ועד הכפר הפסלטיני עיזבת אל טביב יזם הקמת מחנה מחאה בן 3 ימים כדי לעורר דעת קהל ותמיכה במאבק שהכפר מנהל נגד שלטונות הכיבוש, מאחר ובמהלך מחצית השנה האחרונה הכפר עומד תחת התנכלויות אלימות של ירי גז ורימוני הלם, חסימות, חיפושים, מעצרים ופגיעה גופנית באחד הצעירים, כמו גם צווי הריסה על רוב בתי הכפר.
פעולת מחאה צווי הריסה בעזבאת א-טביב, אוגוסט 2012 (צילום: אקטיבסטילס)
ביום המחאה הראשון, שנערך בסוף פברואר, התכנסו באוהל המחאה תושבי הכפר והאזור, פעילים פלסטינים, אנשי רשות ונציגי מפלגות מרחבי הגדה ופעילי שלום ישראלים. בין האורחים: מחמוד אל אלול -חבר הפרלמנט ומושל שכם לשעבר, מוסטפא ברגותי – יו"ר מפלגת היוזמה הלאומית, מושל קלקיליה, ויו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה. נישאו דברי ברכה והסברים על הסומוד – המאבק העממי של תושבי הכפר שנמשך 16 שנים. בתום הנאומים יצאו תושבי הכפר ואורחיהם להפגנה משותפת שנענתה בתגובה צבאית מאופקת יחסית. בערב התקיים אירוע חברתי במאהל המחאה בהשתתפות גברים מהכפר והאזור. בשישי בבוקר הצטרפו ישראלים נוספים, ולאחר ארוחת בוקר ושיחה עם ביאן וצעירים נוספים מהכפר ומעזון, התחלנו לצבוע את קירותיו החיצוניים של בית הספר. החבר'ה הצעירים של עזון ובנות הכפר המוכשרים קישטו את הקירות בכתובות גרפיטי צבעוניות ובטקסטים של מחאה בערבית ובאנגלית, תרמנו את חלקנו וסייענו בצביעה. בחלקו השני של היום הצטרפו "לוחמים לשלום" וקיימו נטיעות ברחבי הכפר. היום השני נחתם גם הוא בהתכנסות חברתית באוהל המחאה.
בשבת בבוקר הגיעו רוב הישראליים, וביניהם נתן בלנק – סרבן המצפון. השלמנו את צביעת הקירות, צבעיו הדהויים של הדגל הפלסטיני חודשו בהתאם להנחיותיו המדוקדקות של ביאן. האווירה היתה שמחה וכיפית, הרבה ילדים וצעירים השתתפו בפעילות, במהלכה הם סיפרו על עצמם, אנחנו על עצמנו, החלפנו כתובות פייסבוק וצילמנו זה את זה. בסיום עבודות הצביעה יצאנו להפגנה כשאת פנינו קידמו שני חיילים בלבד. נראה שתזמון ההפגנה ביום שבת, הפתיע מעט את החיילים שנכחו במקום "בהרכב חסר", אך תכף ומיד הוזעקו בקשר חיילים נוספים. במהלך ההפגנה ניטעו עצי זית בכניסה לכפר, החבר'ה הצעירים פצחו בתכנית אמנותית, שכללה ריקודים מסורתיים לצלילי נגינת חלילים, מעשה ידיהם, אל מול עיניהם המשתאות של החיילים. אלה מצידם הפגינו מדי פעם קוצר רוח כשדחפו את המפגינים שהיו לטעמם קרובים אליהם מדי – הרי כידוע אי אפשר לבקש מהפלסטינים להתרחק, חייבים להשתמש בידיים.
אחד החיילים שאל אותי, לא בהתרסה, "למה אתם כאן?" הפניתי את השאלה בחזרה אליו והוא השיב באופן מפתיע, שהוא דווקא די בעדנו. הסברתי לו שהכיבוש הוא תועבה מוסרית שנמשכת 47 שנים יותר מדי ואנחנו מתנגדים לו. החייל אמר שהוא לא מבין למה הם-הפלסטינים שונאים אותו, גם הילדים הקטנים מביטים עליו בשנאה, והוא הרי לא עשה להם שום דבר רע. הסברנו לו שלא מדובר בעניין אישי, שהוא נמצא על אדמתם כשהוא חמוש וזה טבעי שהם ישנאו את מי שמדכא אותם בכוח ושולל מהם את זכויותיהם. השיחה נקטעה על ידי קצין בדרגת סגן, חובש כיפה סרוגה, שהורה לחייל לנתק מגע וללכת לאחור.
חייל אחר הבחין בילד בן 3 או 4 שאחז בידו רובה צעצוע מעץ ונדרך. היה עצוב ומשעשע בו זמנית לצפות בחוסר הסובלנות מול הילד הקטן בשעה שהם עצמם ניצבים חמושים מכף רגל ועד ראש מול אנשים, בעיקר ילדים וצעירים, שאינם נושאים בכליהם דבר, פרט לדגלים. ניתן להניח שאותו חייל יגיב באדישות כשילדים יהודים יצאו בשבוע הבא לרחובות, יחזיקו בידיהם אקדחי צעצוע וירו קפצונים לכל עבר.
בסיום ההפגנה חזרנו לארוחת ערב פשוטה וטעימה להפליא שהכינה אשתו של ביאן, ביחד עם נשים נוספות, בסיומה חלק מהמשתתפים נפרדו לשלום וחלקם נשארו במאהל המחאה לסיכום הפעילות.
מאמר שהוא כמו בריזה צוננת ביום חמסין.
אך צריך להבין:
אם הצד הישראלי בוחר בשד הדמונגרפי, כורת עמו ברית ומנסה ליצר מדינה רחבה ככל שניתן, כאשר מתקיים בה רוב יהודי. עליו להבין גם פרושן של האותיות הקטנות בחוזה הזה:
מפעל ההתנחלויות ימשך, האסור על החזרת פליטים גם לשטחי הרשות יוצב כטאבו, נוכחות צה"ל על תוואי הירדן תמשך במלוא עוצמתה ועוד כהנה וכהנה סעיפי משנה…שיהפכו רעיון "שתי המדינות לשני העמים", לחזון עוועים הכולל עינויי נפש.
המשב הקריר והנעים מעיזבת אל חטיב, שיך בכלל לאוטופיה סוציאליסטית, בה הלאומניות והדת מפנות מקומן לדו קיום ואחוות עמלים ישראלים ופלסטינים.
המסקנה היא קשה: במקום להתנגח בקפיטליזם ופירותיו הבאושים רק ע"מ למצוא עצמך מקצץ בנטיעותיך אתה, צריך ליצר מהפיכה סוצ' מהבסיס. למשל להתחיל בקטן ולבנות קומונה ישראלית פלסטינית, אחת לדוגמא, כאוונגארד ולטפחה. זה התפקיד של המוסדות המהפכניים הסוצ'.
לדעתי הצבור הישראלי פלסטיני צריך איזה "ספר אדום", או משנה סדורה, כיצד לממש מהפיכה סוצ' כאן בישראל. בעשיה אמיתית מוסרית וללא שפיכות דמים.
"בערב התקיים אירוע חברתי במאהל המחאה בהשתתפות גברים מהכפר והאזור."
האם בזמן הארוע החברתי הנשים עסקו בפעילות מהפכנית כגון בישול והכנת קפה לגברים מהכפר והאזור ולפעילי השלום שהגיעו מ'ישראל'?
ומה קרה לפעילות השלום שהגיעו מלב המאפליה הציונית להזדהות עם העם הפילסטיני הסובל והנאבק? האם הן הושארו מחוץ למאהל המחאה, או אולי בכלל הושארו בבית ולא הגיעו לתמיכה בסומוד?
עוד "פמיניסט" לטובת הכיבוש
עד שלא יהיה שוויון לנשים אפשר לדכא אותם במצפון ציוני שקט
למרות שבכללי אני מסכים עם כוונת המגיב/ה שמעלי. אני חיב לציין שמבחינת הטיעון היא לוקה, משום שהיא במפורש רק מבזה המגיב שמעליו: "עוד "פמניסט" וגו'", אך אינה מנמקת מדוע ובכלל, מה רע בדבריו, אלא מכלילתו בתוך שורה של ("עוד") הדיוטות "פמניסטים" כביכול, שכמותו.
כלומר תגובה שחצנית ותו לא וכמאמר הפסוק:"בבוא רשע בא גם בוז", כזו הפוגעת רק בעצמה.
גם הסיפא: "עד שלא יהיה שוויון וגו'" אננה באה לחזק הטיעון, אלא מגבירה עוצמתה של השחצנות והזלזול בלבד ובאיפכא גורמת לקורא להבין, שדוקא "הפמינסט" הבזוי, קלע כאן בול כביכול, משום שאין כאן טיעון ראוי או הפרכה של טענתו, כי אם התזת עלבון ובוז הגובלים בקללה.
מילים אחרות: במקום לענות ל"פמינסט"- ולומר לו שאין קשר בין העובדה שנשים הודרו מהאירוע, אם אכן הודרו, לבין העובדה שמתרחש כאן כיבוש נלוז ועל כן טענתו "הפמניסטית" צבועה, משום שהיא מתעלמת מפשע הכיבוש ומנסה להסיט תשומת הלב בערמומיות לדבר אחר- פוגע המגיב בבוז ושחצנות בטיב הטענות כנגד המגיב "הפמיניסטי".
"תען כסיל כאיוולתו" ואת שיניו של הרשע הקהה
מכוון גם ל"ציפור" המתייפיף ואין צורך ב"תגובה מנומקת"
את/ה ממשיך/ה לקלל (ולכל הכוונים). אם היית קורא/ת "משלי" פרק כ"ו ומעין/ת בפסוקים כולם ולא גורס/ת מחצית מחציתם כחצץ בפיך, היית רואה ש:" (ד) אַל-תַּעַן כְּסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ: פֶּן-תִּשְׁוֶה-לּוֹ גַם-אָתָּה. (ה) עֲנֵה כְסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ: פֶּן-יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו.". וזה ההבדל שכל כך אופיני למקומותנו: במקום לענות בישוב נפש ובמושכל, עדיפה ללא ספק הקללה המותזת, או הסופרלטיב המעליב ("מתיפיף"), משל לג'ונגל דמינו וכל ד'אלים המשיב בגסות ומכהה שיניים וכיו"ב, יוצא גבר גבר.
שיבושם לך.
של 'פעילי השמאל הלוחמים בכיבוש' כשבטנם מלאה מהאוכל שהנשים המודרות בישלו להם והם לוגמים להנאתם מהקפה המהביל שהנשים-המשרתות הכינו והגישו להם להנאתם, כאילו היו אפנדים בתקופה אחרת.
עוד מעט ישובו גברי האזור ואורחיהם לבתיהם והנשים הנאמנות והכנועות ימתינו להם נכונות ודרוכות לשמשם במיטות המוצעות, כדי שיוכלו לקום למחרת מסופקים, דשנים ורעננים להמשך 'המאבק בכיבוש'.