כאשר קורה משהו באמת מחפיר בשטח הפלילי בארץ, קמה בקרב האזרחים זעקה גדולה. יש בזה משהו מלבב: צקצוקי הלשון משמשים בערבוביה בהרמוניה מסוימת, חילוקי הדעות נעלמים לרגע, וכולנו בסירה אחת. בתוך תחושת האחדוּת הבורגנית מקננות תמיד האהבה העצמית והאמונה שיש משהו משותף המאחד את כל חלקי החברה הישראלית. כולנו מתעבים את הפושעים האלימים ואת הכנופיות, הפוגעות גם באנשים חפים מפשע. מאסנו קצת בפוליטיקה, והתקשורת מבינה שמטעמים מסחריים כדאי להקדיש מקום רב לסיפורי אסונות ולפרשות פליליות. אחרי שנאטמנו כלפי הסבל שהמטנו על עם שלם והעצמנו את האדישות לאחריותנו על הסבל הממושך שהוא מנת חלקם של תושבי השטחים הכבושים, קלטנו שהדיון הפנימי על הפלסטינים כרוך במחלוקות מיותרות, שפוגעות בבריאותנו הפיזית והנפשית, והופכות את חיינו לנעימים פחות. האם לבקר חברים חולים או אבלים בשטחים הכבושים ובכך להפחית בעוצמתם של רגשי האשמה כלפיהם, או להתמיד ביחס הנוקשה שאפיין אותנו עד כה? או שמא נרחיק לכת, ונלך לבתיהם של המתנחלים, ונצקצק איתם ביחד ונביע את חמתנו על הפושעים חסרי האחריות היורים זה על זה ליד גני ילדים ובתי ספר? האם המכנה המשותף בין המעמד הבינוני בתחום הקו הירוק למלאכי החבלה בשטחים פוגע במאבק נגד הכיבוש? ואיך נתייחס להרג החפים מפשע המתחולל על רקע סירובם של המתנחלים להיפרד מאדמה שלא שייכת להם?

העונג שבצקצוק הלשון (סדרת הטלויזיה הסופרנוס, תמונה מ-IMDB)

הסולידאריות החדשה בחברה הישראלית היא מאלפת. סוף-סוף מצאו רוב הישראלים קונסנזוס חדש במדינה. אדם בישראל יכול עתה להחצין עמדות פופוליסטיות, ולהיות בכל זאת חלק בלתי נפרד מהמחנה הליברלי הקרוי כאן "שמאל". ניתן לשמוע אפילו ממצביעי מרצ ומפלגות מרכז אחרות משפטים שמרניים כמו "רק עונש מוות יציל את המצב", ו"צריך להרוס בתים גם לרוצחים על רקע פלילי". הלכי הרוח האלה משקפים היטב את המנטאליות של המעמד הבינוני. גם אנשים שעדיין מניפים סיסמאות בזכות השלום והשוויון נותרו שותפים לגרסת יאיר לפיד ואנשיו לגבי המאבק בפשע. רק לפני פחות מעשרים שנה היה הרבה יותר קל לשרבב נושאים סוציאליים לכל דיון העוסק בפשיעה. עתה אחז הפחד באנשים המחשיבים את עצמם ל"מלח הארץ". הפחד הוא כידוע יועץ רע ובכל זאת נודעת לו השפעה עמוקה ורחבה. רק אחרוני התמימים סבורים שהפשיעה היא  תופעה חברתית שמעידה על עזובה גדולה במגזרים רבים בישראל. אם הוויכוח הקלאסי בתולדות הרעיון המדיני האנגלי בין תומס הוֹבּס (1679-1588) וג'ון לוֹק (1704-1632) הוכרע שנים רבות אחרי מותם לטובת הערכים הוויקטוריאניים ("אדם לאדם זאב"), הרי שהמציאות הפוליטית בישראל ובאזור גורמים לפרשנות עוד יותר מחמירה של הגוון השמרני בתפיסות החברתיות כאן.

שנים של דיונים, ויכוחים, אלפי ספרים והתנסויות חדשות בחקר החברה לא משפיעים עתה על הדיונים בנושא הפשע בישראל. הדתיים הלאומנים, שרבים מהם דגלו בעבר בהנחלתם של ערכים חברתיים חשובים שנשענו גם על האינטרפרטציה שלהם על אודות המסורת היהודית עתירת החמלה הצטרפו למשכילים החילונים באימוץ השקפות ניאו-ליברליות מחמירות, קניבליות ממש, בנושא הקשר בין שיפור חברתי למצב הפשע. גם כאן נמצא מפתחות חשובים להבנת הקשר בין יאיר לפיד לבין נפתלי בנט. ראשי הפשע עצמם תרמו להחלשת הזרם הסוציאלי בדיונים על הפשיעה והמלחמה נגדה. רבים מהם מציגים בגאווה את עושרם, את מכוניות הפאר ואת הווילות שלהם, נוטים לתמוך בממסדים דתיים קיצוניים, מחצינים  שנאתם לשמאל המדיני והחברתי, ומקיימים הירארכיה נוקשה כאשר גם עוזריהם "החיילים" מקיימים רמת חיים הרבה יותר גבוהה מזו של אנשי קבוצת ההתייחסות שלהם, חבריהם בשכונה או בעיירת הפיתוח. אין מנטאליות רובין הוד בקרב ראשי הפשע. הם מעדיפים לתמוך ברבנים גדולים ובתמורה להישען על השפעתם במסדרונות השלטון. הרבנים האלה משפיעים מאוד גם על קציני משטרה בכירים כפי שראינו לאחרונה. כל ניסיון לשוות להם תדמית רומנטית עלה בתוהו ובצדק, נוכח התנהלותם, רצחנותם וחוסר החמלה אפילו על ילדים רכים הנקלעים לקו האש שלהם.

לכן ההתייחסות השטחית אל ראשי הפשע כאל קרבנות העוני היא חסרת תוחלת. אנשים שמוציאים על סיגרים ועל ויסקי סכומי כסף הקרובים למשכורתו השנתית של שכיר יכולים אולי להתגונן מאחורי הכיפה שמבצבצת על ראשם מיד בהופעתם על סף בית המשפט, אבל הם יתקשו למצוא חמלה כלשהי בקרב עיתונאים או אנשי המערכת המשפטית. לעומתם, נאשמים חילונים ובעלי מקצוע חופשי (כמו צחי הנגבי, למשל) אינם מחזרים אחרי רבנים, ומעדיפים התרפסות לא הכי כנה בפני אבירי שלטון החוק. רבים, ובתוכם גם אני, רואים בהתנהגותם של ראשי הפשע, ובעיקר באטימותם כלפי קרבנות שרק נקלעו לזירת הירי או הפיגוע בחומר נפץ, משום בגידה מעמדית. הם משתוללים גם ברחובות שבהם מסתובבות האמהות והסבתות שלהם. אין לזה כפרה.

אבל דווקא הבגידה הזאת מחזקת את תקפות הטיעונים החברתיים. העוני מניב פשיעה חמורה בכל מקום בעולם, ואנחנו נתקלים בתופעות כאלה בישראל, ככל שנחלשת מדינת הרווחה שהוקמה על ידי דור המייסדים. שתי השדולות הכי חזקות במדינה, אנשי ההון והמתנחלים, משגשגות בביצה שסביבה מרחפים היתושים הרעילים של תאוות בצע, גזענות וגזל אדמות. המדינה התגייסה לקדם את היעדים הבלתי מוסריים של השדולות האלה. למעמדות הנמוכים אין כלים להילחם בעושק החברתי והלאומי והליברלים הנאורים יותר (בעיקר בעיני עצמם) משתמטים מהמאבק באופן קבוע ומאמצים את המינוח ואת הסגנון של הבורגנות השמרנית. למונחים כמו "ימין" ו"שמאל" אין כמעט משמעות, אם ה"שמאל" תומך בהקצאת מיליארדים לפיתוח נשק להשמדה המונית, בעונש מוות ובקדושת השוק החופשי ולא מנסה לחסל או למצער להקטין את השפעת ראשי ההון על החלטות שלטוניות בנושאים כלכליים מרכזיים. גם להחלטות מיקרו, או לצעדים פרוטקציונריים יש השפעה אדירה על הריבוד החברתי, על תופעות של התעשרות מהירה, על הכספים שזורמים להתנחלויות ולחצרות הרבנים ומסייעים לסכל יוזמות שלום ותיקונים חברתיים.

הפניית המשאבים האלה למגזר הערבי, לשכונות מצוקה, לעיירות הפיתוח ולתשתיות לטווח ארוך לא תקעקע את הפשע המאורגן בקלות. מדובר בהשקעות גדולות לזמן ארוך ובינוני, וייתכן שאת הפירות יאספו רק הדורות הבאים. כדי להשיג יעדים חברתיים שיצילו את כולנו מחיים בחברה לא צודקת ומלאה פשע, נצטרך לפגוע באלה שיש להם שלא לדבר על מגזרים מסכלי-שלום, שרק הרוויחו מהכיבוש ומהרחבת הפערים. ההצעות האלה הן רציניות, אבל הן מתוות דרך להקמת חברה יותר צודקת. בינתיים, ההיסטוריה שלנו פונה לכיוון ההפוך.

• פורסם בכל העיר, 21 פברואר 2014

Share on Facebook