הכפר נבי סמואל נמצא צפונית-מערבית לירושלים, באחת ממובלעות "מרחב התפר" שנוצרו במקומות בהם חומת ההפרדה אינה עוברת בתוואי הקו הירוק. האזור תחום מצפון על ידי חומת ההפרדה ומדרום על ידי הקו הירוק, כשבתווך ישנם מספר כפרים פלסטיניים ושורת התנחלויות; רמות, גבעון החדשה, גבעון, גבעת זאב ובית חורון, כולן נמצאות מחוץ לשטחה המוניציפלי של ירושלים, כחלק מרצף טריטוריאלי של יישובים ישראליים על אדמה פלסטינית כבושה. בשנת 1995, במסגרת הסכמי אוסלו, האזור כולו נקבע כשטח C, המצוי בשליטה ישראלית מלאה.

הכפר שוכן בפסגת הר המתנשא לגובה 885 מטרים מעל פני הים, סביב מסגד וקבר, המיוחס לשמואל הנביא [יש לציין כי אין הסכמה בקרב החוקרים על מקום קבורתו המדויק].

מפת אזור נבי סמואל (תמונה: "עמק שווה")

עד שנת 1967 חיו בכפר כ- 1000 איש, אך רובם ברחו במלחמת ששת הימים. בשנת 1971 נהרס הכפר על ידי צה"ל ותושביו פונו לשטח סמוך, כיום מתגוררים במקום כ- 250 איש. בשנת 1995 הוכרזו אדמות הכפר, המשתרעות על פני שטח עצום של 3,500 דונם, כגן לאומי, הכפר המקורי נהרס ונהפך לאתר אריכאולוגי, ותושביו נדחקו לגבעה סמוכה. עדויות וממצאים ארכיאולוגים מהתקופה האסלאמית, ששרדו במשך מאות שנים נמחקו במהלך החפירות, ובתל שנותר ניתן לצפות אך ורק בשרידי ההיסטוריה היהודית והנוצרית שקדמו לשכבת היישוב המוסלמית. לפני כחצי שנה הועלמה מהאתר, ללא סיבה מקצועית נאותה, כתובת חצובה בערבית שהעידה על קיומו של יישוב ערבי מוסלמי במקום לפני 200-300 שנה.

המבצר ולמרגלותיו בתי התושבים שנהרסו בחפירה הארכיאולוגית (צילום: נירית חביב)

תושבי הכפר סובלים ממסכת התעללות אכזרית ומשורה של הגבלות חמורות מצד המינהל האזרחי ורשות הגנים והטבע, שתכליתם לייאש אותם ולגרום להם לעזוב את המקום.

הם אינם מורשים להיכנס לירושלים, מאחר ואינם בעלי תעודות זהות כחולות. אולם הם מנותקים גם מהכפרים הפלסטינים הסמוכים משום שחומת ההפרדה וכביש האפרטהייד 436 [עליו מורשים לנסוע רק ישראלים בעלי תעודות זהות כחולות] חוצצים ביניהם.

היסטוריה יהודית ונוצרית

תנאי המחייה במקום קשים במיוחד. בכניסה אל מה שנותר מהכפר נמצא בית מידות, שבו מתגורר משתף פעולה בעל תעודת זהות כחולה. על הבית, המושכר בחלקו למתנחל שמפעיל במקום אולם אירועים, מותקנת אנטנה גדולה של חברת תקשורת המסכנת את בריאות התושבים, אך למי אכפת? מהעבר השני מצוי מגדל המתנשא לגובה כ- 30  מטר, מוקף בחומת בטון, ועליו מותקנות עשרות מצלמות אשר מתעדות את תנועות התושבים 24 שעות ביממה. בהמשך, מבנה חד-קומתי קטן וקרוון מוקפים בגדר, המשמשים כבית הספר היחידי בכפר. לאחרונה הצליחו התושבים לסלול דרך עפר בתחומי הכפר לאחר תקופה ארוכה שנאסר עליהם לעשות כן. התושבים מתגוררים בפחונים ובבתים שנהרסו בחלקם על ידי המינהל האזרחי.

משמאל: ביתו של משתף הפעולה. מימין מגדל עם עשרות מצלמות שמתעדות את התושבים 24/7

מאז שנת 1971 נאסר על התושבים לבנות בשטחי הכפר. זכות הריבוי הטבעי שמורה, ככל הנראה, למתנחלים בלבד. צווי הריסה הוצאו על מרבית המבנים בכפר, כולל הקרוון וגדר בית הספר. רק ביתו יוצא הדופן של מי שמשתף פעולה עם הכיבוש חמק מגורל דומה.

הכניסה אל הכפר מותרת לתושביו בלבד, בהתאם לרשימה שמית הנמצאת בידי המינהל האזרחי. אורחים, בני משפחה ומכרים פלסטינים אינם מורשים להגיע אליו. תושביו, כולל  ילדים קטנים, חייבים להציג תעודת זהות מקורית בכל פעם שברצונם להיכנס/לצאת מהכפר. צעירים המבקשים להינשא נאלצים לעזוב את הכפר בגלל איסור הבניה. בנוסף, קוצב המינהל האזרחי את כמויות הסחורות שנכנסות לכפר. לפני זמן לא רב התקבלה תרומה של 400 תרנגולות, אולם הכנסתן לכפר סורבה בתחילה מסיבות ביטחוניות, ולאחר מכן בטענה שמדובר בכמות מסחרית. [על התושבים נאסר להכניס לכפר מצרכים בכמות מיסחרית על מנת שלא יתחרו, חלילה, בישובים היהודים שסביבם]. לאחר טרטורים חוזרים ונישנים התקבל לבסוף האישור המיוחל וכיום הן מספקות את תצרוכת התושבים. אספקת המים אף היא מאד בעייתית. התושבים רוכשים מים במחיר 25 ₪ לקוב ולאחר טרטורים של הלוך-ושוב ניתן להם היתר להכניס לכפר מיכלים שחורים לאגירת מים. והגרוע מכל, אין בכפר שירותי רפואה, לירושלים אסור להם להיכנס, וכך במקרה חירום רפואי, כדי להגיע לבית חולים עליהם לעבור במחסום אל ג'יב, ומשם לנסוע לרמאללה. כמובן שאמבולנס מרמאללה לא יכול להגיע לכפר, כיוון שאינו נכלל ברשימה השמית של מותרי הכניסה לכפר.

אז ממה בעצם מתפרנסים התושבים?

במשך תקופה קצרה הם התפרנסו מרחיצת מכוניות ומדוכנים בהם מכרו תוצרת חקלאית, אך המינהל האזרחי הרס את מתקן הרחצה ואת הדוכנים בטענה שהללו "מבנים" ולכן בנייתם מהווה עבירה על החוק. גם נטיעת עצי זית ועיבוד שטחים חקלאיים לתצרוכת עצמית או למכירה נאסרה עליהם. אפשרות הפרנסה היחידה שהמינהל האזרחי מתיר להם  היא עבודה באתר הארכיאולוגי. כלומר, רק אם יהיו שותפים לחפירת בתיהם לשעבר ולהכחדת ההיסטוריה והנרטיב האסלאמי של האזור, יוכלו להמשיך להתקיים על האדמות שנגזלו מהם.

המקרה של נבי סמואל מהווה תקדים משום שזו הפעם הראשונה שהרשויות הישראליות מוחקות כפר קיים בגדה המערבית לצורך הפיכתו לאתר עתיקות. בימים אלה כשמתנהל ויכוח ציבורי בענייני צדק ומוסר, יחס השלטונות כלפי תושבי הכפר נבי סמואל הוא דוגמה אחת מני רבות לרשעות, אטימות, ציניות והיעדר תום לב הכרוכים בכיבוש ובשלילת זכויות אדם מאוכלוסיה אזרחית, הנמשכים מזה כ- 50 שנים.

Share on Facebook