"נושא גיל הפרישה והפנסיה טרם הובא לשולחנו של שר האוצר ולא נקבע דיון בנושא זה בזמן הקרוב", כך הודיע דובר האוצר בתגובה על הידיעה ולפיה משרד האוצר שוקל להמליץ לממשלה להעלות את גיל הפרישה מעבודה של גברים ל – 70, ושל נשים ל- 64. יש כל מיני סוגי הכחשות. זו המצוטטת לעיל היא מהסוג הרופס. לא הובא לשולחן? ומה על המחשב? האם המחשב של יאיר לפיד יכול להגיע לתכניות העבודה של אגף התקציבים? סביר שכן. אבל אם לא רוצים לדעת, יש שולחן ועליו בלגן של ניירות. בינתיים התעוררה מהומה קלה. פרשן "הארץ" טען שהתכנית היא בבחינת "שוד כספי החוסכים". מרכז אדווה וארגוני נשים קצפו שוב על הרעיון להעלות את גיל הפרישה לנשים שסובלות מכפל תעסוקה: הן בעבודה מחוץ לבית, והן בעבודה בתוך הבית. הוויכוח על גיל הפרישה, חשוב ככל שיהיה, מייגע.
תוחלת חיים גדלה
הסיבה המרכזית שמעלים תומכי ההצעה היא שתוחלת החיים עולה. ואם אדם חי היום 82 שנה, בממוצע לעומת 72 שנה לפני שלושים שנה, מתחייב שיעבוד יותר כדי לספק את צרכיו כפנסיונר. ואכן יש בטענה הזו טעם רב, אלמלא העובדה שאריאל שרון, אהוד ברק, בוגי יעלון ועוד כמה מטובי אנשינו קיבלו פנסיה בגיל 50 ואף אחד לא התברבר על תוחלת החיים שלהם. אז אם להם מגיע, מה בדבר מסעודה מדימונה או ריקי כהן – חביבתו של יאיר לפיד – מחדרה? וכמו ב"בגדי המלך החדשים" אף אחד לא שואל מה עניין שחת לתחת ולענייננו מה עניין פנסיה לגיל פרישה.
גיל הפרישה מקנה שתי זכויות: האחת למעסיק – לפטר את העובד. והאחרת לפורש מעבודה ולמפוטר מטעמי גיל –לקבל פנסיה וקצבת זקנה. זה החוק, אבל הגיונית אין כל קשר בין הרכיבים האלה. ראוי להתחיל עם הזכות שמעניק החוק, למעסיק לפטר עובד. למה? אם יש עניין ציבורי שחטייארים לא יעבדו, ושוק העבודה יתפנה לצעירים, מדוע לא אוסרים על כולם לעבוד מגיל כלשהו ואילך? מדוע עצמאי רשאי לעבוד כרצונו? מה לו, למחוקק, להעניק למעסיק של עובדים את הזכות לפטר? הנה, על כן, השלב הראשון בתיקון המעוות. לבטל את זכות הפיטורין הזו. מעסיק יוכל לפטר עובד בן 67 בדיוק כפי שהוא יכול לפטרו בגיל 27. השלב השני הוא הזכאות לקצבת זקנה ופנסיה. ההבדל בין השניים הוא בכך שאת הקצבה משלמת המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי. ואילו את הפנסיה משלמת קרן הפנסיה או המעסיק ("פנסיה תקציבית"). בשני המקרים הזכאי משלם מדי חודש סכום מסוים כדי לקבל תמורה עתידית.
הזכות לפנסיה
התמורה הזו כלל לא צריכה להיות קשורה לעבודה. אין כל צורך – בין כלכלי או מוסרי – לקשור בין התמורה לבין העבודה. מדובר בחסכון וזכותו של אדם למשוך את חסכונותיו כרצונו. חובתה של המדינה רק לקבוע כללים לגבי גובה החסכון הנמשך. לכל היותר זכותה של הממשלה לקבוע כמה שנות חסכון חייב אדם, בטרם יהיה זכאי למשוך מכספיו. אבל זה הכל. קחו לדוגמא אדם שעבד 35 שנה והוא בן 60. נמאס לו לעבוד והוא רוצה לבלות את שארית ימיו בשינון כתבי הרב קוקו. מדוע לא לאפשר לו למשוך את הכספים שחסך אבל לחייב את מי שעבד 25 שנה בלבד למשוך את כספי הפנסיה שלו בהגיעו לגיל שבעים? ראוי לקבוע גיל מינימלי ושנות חסכון מינימליות כדי להתחיל למשוך כסף. מי שיקדים למשוך – יקבל כל חודש סכום מופחת בהשוואה למי שיאחר למשוך. וזה יהיה נכון הן לפנסיה והן לקצבת הזקנה. והזכאות למשיכה כלל לא תהיה תלויה בשאלה האם האיש עובד או לא.
- פורסם בבלוג של גדעון עשת
כרגיל, עשת בא עם ביצת קולומבוס, שכל הכלכלנים והמומחים, משום מה, משימים עצמם שאינם רואים אותה.
אבל שאלה: לשם מה בכלל הפנסיה? הרי המדינה (על פי העקרון המונח בבסיסה) נושאת באחריות לרווחת הקשיש. זאת באמצעות קצבת זקנה שווה לכל נפש. מי שיכול ורוצה להפקיד כסף לקרנות פנסיה (שעתידן לוט בערפל כבד), שיעשה זאת על אחריותו. העם זכאי לפנסיה שווה מקופת הציבור (ביטוח לאומי) בסכום שיאפשר לו לחיות בכבוד בתום חיי עבודתו. כל קרנות הפנסיה אינן אלא פטנט של התעשרות על חשבון החוסכים והסיכון שבבוא היום הם יעמדו – ומדובר בעובדים ועצמאים שבנפשם יביאו לחמם – בפני שוקת שבורה ונוזלת – רב!!! הנכון הוא להעלות את התשלום למל"ל במקום הפרשות חובה לקרנות המתעשרים ("פנסייה") והגדלה בהתאם של אחריות המדינה לרווחתם של קשישים ונזקקים.