב על פתרונות יצירתיים לסגור את החודש.