עכשיו המשטרה והשב"כ חוקרים מי עשו את זה. ריסוס סיסמאות בתחומי הקו הירוק הקוראות לגירוש "גויים" מארץ ישראל הוא עניין חדש. הורתו לא בלתי קשורה לסיסמת ה"מדינה יהודית" שאותה דורשים מיטב הפוליטיקאים: נפתלי בנט, בנימין נתניהו, ציפי לבני ובוז'י הרצוג. לכאורה זהו כלי שנועד לטרפד סיכוי להסכם עם פלסטין. אלא שלסיסמא יש חיים משלה ויש אנשי ימין שמבינים אותה כפשוטה – בשלב ראשון, מרססים. והיו דברים מעולם וגם עתה וגם בהונגריה. אלא שלאקטואליה הנבזית יש היסטוריה שהתחילה ב- 1949.
שרידי הכפר בירעם, 2010 (צילום: Ori)
בימי המלחמה ההיא נכבשו שלושה כפרים שתושביהם ערבים: סעסע, צאלחה ובירעם. על שני הכפרים הראשונים נכתב כי תושביהם ברחו/גורשו ללבנון. על תושבי בירעם, והכפר איקרית, ידוע יותר: הם "נתבקשו" לפנות את הכפר ואדמותיו עד תום המלחמה. הובטח להם שיוכלו לחזור עם שוך הלחימה. רובם עברו לגור בג'יש – המקום שבו בשבוע שעבר הגשימו אנשי ימין את חזון ה"מדינה היהודית" בכתובות נאצה.
השכנים מתקוממים
הסיסמאות עוררו את חמתם של השכנים היהודים באזור, ובסוף השבוע פרסמו תושבי ברעם, סאסא ויראון מודעה בעיתון: "אני מגנים בתוקף את מעשה הוונדליזם … מביעים שאט נפש … מקווים שיימצאו האשמים … ושלא תדעו עוד מעשי אלימות כאלה". "כאלה"?
קיבוץ סאסא יושב על חורבות סעסע. קיבוץ יראון על חורבות צאלחה. וקיבוץ ברעם ליד חורבות בירעם. שניים מהכפרים נהרסו מיד עם כיבושם. בירעם (ואיקרית) נהרס מאוחר יותר כדי למנוע מתושביו – המתגוררים בג'יש – לחזור. מנימוקי ביטחון, כמובן. תושבי קיבוץ ברעם, החתומים על העצומה, יושבים על אדמות בירעם שתושביהם הם אזרחי ישראל. נוכחים, אך נפקדו מאדמתם לאחר שגורשו ממנה. וכך הופקעה האדמה וניתנה לקיבוצניקים שכעת כועסים על מעשה הוונדליזם. תושבי הקיבוץ, עכשיו אנחנו מבינים, הם נגד מעשי "אלימות כאלה". אבל הם, והוריהם, משלימים עם מעשי אלימות חמורים הרבה יותר. הגירוש, פיצוץ הבתים, הפרת הבטחה של ראש ממשלה – מנחם בגין התחייב להחזיר הכפר לבעליו – והפקעת האדמות שמשמשים עתה את הקיבוץ לגידולי פירות. לא עולה על דעת החותמים על המודעה, שביכולתם לעשות מעשה נגד האלימות הגדולה פי כמה שלה הם שותפים.
חיזקו ואימצו
למשל, להזמין את תושבי בירעם, שבתיהם ומכוניותיהם רוססו, לבוא ולהתגורר בהרחבה הקיבוצית משום שממשלתם לא מתירה לערביי בירעם לחזור לכפר המקורי שפוצץ. למשל, לתת לבעלי האדמות מאז, 80% מהקרקע החקלאית לעיבוד ללא תמורה. ואפילו, למצער, להקים משמר אזרחי שיגן על נפגעי המדינה היהודית מאז מפני מרססי המדינה היהודית מעתה. אבל הם – כותבי המודעה – לא עושים מעשה. הם מסתפקים ב"חיזקו ואימצו".
אחרי מלחמת 1967, וביתר עוצמה אחרי מלחמת 1973, השכול והעצב על הנפגעים ומשפחותיהם נמהל ב"צורך" הביטחוני להמשיך להחזיק בשטחים ומכאן ה"צורך" לירות. והירי הזה היה לא נעים. כי מי אוהב להרוג ולפצוע, במיוחד אזרחים? היו שכתבו באותם ימים על יפי הנפש הישראלים ה"יורים ובוכים" – כי הרי אין ברירה וכך צריך. אבל מה "צריך" עם אדמות בירעם, סעסע וצאלחה? מה, למעט תאוות הקניין וה"מדינה היהודית" מודל 1949?
כעת, א-פרופו ריסוס סיסמאות גזעניות מתעוררים שודדי הקרקע ובוכים. העוקרים ובוכים מודל 2014 כמו היורים ובוכים של 1973 מנסים בעיקר למרק את מצפונם במילים. לתקן את העוול במעשה? לא בא בחשבון. שתושבי בירעם, איקרית וג'יש יתחזקו, בריונים ימניים ישחיתו, ואנחנו נכתוב מודעות.
- פורסם בבלוג של גדעון עשת
כל מה שכתבת הוא נכון אבל לא נראה כל כך צודק לדרוש מתושבי הקיבוץ, שהם בטח אנשים רגילים מן הישוב, למצפן מוסרי שאפילו ליושבים במגדל השן האקדמי אין. הרי אוניברסיטת ת"א, בה שוכנות מיטב מחלקות המוסר, המשפט, ההיסטוריה, האמנות והרוח, יושבת על "הריסות" כפר ש"ננטש" במלחמת העצמאות – הרי הוא שיח' מוניס. למה שלא נדרוש תחילה מאותם פרופסורים שיהוו דוגמא לעם בציון, יחלקו משרדם עם משכילים ערבים – צאצאים לאותם בורחים, יארחו אותם לטקס זיכרון שנתי במדשאות המוריקות שעל יד בית התפוצות? אפילו אבן מזכרת לא הסכימו להניח באוניברסיטה לזכר אותו כפר … אז אם בארזים פגע להביור, מה יגידו אזובי הקיר? ומי כמונו יודע כמה עולה היום קיר במדינת ישראל …
גדעון בקשר לקיבוצים אני מסכים איתך שהם חבורה של צבועים [כמו כל השמאל] שאלתי כמה חברי קיבוצים ערבים יש …. אדמות שנתינו לאותם קיבוצים לחקלאות נהפכו לקיניונים הקיבוצים עכשיו במאבק עם המנהל ובצדק המנהל עושה להם בעיות כי הקיבוצים מספסרים באותם אדמות שבמקום לעבד אותם כחקלאים הם הפכו אותם למסחר התנועה הקיבוצית ה"סוציליסטית' הופכת עם השנים לחבורה קפיטליסטית שהשליכה את חבריה הוותקים חסרי כל לכלבים בקשר ל"אדמות של ערבים" מעוז השמאל בצפון תל אביב אוניברסיטת תל אביב שאותם פרופסורים המלמדים שם הם מאותם אנשי השמאל הדוגלים בפתרון הכרוך בהחזרת שטחים, אותה אויברסיטה שוכנת על אדמות הכפר הערבי שייח מוניס