ההצעות לדחות את גיל הזכאות של נשים לקצבת זקנה ולפנסיה מגיל 62 לגיל 64 או 67 משמען פגיעה משמעותית ביכולתן של רוב הנשים בגילאים אלה להתקיים כלכלית. במהלך השנים שבין 1983 ל-2008 גדל שיעור ההשתתפות של נשים בנות 60 ומעלה בשוק העבודה: זה של בנות 64-60 גדל מ-20.1% ל-41.2% וזה של בנות 69-65 גדל מ-9.6% ל-16.6%.
קו החתך היה ונותר גיל 60: ב-2008, שיעור ההשתתפות ירד מ-61.7% בגיל 59-55 ל-41.2% בגיל 64-60 ול-16.6% בגיל 69-65. במספרים מוחלטים מדובר בירידה מכ-109,000 נשים לכ-62,000 ולכ-16,500, בהתאמה.
(מקור)
מאפייניה של תעסוקת נשים אחרי גיל 60 מגדילים את הספקות באשר ליכולתו של שוק העבודה הישראלי לפרנס בכבוד נשים בגיל זה: תעסוקת נשים מעבר לגיל 60 פירושה מעבר להעסקה במשרה חלקית: לפני גיל 60, לפחות שני-שלישים מהנשים הועסקו ב-2008 במשרה מלאה. אחרי גיל ששים כמחצית – 47.5% – מהנשים בשכבת הגיל 65-60 וכשלושה רבעים – 71.4% – מהנשים בנות 69-65 הועסקו במשרה חלקית. ועוד, המעסיק הגדול ביותר של נשים מעל גיל 60 היה ענף השירותים הציבוריים – 59% בקרב בנות 64-60 ו-61% בקרב בנות 69-65. אם עד גיל 64 ענף החינוך של השירותים הציבוריים היה המעסיק הגדול, הרי שאחרי גיל 65 המעסיק הגדול היה ענף הרווחה והסיעוד, שבו העיסוק הבולט הוא עבודת טיפול, שאינה מצריכה הכשרה מיוחדת.
תעסוקה מעבר לגיל 60 מאופיינת בקיטוב בין שתי קבוצות מובחנות: האחת, מיעוט מהנשים בנות 69-60 – של נשים המועסקות במשרה מלאה בעיסוקים ניהוליים או פרופסיונאליים ובשכר גבוה – 15,000 שקל ויותר; השנייה, רוב של נשים המועסקות במשרות חלקיות בעיקר בטיפול, פקידות ומכירות ובשכר נמוך. 72.1% מהמועסקות במשרה חלקית בנות 64-60 השתכרו עד 5,000 שקל; 63% מהמועסקות במשרה חלקית בנות 69-65 השתכרו עד 3,000 שקל.
נתונים אלה מצביעים על כך שרוב הנשים העובדות בגיל שמעל 60 עושות זאת בלית ברירה, כיוון שסביר להניח שאין להן הכנסה מפנסיה או שהכנסתן מפנסיה נמוכה מאוד ואזי עליהן להסתמך בעיקר על קצבת הזקנה. הממצאים של מרכז אדוה תומכים, אם כך, בהגדלת קצבת הזקנה ובו בזמן באי-דחיית גיל הזכאות לקצבת זקנה ולפנסיה.
* נוגה דגן בוזגלו, אתי קונור-אטיאס ואריאן אופיר הן חוקרות במרכז אדוה
למסמך בנושא: "נשים בנות 60 ומעלה בשוק העבודה – דפוסי עבודה תעסוקה ושכר" (PDF)
ככל אני נגד הגדלת גיל הפרישה לנשים ולגברים ראשית הרעיון המטופש להגדיל את גיל הפרישה למשל לגבר לגיל שבעים הוא טיפשי אדם כזה מונע מבחור צעיר לעבוד הוא תופס מקום עבודה של בחור צעיר כנ"ל אישה לא כל אדם יכול להמשיך לעבוד בגיל מבוגר אדם למשל במפעל תעשיה עם עבודה פיזית לא יכול להמשיך לעבוד הפתרון………… לצאת לפרישה בגיל שבעים ולהזמין מקום בחברת קדישא
מה הקשר בין הגיל לבין התפקוד המקצועי? מדוע לתת בידיו של "המעביד" עוד כלי שרירותי לפיטורין? מהי זו הגזירה "השווה", כמיטת סדום לכולם? אם מישהו אננו מתפקד היטב בתפקידו מוטב שיוסט ממנו גם בגיל צעיר בהרבה מ"גיל הפרישה". ואם הוא מצליח בדרכו וממלא תפקידו היטב, מדוע שילך לביתו כאשר עוד לא נס ליחו ובכך נצא כולנו מופסדים? אם יש בעלי מקצוע טובים במפעל, סכויו לצמוח ולהתרחב גדלים, ומתוך כך ימצאו בתוכו גם מקומות עבודה נוספים. כלומר, במקום לדאוג לשיבוץ נאות במסגרת מבחני תפקוד אוביקטיביים עונתיים (נניח כל ארבע שנים) ולא לשמר קביעות בג'וב כלשהו, כדבר קדוש ללא קשר לטיב תפקודו של העובד, אנו מיצרים הסתידות עורקים במתן קביעות גם לעובדים לא ראויים וגם בעובדה שאנו מפטרים העובדים כולם (טובים ורעים), במחי יד אחת, בבואם ל"גיל הפרישה" השרירותי…ואתה צדוק תומך באי צדק חברתי/כלכלי שכזה?
אאם כך, אכן אבדה התקווה 🙂