ביום א' האחרון, 23 במארס, התקיים כנס ירושלים לחינוך, המאורגן במשותף בידי עיתון "הארץ" ועיריית ירושלים, ושעסק השנה בשאלות כגון "תקצוב דיפרנציאלי בחינוך", "השפעת הפערים בחינוך על החברה והמשק" ו-"תשלומי הורים במערכת החינוך".
מי דברו בכנס? דברו שם המשנה לממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר, מנכ"לית משרד החינוך, כלכלן מאוניברסיטת תל-אביב, מירב ארלוזורוב (העיתונאית המגה-קפיטליסטית מ-"דה מרקר"), ראשי ערים, וכן פקידים וחוקרים מהאקדמיה.
צילום: shonk
ומי לא דברו בכנס? אין בתכנית הכנס כל ייצוג למורות ולמורים. כן כן, אפילו לא דובר אחד או דוברת אחת! זאת למרות שמורות ומורים הם אלה העוסקים במלאכת ההוראה והחינוך בפועל, על בסיס יומיומי, ולכן התובנות שלהם, הדעות שלהם, והמחשבות שלהם – בוודאי רלוונטיות הרבה יותר מאשר עמדתו של עיתונאי או סמנכ"ל כזה או אחר.
מעניין לציין, שבכנס דווקא דברו יו"ר ארגון ההורים במערכת החינוך בירושלים ויו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית. לכאורה, מדובר כאן באקט פרוגרסיבי. נראה כאילו מארגני הכנס מעוניינים לשמוע את כל הקולות, גם את הקולות של ההורים ושל התלמידים. אבל אם כך, מדוע נפקד לגמרי קולם של המורים?
ההסבר הוא פשוט. תפיסת העולם של מארגני הכנס היא תפיסת עולם קפיטליסטית, הרואה את מערכת החינוך בתור מערכת עסקית, שמייצרת מוצר ששמו "חינוך", ורואה את ההורים והתלמידים בתור הצרכנים של המוצר הזה. לכן, ברור מדוע מעוניינים מארגני הכנס שיהיו שם נציגי הורים ותלמידים (אלה הם, אחרי הכל, הצרכנים שאמורים לרכוש את המוצר), וברור גם מדוע אין צורך שבכנס ידברו מורים (שהרי ממתי לוקחים בחשבון את דעתם של עובדי פס הייצור?).
כל עוד זו תישאר התפיסה המקובלת ביחס למערכת החינוך, כל המילים היפות בדבר "חינוך ככלי לצמצום פערים" יישארו מלל ריק. מערכת החינוך תמשיך להידרדר ולהפוך להיות בית חרושת לציונים (בשורוק ובחולם), מורים ימשיכו לעבוד יותר ולהרוויח פחות, והתלמידים יקבלו "מוצר" שאיכותו נקבעת לפי גודל הארנק – חינוך פרטי לעשירים בלבד או חינוך ציבורי מקוצץ ומדולל.
מאמרון מבריק, הדומה להבהוב באפלה.
הכותב צלף ישירות, לקרן ההתקרנפות החברתית שלנו.
חבורה של חכמים בעיניי עצמם, חסרי בושה וגאותנים, שאינה מסוגלת אף לראות צל עצמה ובבואתה המגוחכת.
כ"כ נכון, שמתבקש לשאול היכן היה יו"ר ארגון המורים רן ארז המושחת, כיצד הוא לא השתתף בכנס?
מסתבר שבעיני מארגני הכנס גם ארז כמותו עדין נחשב לאזוב גיר זניח.
מה שקרוי 'חינוך' – ומה שקורה שם – זוהי אחת הדוגמאות הטובות להונאה הקרימינלית של השלטון.
בזה הכותב צודק ב 100% (אהבתי את "בית החרושת לציונים" …) אבל גם החינוך הפרטי (לעשירים) הוא זבל. רק זבל יקר. החינוך הפרטי טוב (אולי) רק במקצת מן החינוך הממלכתי. ולבטח אין הצדקה למחיר. החינוך הפרטי טוב רק למי שרוצה לבודד במידת מה את ילדיו מעולם הערסים וכנופיות הרחוב ומצפה בתמורה לחינוך בינוני. זהו. נא לא לשכוח רק שהנוער של היום חשוף לכל הזוהמה התרבותית 7\24 מהמחשב שבחדר. כל המוח שורץ בעולם וירטואלי מלאכותי, בתדמית האישית, בגאדג'טים, בסקס, בבטלה, ובציפיה לרשת את ההורים לאחר מותם מבלי להיות מורגל האורח חיים של יצירה כלשהי או מחשבה או אמפטיה סוציאלית, או עניין אמיתי, או אמביציה. לכן הכתבות בעתון מדברות על 50% של המתבגרים שחיים עם ההורים בגילאי ה-20 המאוחרות ואף מעבר לזה. נכון שלקושי הכלכלי האובייקטיבי חלק בזה אבל כפי שנאמר למעלה בתי הספר אינם מחנכים את הילדים ליצירה אלא לפאסיביות ולתחושת זכאות. "מגיע לי" מעצם הוד רוממותי!… הוא שאמרנו – ציונות…
המורים – או שעוזבים את המערכת או שמשלימים עם המצב.
לק.א. כרגיל חסר הגרוש ללירה. תגובתו כולה מצוינת ואני חותם עליה בשתי ידי, אלא שהעז חיבת לבעוט בדלי החלב הטרי שנתנה ואני מצטט: "הוא שאמרנו- ציונות…".
לא הייתי כמובן מגיב עוד יוצא חוצץ כנגד תגובתו של ק"א, לולא סייפתא האופינית כל כך לשמאלנים העיקביים הפוליטקלי קורקטים. אני יוצא נזעק, משום שאני, הציוני, השמאלן הזקן, האנרכיסט, שחושב שמגיע למיעוט המדוכא היהודי בית בציון והרואה בציונות הגשמת מורשתם ההומנית של נביאי ישראל תוך כדי תקומת העמלים בני כל הדתות באינטרנציונל סוציאליסטי כאן בכל המרחב. רואה כיצד נחרב עולמי הרוחני בידי אנשי ביתי, סוציאליסטים ר"ל.
כלוימר, ק"א לא רק שבועט הוא בדלי, אלא הופכו בעודנו מלא על ראשי השב.
ואני אנא אני בא?
ציפור, נו אין לי ברירה אלא להודות שיש קמצוצון של צדק בדבריך אלי.
השאלה היא רק למה כוונתי במילה "ציונות"..? ועל הציר הזה נע הסיפור.
המילה הזו בשבילי היא מילה מטעה מאד. *עקרונית* משמעותה היא ערכית (כלומר א ו ל י אפילו חיובית).
*מעשית* (וזה החלק החשוב!) היא הונאה. אני תמיד משתדל באומרי את המילה "ציונות" להתכוון למובן המעשי בלבד. כל פושע, אם הוא חכם, נוהג להקנות למעלליו נופך אידיאולוגי כשלמעשה התוכן נשאר הפשע והקישוטים האידיאולוגיים אינם אמיתיים אלא כסות דקה בלבד, אך כאמור נחוצה.
אם אתה חותם ב 2 ידיים על מרבית התוכן עשה עוד מאמץ לא גדול כדי להפנים גם את החלק האחרון.
אני באמת מזהה שיש לך רצון טוב אבל נותר ביננו פער שמבוסס אולי על נסיון חיים.
אומר לך ק.א. ידידי דבר נוסף: אם סוציאליסט הינך ואם אתה חי בארץ ישראל גם פועל לקדום הסוציאליזם כאן ועמל ומתיגע למען אינטרנציונל של פועלים יהודים וערביים, הרי אתה ציוני ולא רק בעיני, כי אם בעינייהם של מיסדי הציונות. ואם הינך קולוניאליסט איפריאלי המאמין בספוח, בשריעה, בהתנחבלות, בג'יהד, בטרנספר, בפיגועי תופת ובאיבת עולם בין יהודים לערביים, כמו גם בסגידה לאלילי דת חשוכים ולטייקונים על ממונם ושחיתותם, לא רק שאינך ציוני בעיני כי אם אויבה הגדול וכעמלק דמית.
כלומר תמצית הציונות מצויה בקונפליקט הפנימי בין הסוציאליזם ללאומיות. היות ובסוציאליזם הלאומי הסוציאליזם הוא הדרך והמטרה ואילו הלאומיות היא רק נקודת הזינוק. שומה על הציונות שהיא למעשה סוציאליזם לאומי, להרים הסוציאליזם מעל ללאומיות ולא לתת לה לפורר האינטרנציונל. ניתן לעשות זאת בקיום מהפיכה בתוך הדמוקרטיה. כלומר מהות הציונות בנויה על ההבנה שגם הדמוקרטיה חיבת להשען על שורשי העשב.
כפי שדברו יתרו ומשה בנושא שרי העשרות, מאות והאלפים.
קצרה היריעה אך נסכים אולי שבעייתינו בקונסטלציה הנוכחית, לפי שעה, אינה טעמו של השלטון (או האידיאולוגיה שלו) אלא מהות השלטון (כלומר המציאות המעשית שבפועל שאין לה אידיאולוגיה אלא היא שימור ההגמוניה בכל דרך ובכל מחיר) כפי שהוא מבין את עצמו ומחשיב את עצמו (הן עצמו ביחס לעצמו והן ביחסו אלינו העבדים). האידיאולוגיות שניזרקות אלינו, רק בשם ובתווית, (כבוטנים) מן המרקע הן חשודות בעיני. הן נועדו לסכסך בינינו, לייצר מסך עשן, הסחת דעת, הונאה. ראשי ההון-שלטון אין להם עניין אם אנחנו יהודים או ערבים, חילונים או דתיים, שמנים או רזים, שחורים או לבנים, אלא שיש ויש להם עניין שנריב זה עם זה ושהשנאה תעוור את עינינו ולא נראה את פשעיהם. ואנו נוטים עדיין לבלוע את הפתיון והיצרים האפלים שבנו עושים את שלהם. אז המעגל נסגר וההון-שלטון רק יכול להמשיך לישון טוב מאד, ובשקט גמור. אשאל רק לסיום – ומבלי להכנס לנושא העקרוני של ה"קונפליקט הפנימי בין הסוציאליזם ללאומיות" – האם היה אי פעם מצב בו הציונות ההיסטורית עשתה הכנות של ממש למצב ריאלי כזה בו היא (ברצינות) תיכף מרימה את הסוציאליזם מעל ללאומיות? ולמה זה לא קרה לה?
עליך להפריד בין עקרונות דרך הציונות (כמו גם הסוציאליזם) ומשמעותה, לבין מה שנעשה בפועל בידי ההולכים בה, כלומר אלה הקוראים לעצמם ציונים (או סוציאליסטים בהתאם). בשאלתך התכוונת ודאי לאחרונים (לבני האדם ולא לדרך). ובכן אם "חכמה הדרך מן ההולך בה", אין טעם שיתעקש ההולך בה וינסה להשען על בינתו בהגיעו לשלב ההתברברות (זאת יאמר לך כל נווט מתחיל). חיבים לחזור למפה, לעקרונות הדרך.
לכן בתשובה על שאלתך: הציונות כשלה בנושא מינוף הסוציאליזם, משום שאלה המתקראים ציונים, לא הצליחו לקיים מצוותה: "יצירת סוציאליזם!", זאת משום שאלה המתקראים סוציאליסטים, לא השכילו להבין מהו. מכאן שחובה חלה עלינו, הפועלים בהווה, כן להבינו ולא לנסות ליצרו מחדש (כפי שמנסים לעשות המרקסיסטים למשל ולא רק) ומתוך כך לתת לציונות הצ'אנס להגשימו בא"י.
אין פשוט מזה. אלא שכבר הוכח, שהאמת הפשוטה (והמורכבות שצומחת ממנה),קשה בהרבה להשגה מהשגיאה (ומהתסבוכת שהיא מקימה אח"כ).
אחד האנשים שכתב את הדברים הכי נכוחים על חינוך בעידן המודרני שאני קראתי היה ברטרנד ראסל (ממליץ בחום על ספרו הנפלא Unpopular Essays). ראסל היה בן למשפחה אנגלית עמידה, וחי חיים נוחים, אך עם כל זאת הצליח לראות נכוחה את המציאות. בשורה אחת, מטרת החינוך לדעתו אחת היא – לגרום לנו לפקפק כל הזמן בידע שאנחנו סופגים. לעולם לא לקבל דברים כפי שהם, לנבור ולנבור, להפוך בדברים, ולא להפסיק לשאול שאלות על "נכונות" הדרך. כנראה שקצת מתרבות המזרח דבק באותו ראסל, כי הרי זוהי תמצית משנתו של הבודהה – הסבל האנושי מגיע מעיוורון, מחוסר יכולת לראות את המציאות כפי שהיא, מחוסר היכולת להטיל ספק בדברים ולאמץ ראיה טריה של המציאות כפי שהיא מתפתחת כל רגע. כמובן שיש פה התנגשות רבתי עם הסטגנציה של עמדות שמאלניות מקובעות וקשיחות, ואלפי מונים יותר עם עמדות ימין לאומ(נ)יות. אך יש פה אלטרנטיבה לשתיהן – האדם יכול להתעורר למציאות על ידי כך שהוא יבחן אותה בכל רגע ולא יקבל אותה כפי שהיא, על ידי מודעות. כאשר מתעורר האדם אין צורך יותר לאידאולוגיה כזו או אחרת, האינטואיציה הפנימית שתתעורר היא שתנחה אותו להרבות טוב בעולם.