עצומות נגד הכיבוש הן אמצעי רצוי וראוי לעורר את הציבור למאבק נגד הכיבוש ובעד השלום. אך לאחרונה מתפרסמות גם עצומות המנסות לגייס ציבור רחב למען שלום תוך ריכוך, טשטוש ודילוג על התנאים ההכרחיים למען השגתו. עצומות כאלה בסופו של עניין מחמיצות את המאבק הציבורי למען השגת שלום אמת. דוגמה לעצומה מסוג זה, פורסמה לאחרונה כבר פעמיים ע"י גוף הקורא לעצמו "השדרה המרכזית של הציבור הישראלי". העצומה קוראת לרה"מ בנימין נתניהו ולנשיא מחמוד עבאס (אבו-מאזן) להיעתר להסכם מסגרת ישראלי-פלסטיני ולעקרונותיו המוצע ע"י שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי.
"נסיעה לשלום", 2010
בטרם נעסוק בעקרונות הסכם זה רצוי להתעכב קמעה בחותמים על עצומה זו. "השדרה המרכזית של הציבור הישראלי" כפי שהם מכנים עצמם, הוא כנראה מושג סוציולוגי חדש לאנשים שיעזו לומר משהו רק כאשר הם בטוחים שהרוב יסכים איתם – בלי הסכמה זו הם לא ירימו קולם. בין שורות עצומה אתה מבחין היטב שמדאיג אותם מאוד שיציגו אותם בציבור כאנשי שמאל – חס וחלילה. ואכן הם מנסים לשכנע (בהצלחה) ע"י הצגת החותמים שהם אינם כאלה. רוב החתומים הם אנשי צבא (מיל.) מן הדרגות הגבוהות כמובן, וכמו כן קציני משטרה ו"אנשי ביטחון". בנוסף מופיעים בה גם אנשי עסקים ופרופסורים ידועים ועוד אנשים חשובים. בקיצור אנשים מבוססים ומעוגנים במרכז החברה. ואם שכחתי – מצאתי שם גם ארבעה (4 !) אזרחים ערבים. סך הכול רוב התומכים בעצומה נראים כאנשי השלטון הקודם של מפלגת העבודה ושותפיה.
אנשי השדרה המרכזית שלנו לא מסתפקים בכך שהם "במרכז" אלא מוסיפים באותיות קידוש לבנה כי "הרוב החליט שלום". האומנם? אם השדרה המרכזית רוצה שלום ורוב הציבור רוצה שלום למה הוא בושש לבוא? כנראה שיוזמי העצומה סבורים שישנן שתי סיבות לכך: הראשונה זה הליכוד והשנייה נתניהו. רשעים לאומנים אלה מעכבים את השלום. זה כמובן נכון – אך ניתן גם לשאול: הלא שנים רבות שלטו כאן ממשלות מפלגת העבודה והנהגתם הייתה לבטח מן השדרה המרכזית, אז למה התמהמה השלום? אך יש עוד תשובה למה אין שלום: אין לנו פרטנר! אלה הפלסטינים שלא מחמיצים כל הזדמנות להחמיץ שלום (דברי אבא אבן "המתון", שגם אמר שגבולות 67 הם "גבולות אושוויץ"). הצדקת ישראל בכך ש"אין לנו פרטנר" הייתה מקובלת לא רק על אנשי מפלגת עבודה ובעיקר שימשה את אהוד ברק – גם השמאל הציוני בדמותו של מרצ אימצה סיסמה זו ובראשם יוסי שריד , הרי הוא שאמר שהשגיאה הגדולה שעשה כאשר הנהיג את מרצ היה "שהאמין לערפאת".
עצם הקביעה שהעם רוצה שלום מייפה את המציאות ולדאבון הלב רחוקה מהאמת. אמנם כל אחד מדבר שלום ואין קל מזה היום כאשר נתניהו עצמו מכריז על שאיפתו לשלום. השאלה היא כמובן איזה שלום. התעמולה הממשלתית יצרה בציבור הרחב בלבול וחוסר התמצאות במציאות המדינית, גרמה לו להאמין שהשלום עם הפלסטינים כרוך בעיקר עיקשותם לקבל את ההצעות והוויתורים הקשים שישראל מוכנה להם. המשאלים האחרונים מראים שרוב העם רוצה שלום אבל רק אם הפלסטינים יסכימו להגדרת ישראל כמדינה יהודית. אם להוסיף לכך את הגזענות המטופחת (בטונים גבוהים או נמוכים יותר) בכלי התקשורת וההתבטאויות של אנשי ציבור למיניהם מה הפלא ש"רוב העם עוד לא החליט שלום". או יותר נכון הוא רק בעד שלום בתנאים כאלה שברור לכל ילד שהפלסטינים לא יכולים להסכים להם.
מתפקידה של עצומה למען השלום היה צריך להיות הדגשה של הסרבנות הישראלית להחזיר את כל השטחים הכבושים. אך במקום זאת היא מציעה עקרונות שלום שמראש ידוע שהפלסטינים לא יוכלו לקבל. ואז הם יוקעו כמכשילי הסכם שלום – וביניים הכיבוש יוכל להימשך. כך קרה בדיוק אחרי כישלון קמפ דיוויד ערפאת-ברק-קלינטון. הנשיא האמריקאי האשים אחרי הוועידה את הפלסטינים בכישלונה למרות שהבטיח במפורש בתחילתה שלא יאשים צד בכישלונה. מדינה פלסטינית שתקום לפי התכנית האמריקאית או לפי עצומת "השדרה המרכזית" תהיה קריקטורה של מדינה עצמאית, איזה מין בנטוסטן עלוב התלוי בחסדי ישראל וארה"ב. אך הצעות האמריקאים נועדו גם, (אחרים יאמרו בעיקר) ליצירת הרושם בעולם שהאמריקאים דואגים לשלום באזורינו.
על עקרונות השלום המוצעים בעצומה
עקרון השלום הראשון שמציעה העצומה במסגרת "הסכם המסגרת" הוא: "הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל על בסיס גבולות 67 בתיקוני גבולות הדדים ומוסכמים". נשמע (כמעט) טוב אולם מה המשמעות של "תיקוני גבולות"? הרי אם יש הסכמה בין שני הצדדים לתיקוני גבולות ביניהן בשביל מה צריך הסכם בעניין. הלא שתי מדינות שזה האינטרס שלהם להחליף שטחים יכולות לעשות זאת בכל עת. לסעיף התמים של "תיקוני גבול", יש היסטוריה ארוכה. תמיד נדרשו "תיקונים" שהפלסטינים לא יכלו להסכים להם. כך היה במו"מ של אולמרט ושל ברק. ישראל תמיד דרשה תיקוני גבול הפועלים לטובתה: החלפת שטחים שיאפשרו רציפות גיאוגרפית ישראלית החוסמת במידת האפשר את הרציפות הפלסטינית. או חלופה אשר משאירה בידי ישראל קרקע רב ומשובח יותר מאשר לצד הפלסטיני. המטרה העיקרית הייתה להשאיר במדינה הפלסטינית שטח התנחלות מגובש כעצם בגרון המדינה הפלסטינית.
ובכלל ניתן לשאול למה החלפת שטחים מוסכמת צריכה להיכלל בהסכם? הלוא שתי מדינות עצמאיות שבאמת רוצות להחליף שטחים מי יפריע להם, ואיזה הסכם מסגרת אמריקאי הם זקוקים עבור זה? אך העניין נראה אחרת כאשר ליד שולחן.המו"מ נמצאים גם האמריקאים אשר יחד עם ישראל מפעילים לחץ על הפלסטינים לקבל החלפה נוחה לישראל – ורק בימים אלה האחרונים קראנו בעיתונות באלו אמצעים ינקוט הנשיא האמריקאי כלפי הפלסטינים אם לא יענו לרצונו. הרי זאת הייתה גם הסיבה שערפאת לא רצה לבוא לקמפ דיוויד ואבו מאזן לא רוצה להיכנס למו"מ הנוכחי לפי מסגרת הסכם אמריקאי. ולכן מתנגדת ישראל לניסוח הפשוט: נסיגה לגבולות 67 – והיא מעדיפה תיקוני גבול על "בסיס" גבולות 67.
ניקח את העיקרון השני בעצומה בו נאמר "המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ויקוימו בה הסדרים שיבטיחו ביטחון ישראל". ניתן כמובן לשאול ומה עם ביטחון המדינה הפלסטינית אבל זה לא העסיק את האמריקאים או את מחברי העצומה. זה ממש מקומם לקרוא דרישה שכל מטרתה להפוך את המדינה הפלסטינית כנשלטת ע"י ישראל וכל זאת תחת הדרישה הצבועה של ביטחון ישראל. ביטחון ישראל דורש כידוע פירוז פלסטין, שמיים פתוחים לחיל האוויר הישראלי, איסור על בריתות לא רצויות לישראל, נוכחות צה"ל בגבול הירדן. כלום מחברי העצומה אינם יודעים שתנאי כזה יחסום כל שלום מוסכם בין העמים ושום פלסטיני לא יוכל לחתום על צוו כניעה אבסולוטי שכזה?
גם התכנית לירושלים היא "מעניינת" כתוב שם: "ירושלים תהיה בירה של שתי המדינות, לפי מתווה קלינטון: שכונות יהודיות לישראל ופלסטיניות לפלסטין". נשמע טוב, לא? אולם אם נסיר את הלשון הצבועה של סעיף זה נמצא שהכוונה האמיתית היא שגבולות 67 לא תקפים כלפי ירושלים – היכן שישראל הצליחו להקים שכונות יהודיות בתוכה הן יסופחו לישראל. אשר להר הבית נאמר בעצומה: הסדרים מיוחדים יוסכמו למתחם הר הבית / חראם א-שריף. כלומר הבעלות המוסלמית תבוטל במקומה יהיו "הסדרים מיוחדים". זהו סעיף שלא יקומם רק את הפלסטינים אלא את המוסלמים בעולם כולו. את השלום וודאי שלא ישרת.
אפשר להתרשם שרוב החותמים על עצומה זו הם אנשי הממסד של אתמול או אנשים שתמכו בשלטון העבודה לשעבר. אך כשם שלא היה הבדל אמיתי ברצון החזקת השטחים בין ממשלות העבודה לאלה של הליכוד כך גם הניסוחים להשגת מטרה זו נעשים דומים יותר ויותר. גם נתניהו הוא עכשיו בעד שתי מדינות (כשם שהתחייב לקבל את הסכמי אוסלו כאשר נעשה לראשונה ראש ממשלה) וגם השרה ציפי לבני מנהלת מו"מ על שלום בטיעון שכאשר ניהלה מו"מ בעבר איש לא שאל יותר מה ישאל עושה בשטחים. וגם שרון הסביר בשעתו שהנסיגה מעזה תקפיא את הכיבוש בגדה. וכפי שרבים מתומכי שלטון העבודה בעבר הרגישו טוב עם ממשלת אהוד ברק אשר עוד הגבירה את ההתנחלויות מכל ממשלות העבר – כך גם ירגישו טוב בממשלת עבודה בעתיד שתמשיך בדרך הישנה כפי שמוצגת גם בעצומה זו.
על העצומה חתמו גם אנשים טובים שוחרי שלום שנפלו בפח העגה הנכלולית על השלום המופיעה בה. הם חושבים כנראה כי מסמך, כל עוד הוא מזכיר את המלה שלום, הוא מועיל ושווה חתימה. ובכל זאת מעל לבינתי הוא כיצד שוחרי שלום ישראלים יחתמו על עצומה בה אינן מופיעות כלל המילה :"כיבוש" או הסוגיה: "הסדר בעיית פליטים על בסיס החלטות או"ם". גם עצומה שאינה מצביעה על העובדה בלי עזרה אמריקאית כל צדדית הכיבוש הישראלי לא היה יכול להימשך אפילו יום אחד, אינה מתאימה, בלשון המעטה, לתמיכה מצד אנשי שלום.
הסכסוך הישראלי פלסטיני נשען על יסודות לאומנים, דתיים, קפיטליסטים, נקודה. וכל תפקידו, למנוע מהמהפיכה הסוציאליסטית לקרום עור וגידים בציון. אנני מבין מה לארגונים סוציאליסטים ולאנשיהם משני צידי חזית המתרס האוילית והפושעת הזו הפועלת כמלכודת ביצתית ול"סכסוך" עצמו?
במקום לרחוק כמה שניתן, מעדיפים אלה לנבור בגבאיה ולהתפלא אח"כ שקדחת פושה בעצמותיהם. וכי אינם רואים שמאבקם הסוציאליסטי נשחק בתוך גלגלי השיניים השטניים האלה? וכי אינם רואים שכל מטרת הסכסוך היא למנוע מבעדם לחזק מהפיכתם? הרי הלאומנות והדת הינן שתי תעלות השופכין שמרוות ביצתה המנומבזת של הבורגנות ומגירות קובים של דם יזע ודמעות לקרביה חסרי התחתית. כמה אפשר להיות עיוור ולא לראות שהסכסוך הזה לעולם לא יפתר, אלא להיפך, ילך ויגבר. סוציאליסט הדש בענין הסכסוך ישראלי- פלסטיני, אננו סוציאליסט כלל, כי אם סוכן, גיס חמישי בורגני, המנסה להסית תשומת לב כלל האינטרנציונל מהאוונגארד ולהגיר לקרבי המלכודת הבורגנית, שאריותיה האחרונות של אנרגית הסוציאליזם השפויה. מי שלא יתפכח מעיוורונו פשוט ישקע בביצה הזו ולא רק עד צואר.
קרי נכשל לשכנע את נתניהו, שהתעקש להמשיך לבנות התנחבלויות לשלום. . .
כי אילו קרי השתמש בארסנל שהיה ברשותו – היה הנובל בכיסו – והשלום כאן
נראה שממשל אובמה פוחד מהמגיבים היהודים בעתון הציוני הגדול בעולם ה- New York Time
אילו היה קרי משתמש בקצת מהכלים שהשתמש נגד רוסיה, בפרשת קרים — למשל מודיע ש״מעכשיו ועד שמכשלת ביבי תתקפל ארה״ב לא תספק לישראל עוד נשק (חינם) ולא תתמוך בדיפלומטיה (המושבתת) שלה״ — לא הייתם צריכים לחכות להתקפלות ביבי.
כי ג׳ון קרי היה מאוד עיקבי – הוא שרף המון דלק ב-39 טיסותיו ל-NUT BAG — בתשעה החודשים שהוא טס לכאן, הוא איפשר לנהנתניהו להקים עוד כמה אלפי בתים לא-חוקיים בגדה הפלסטינית ובי-ם מזרח — והממשל השחור-לבן סיפק לישראל נשק בחינם בשווי של כ-$3,000.000.000 — אז אתם ודאי הבנתם שכל המתנות האלה לא שיכנעו את נהנתניהו שאכן ארה״ב מעונינת בשלום, ועוֹשַׂה משהו משמעותי למענו… פרט לזהם את העולם בדיזל שרוף ממנועי הבויאנג 737 ובפטפוטי ביצים.