כאשר הייתי נער ממש צעיר, בכיתה ט', פקד אותי דרך קבע חלום בלהות משונה ואפילו קצת אכזרי. בדרך לבית הספר עוצר אותי קבצן מלוכלך למראה, אוחז בזרועי ואומר: "אל תלך לשם, חיים. בית הספר שלך הוא מוסד. למה להורים שלך לשלוח אותך למוסד? אתה פושע, או סתם עבריין קטן?"

(צילום: ragesoss)

אני הולך בכל זאת, הזמן חולף מהר (במציאות, שש שעות בבית הספר נראו כמו נצח) אבל כשאני חוזר הביתה לרחוב המלך ג'ורג' 17, אני נוכח לדעת שהבית נעלם. מספר 15 עם החנות "הכל לנוער" עומד על תילו, וגם בניין "מעוז" החדש, עם חנות הפלאפל וחנות הפרחים של דיליאן. אבל הבית שלי כאילו התאדה לשמים הכחולים, חסרי הענן. ההורים שלי, אחיי ואחותי וכל השכנים שלנו פשוט נמחו מעל פני האדמה, וגם לדמעות שלי לא שוֹעה אף אחד ברחוב הראשי, ההומה, שבו אני גר. כרגיל בחלומות כאלה, היקיצה גרועה לא פחות מהחלום עצמו. התעוררתי בתחושת מועקה, הבנתי שהחלום נעלם רק לזמן קצוב ושהוא עוד יופיע לפי הגחמות שלו עצמו, בשרירות לב מוחלטת, בכוונות זדון גלויות.

החלום הרע ביעת אותי שוב לפני שבועיים, והתעוררתי עם טעם חמוץ בפה, וגם עם אמונה שלמה שהדברים אמנם התרחשו. למחרת בבוקר הלכתי לבקר בבית הישן, ונוכחתי לדעת שוב שהוא ניצב שם בשלמותו. כל הדיירים כבר נפטרו או עברו לגור במקומות אחרים. איש מבעלי החנויות בסביבה אינו זוכר את המשפחות שחיו שם: בסון, לוינגר, מטלון, סון וברעם. מספרת "פיגרו" ממול וגם המכולת של גברת גלזברג כבר נסגרו מזמן. מבחינה ידועה החלום בעצם הגשים את עצמו; המבנים נשמרו היטב, הדיירים כבר אינם.

האם החלומות נועדו להגן עלינו בפני המציאות? אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת. דווקא ההזיות והחלומות בהקיץ, כאשר ההכרה מפקחת איכשהו על התרחישים, מספקים לנו לעתים קצת נוחם ועידוד. אנחנו יכולים לשפר מעט את המציאות, להפחית שנים רבות מגילנו, להעתיק את עצמנו ללונדון או לפריז, להאדיר את הישגינו ולמזער את כישלונותינו. כשאנחנו שבים לערוּת מלאה חוזרות אלינו שמחת החיים והאנרגיות החיוביות. אולי גם ישראל נראית לנו קצת אחרת, שוחרת שלום, מטפחת ערכים של צדק ושוויון, אהודה בעולם. ההזיות הן מכשיר, שנועד להפחית את הלם המציאות הקשה, ולאפשר לנו להתמודד איתה מבלי לפגוע בבריאותנו או בשפיותנו. החלומות, לעומת זאת, הם כוח שטני ורע מזג, שרק מחריף את המצב הקיומי הגרוע ממילא.

לעתים החלומות משחזרים דברים שקרו בפועל, ומוסיפים פה ושם נופך משלהם. חלמתי שנים רבות על מכונית שברולט שחורה שכמעט דורסת את אחי הקטן מנחם, שנה בערך אחרי קום המדינה. זו הייתה בעצם מונית שבה נהג דודי משה אלקיים. הוא כבר השתחרר משירותו בצבא הבריטי ובצה"ל, ואת הגלויות ששלח מאיטליה ומאוסטריה שמרתי במשך שנים רבות. אחי נהג לנסוע איתו במונית, וגם אני הצטרפתי לנסיעה לגוש עציון עוד לפני הקמת המדינה. בחלום אחי ממש נופל מתחת לגלגלי השברולט אבל דודי, שהיה בביתנו מופת לאומץ ולתושייה, הצליח לעצור ברגע האחרון. אמא אמרה לי באחד מביקוריי בבית האבות בגבעתיים שאירוע כזה אמנם התרחש, ושחזרנו הביתה לרחוב שפרעם חיוורים ומפוחדים. זה החלום הקבוע היחיד שלי, שיש בו יותר מחותם של אמת עובדתית. אני עדיין חולם אותו לפעמים ויכול לקחת את הקוראים לרחוב אוסישקין ולהצביע על המקום (בפינת רחוב נרקיס) שבו התרחשו הדברים.

לחלומות שלי יש גוון פוליטי ופסימי. התופעה שהפחידה אותי תמיד נוכחת ברובם. בחלומות מופיעים קרנפים רבים, אנשי תנועת העבודה או אפילו סיעות שמאל עקבי, שהחליפו את עורם והפכו לפשיסטים או אפילו לנאצים. אין טעם לנופף בחוקים ובתקנות החדשים: לחלומות יש במאים ותסריטאים שעליהם אין  לנו או לשלטונות שום השפעה. יש להם מעין אוטונומיה, חרף טבעם השרירותי. בזיכרונות של ניצולי שואה אנחנו מוצאים חלומות על ילדוּת בכפר פולני ירוק או בחרוּת בבית קפה מפואר בברלין. שומרי הסף, הקלגסים, המשגיחים והסדיסטים לא שלטו בהם בשום צורה. ייתכן שדווקא באתרי עבודת הכפייה או ליד תאי הגזים היה קשה למצוא ניחומים בחלומות בהקיץ.

לפני כחמש שנים חלמתי על אבא שלי, כשהוא צועד בראש הפגנת האחד במאי בעירנו, כשאחריו נוהרים אלפי גברים ונשים עם דגלים אדומים ודגלי הלאום. החלום שלי פוסח על העובדה שבגיל 16 סירבתי לצעוד בהפגנה כמחאה על הפלישה הסובייטית להונגריה ועל "הפשעים שבוצעו בצל הדגל האדום". שנתיים לפני פטירתו עוד צעד אבא בהפגנה בתל-אביב, כאשר מפלגתו כבר בגדה בסוציאליזם ועשתה יד אחת עם הליכוד לדכא עַם שלם ולבצע הלכה למעשה את הכיבוש הממאיר. גם החלום על ההפגנה מופיע מפעם לפעם, ועם היקיצה מתנערים בתוכי רגשות של חרטה על עולם שנעלם וגם כעס על אלה שהעלימו אותו בכוונת מכוון, ונטמעו בתוך המרכז הלאומני של שמעון פרס.

בעשור האחרון השתלטו סמלים נאציים על החלומות. באחד מהם מופיע חבר בכיר באחת מתנועות השלום בשנות השבעים, כמפקד מחנה ריכוז. הוא מככב בחלום כאיש אכזרי במיוחד, שיש לו הזדמנות לפרוע חשבון אישי שיש לו איתי, מעברנו בהנהגת אותה תנועה. הוא מבחין בי ונועץ בי מבט מרושע, כמעט מטורף ובוודאי מבשר רעות. באף אחת מגרסאות החלום אני לא מגיע למרתפי העינויים ולא סופג מכות. אני מבין את התרחיש אבל לא ממש חוֹוה אותו. פעם סיפרתי על כך לחבר והוא אמר שהחלום הוא פיקניק לעומת מה שמצפה לנו בעתיד. אני עדיין מסרב להאמין בכך שהתפתחות כזו היא ממש בלתי נמנעת.

החלומות הפוליטיים הרבים לא שינו את השקפת עולמי ולא השפיעו על התנהלותי, אבל האיבה כלפי אנשי שמאל ציוני ומרכז לאומני שמוכנים לשתף פעולה עם מתנחלים בתירוצים של "ציונות" או להישבע אמונים לירושלים הכבושה, גברה מאוד, אולי בהשפעתם. חבל לי על ישראלים לא מוּדעים שמסייעים ליצור כאן חברה פשיסטית באמתלה של אידיאולוגיה ציונית. הם נותנים יד לאנשי ימין, שבונים כאן תרבות פוליטית שהם עצמם לא יוכלו לחיות בתוכה. בני בגין ודן מרידור חוו את הדברים על בשרם כאשר הוקעו רעיונית ובעצם גורשו מהסיעה שהוריהם יסדו. מפקדי האצ"ל מנחם בגין אליהו מרידור לא חלמו בלילות ולא הזוּ בימים, שגורל כזה יפקוד את בניהם. המציאות היא לעתים פחות צפויה מהחלום.

• פורסם בכל העיר, 28 פברואר 2014

Share on Facebook