החשיבה הפמיניסטית התמקדה בתחילת הדרך בשוויון זכויות והזדמנויות לנשים אך עד מהרה התפתחה התובנה שאין די לעסוק באפליית נשים ובשורשיה, מכיוון שיחסי הכוח בין גברים ונשים פועלים בנוסף ליחסי כוח אחרים, למשל על רקע גזעי, אתני, מעמדי, כלכלי, גילי ועוד. לפיכך החשיבה והפעילות הפכו למורכבות יותר ומטרת הפמיניזם היא לחשוף את כל יחסי הכוח ולפרק אותם.

החשיבה האקו-פמיניסטית (שילוב בין אקולוגיה ופמיניזם) הוסיפה למורכבות בכך שהיא חשפה את יחסי הכוח הקיימים בין תרבות לטבע וגם בין מתיישבים לילידים. חשיבה זו מבקרת את המבנה הדואלי-היררכי שמאפיין את החשיבה המערבית. בין אם קיים יותר דמיון משוני בין נשים וגברים ובין אם לא, בין אם ההבדלים בין נשים וגברים הם תוצאה של הבנייה חברתית ופסיכולוגית, או של גנים, או של שילוב ביניהם, מדוע נתפשים גברים כעליונים ונשים כנחותות? מדוע הגוף נחות לרוח או לאינטלקט? מדוע הטבע נחות לתרבות? מדוע אנחנו חושבות וחושבים בצורה שיוצרת פיצולים? מדוע נתפש האחר לא רק כשונה ממני אלא גם כפחות טוב, פרימיטיבי, מאיים? החשיבה האקו פמיניסטית מאירה את הדמיון הקיים בין הזוגות ההיררכיים בדרך שבה נוצרת השליטה בזה שנחשב נחות יותר ובדרך שבה היא מוצדקת. הפיצול בין תרבות לטבע מקביל לפיצול בין גבר לאישה. הגבר מייצג את התרבות ששולטת בטבע הגופי/חומרני, עולם הצמחים ובעלי החיים. האישה מזוהה לא רק עם הגוף אלא גם עם הטבע – היא אדמה והאדמה היא אם, כפי שמשתקף בביטוי אימא אדמה. אותם יחסי בעלות וקניין שקיימים בין הגבר לאדמה (ובין תרבות לטבע) קיימים גם בין הגבר לאישה, כפי שבולט בעברית בשימוש במילה בעל ובקשר בין בעלות על קניין ובעילה מינית.

במקביל נעשה פיצול בין לבן ושחור, בין מתיישב ליליד, בין אדון לעבד, ובין זוגות רבים נוספים כמו סובייקט/אובייקט, רציונאל/רגש ועוד. השחור, העבד, היליד, מזוהים עם הגוף ועם הטבע, ונתפסים כקרובים לבעלי חיים יותר מאשר לבני אדם, כלומר הם לא אנושיים בניגוד לאדון הלבן. מערכת זו לא רק יוצרת ומבנה את השליטה, אלא גם מצדיקה אותה כחיונית, הכרחית ומובנת מאליה, "שליטה טבעית". ראוי ונכון שההיגיון והאינטלקט ישלטו בגוף, משכן התאווה, כפי שראוי שהגבר הרציונאלי ישלוט באישה הרגשנית והתאוותנית, כפי שראוי שבן תרבות ישלוט ביליד פרימיטיבי, כפי שראוי שבן הגזע הלבן ישלוט בגזעים הנחותים, כפי שראוי שאדון ישלוט בעבד או שבני אדם ישלטו בטבע ובבעלי החיים. הצדקת השליטה יוצרת מצב שבו השליטה מובנית כמוסרית, תוך העלמת זכויות היתר של השולטים והיסוד התוקפני והאלים בבסיס השליטה.

תושבי החולה הערבים-פלסטינים לפני ה"ייבוש" (צילום: אגמון החולה)

השתמשתי בחשיבה האקו פמיניסטית כדי לבדוק את היחס לטבע ולסביבה בסיפורים המסופרים הן על ניצול הטבע, כלומר פיתוח הטבע, והן על הצלת הטבע, כלומר שמירה והגנה על הטבע. בחלקו הראשון של הספר התמקדתי בשני ספרי גיאוגרפיה שקשורים לייבוש החולה. ספרו של נתן שלם יצא לאור בשנת 1935, זמן קצר לאחר שהישוב היהודי רכש את הזיכיון לייבוש החולה. שלם מתאר את עמק החולה כנפת פלאים רבת גוונים, עולם טבע עשיר ומגוון ועולם אנושי שוקק חיים. הוא משוחח עם בני המקום, בדואים משבט הע'וארנה, ומביא מסיפוריהם על ההיסטוריה שלהם, על ענפי החקלאות והפרנסה, על חינוך, וגם על קשיים ומחלות. שלם שואל שאלות לגבי ייבוש החולה המתוכנן ומציע לחשוב על האפשרות של הקמת 'פרק נציונלי' או שמורת טבע.

יהודה קרמון, שספרו יצא לאור בשנת 1956 לקראת סוף תהליך הייבוש, מתאר את עמק החולה, "בימים ההם", כמקום שומם ומסוכן. תיאוריו של קרמון מבוססים על פיצולים היררכיים של שחור ולבן, ללא גווני ביניים. הוא מצייר ציור חד צדדי של ניוון, עוני ומחלות שיהפכו לחיים ופריחה רק עם כניסתו של המתיישב היהודי לתמונה. החלוץ היהודי לא ידמה לבדואי המקומי "בעל הגוף התשוש וחסר הרצון, העומד חסר אונים מול כוחות הטבע". הגבר היהודי החדש יכניע את הטבע השומם, המאיים, ויעצב אותו כרצונו.

כך כורך קרמון זה בזה את הגבריות ואת השליטה בטבע ובפלסטינים המקומיים. בעבורו, הקידמה המבוססת על חשיבה רציונאלית בשילוב עם מדע וטכנולוגיה, היא התהליך "הטבעי" שאין לעצור אותו. קרמון כלל אינו דן במחיריה של הקידמה הזאת שתשנה את דמותו של העמק ותמחק את האגם והביצות. בחלקו השני של הספר בחנתי את סיפורי שמירת הטבע ושאלתי האם הם מערערים על השליטה בטבע או שהם בעצמם ביטוי נוסף לשליטה בטבע. לסיכום, החשיבה האקו-פמיניסטית מצביעה על החיבורים בין נושאים סביבתיים וחברתיים-תרבותיים ומגדירה את היחס לסביבה כסוגיה פוליטית של יחסי כוח וחלוקת משאבים.

• ב-14 במארס הקרוב יתקיים סיור באגמון החולה בהדרכת ד"ר עדנה גורני. ד"ר גורני היא מחברת הספר "בין ניצול להצלה – תיאוריה אקו פמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" שפורסם בהוצאת פרדס בשנת 2011.

Share on Facebook