"ניצולי שואה" – לא מדויק. איש לא הציל אותם. איש לא ניסה להציל אותם. נכון לומר "שרידי שואה"'.
"שארית הפליטה" – דוד בן גוריון השתמש במונח זה שמקורו בעברית המקראית. בעברית המדוברת – המשמעות מבזה.
"אבק אדם" – העסקנים הציונים, כולל בן גוריון, הרבו להשתמש במושג זה כלפי ניצולי השואה. בשנות ה-50 חזרו להשתמש בו כלפי עולי עדות המזרח. התורה הציונית, בדומה לתורות הגזע, קטלגה אנשים על פי מוצאם. הצברים הם: "חלוצים", "אדוני הארץ", "מלח הארץ" – "גזע עליון". היהודי הגלותי, באופן מיוחד ניצולי השואה, הם סוג נחות של בני אנוש – "חלאות". האמת היא כי היהודי הגלותי היה אדם עמל שחי מיגיע כפיו ותרם מכספו למפעל הציוני. דווקא העסקנים הציונים היו טפילים שחיו מתרומות יהודי הגולה. אבל, האמת איננה חשובה.
ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד חוגגים את שחרורם, 1945 (צילום: מרגרט בורק-ווייט. מקור)
"למה לא מרדתם?" – ניצולי השואה נאלצו להתמודד עם הטענה הזו. העובדות הן כי לא היה כל טעם במרד כפי שהוכח במרד גטו וארשה ובפעולות דומות בגטו קרקוב וגטאות אחרים.
"סבונים" – כינוי שהומצא ע"י הצברים החביבים במלחמת השחרור. מוכר ולא חביב.
"פושעים וזונות" – העסקנים הציונים הפיצו את התיזה כי: מי שניצלו – ודאי היו פושעים או זונות. האמת היא שכמעט ולא הייתה פשיעה ולא הייתה זנות. לא בגטאות ולא במחנות. הניהול השוטף בגטאות ע"י היודנראט היה בד"כ הוגן. היהודים במחנות – פרט למי ששימש כקאפו – שמרו על צלם אנוש. היה סיוע הדדי. צריך היה לומר כי ניצולי השואה ראויים להרבה כבוד על התנהגותם בגיא צלמוות. באוקטובר 1945 התפרסם סיפור מאת מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, שנקרא "אחותי על החוף". תמציתו: שדה מתאר מפגש עם מעפילה שירדה מספינת מעפילים בלילה. שדה מכנה את הצעירה "אחותי". הוא רואה שעל גופה מקועקע המשפט "לקצינים בלבד". הוא מבין שנאלצה לשרת כזונה בשירות הנאצים, וכן שעוקרה. הוא נשבע: "למען אחיותיי אלה – חזק אהיה, למען אחיותיי אלה – אמיץ אהיה, למען אחיותיי אלה – גם אכזרי אהיה". באמצעות סיפורו ניסה שדה לדרבן את צעירי הארץ להתגייס למפעל ההעפלה. אולם, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. שדה סייע ליצירת תדמית של "זונות" לניצולות השואה. העובדות הן: הטבעת כתובות קעקע בוצעה אך ורק במחנה אושוויץ בירקנאו. הכתובות המקועקעות היו אך ורק מספרים. לא יתכן שיצחק שדה פגש אישה עם כתובת קעקע שאיננה מספר. במחנה אושוויץ אכן היה בית זונות לשרות הסגל הגרמני. אף יהודייה לא עבדה כזונה. כל הזונות היו גרמניות ופולניות. נכונה הטענה כי נערכו ניסויים רפואיים בגופן של נשים ע"י דר' מנגלה ואחרים. נשים אכן עוקרו.
"הלכו כמו צאן לטבח" – לידתו של ביטוי אומלל זה בדברי אבא קובנר בכרוז שפרסם ב-31 בדצמבר 1941 לתושבי גטו וילנה. בתרגום לעברית, שנעשה בידי קובנר, הופיעה הקריאה "אל נלך כצאן לטבח!". ש"י עגנון, בסיפורו "הסימן", הבחין בין יהודי ארץ ישראל ליהודי הגולה: "יפה ישיבת ארץ ישראל מישיבת חוצה לארץ, שארץ ישראל נתנה בנו כח לעמוד על נפשנו, לא כבחוצה לארץ שהלכנו לקראת צר כצאן לטבחה". עגנון הכשיר את השרץ. האיש היה אדם מוגבל מבחינת יכולות ההבנה שלו (למרות שקבל פרס נובל…). הוא לא הגיע לקרסוליו של יאנוש קורצ'אק. היה על המנהיגות הציונית לעצור את התפשטות הרעל הזה. זה לא נעשה. ניצולי השואה היו כאסקופה נרמסת. בני הישוב הוותיק לעגו לניצולי השואה על התנהלותם בזמן השואה. בכך שפכו מלח על הפצעים שלעולם לא הגלידו. במלחמת יום כיפור (כמו גם במלחמות אחרות) חיילים הלכו בשבי ונרצחו. האם הלכו כצאן לטבח?
מהלקסיקון הציוני עולה הדמות הציונית. הדמות הציונית היא דמות לוחמנית.
לוחמנית לשם מה? (שאלה טובה) לשמה של המלחמה. ולשם מה אותן המלחמות? לשם הלוחמנות.
בנארטיב הציוני הכל מושתת על שלילה. העקרון הפוזיטיבי היחידי הוא הצבאיות והמלחמה.
נארטיב שתמציתו מזוקקת למלחמה לשם המלחמה (ויהי מה). הירואיות קוסמת אך ריקה.
בגלל זה כה ערגנו ואהבנו את שושנה דמארי ויפה ירקוני?
מעניין, שעגנון לא כתב כמעט כלום על השואה
לשמחתנו, רוב הביטויים שציינת כבר אינם בשימוש שנים
ניצולי שואה" אלה שניצלו הודות לצבא הרוסי או לצבא ארצות הברית לא שאותם מדינות הלכו להילחם למען הצלת היהודים
הציונות נוסדה בסביבות השנה 1880 הרבה לפני השואה
משום כך דבריך הם חסרי ערך ומשוללי יסוד.
הציונות בנתה עצמה על יהדות פולין ומערב אירופה והשואה כמעט חיסלה את הציונות.
עד כמה שידיעתי מגעת בן גוריון וההנהגה הציונית בארץ ישראל היו אנשים צעירים שעלו
לארץ ישראל ללא משפחתם וסביר להניח שהם שכלו את משפחתם בגלל השואה,
להאשים את ההנהגה הציונית בזלזול בשואה זה מעשה עוולה.
הלילה הפכה ״המדינה היהודית״ עוד פלסטינים ל"אבק אדם". האם עשתה המדינה להם "שואה"?
מבחינת 30 בני-האדם שזכו לראות את מאות החיילים ושישה הדחפורים (CAT D-9 מתנת "הידידה" ארה״ב) זו אכן היתה השואה הגדולה שלה הם זכו בחייהם. אם אתם מקבלים את הדיווח אירוע "השואה" הקטן לא אירע. חראגיל. כי המדינה הבלתי ראויה הרסה הלילה מסגד ושבעה בתים בחירבת טאוויל, ליד שכם — בפלסטין. אז שתדעו: כך נראה חופש הדת שישראל מעניקה ״לכל״. המסגד נבנה מבטון בשנת 2008, ללא רשיון (כמו בתי האזרחים). בגדה המערבית, בשטח סי שמהווה 60% משטח הגדה, צריך להיות "פלסטיני חריג" ( = משת״פ ) כדי לקבל רשיון בניה.
ניצול השואה בלקסיקון השמאלני להשוואת את השואה שעברו היהודים לפלסטנאים ………….
Thanks for the reminder of what Israel does to the Palestinians and a few weeks after you
made your comment Israeli soldiers turned Gaza into:
"גיא הריגה"
ספרו של יורם קניוק, תש"ח, מחזק את מה שנאמר כאן.
מי שצפה במודעות ״המוסד״ (ב״הארץ״) שנלחם כדי לרכוש עוד ״מנהלי פרוייקטים״ לשורותיו יודע זאת. ״לשעבר אדריכל פנים, היום אדריכל מבצעים״. ו — ״ד. לשעבר כירורגית – היום מנהלת מבצעים כירורגיים במוסד״.
מזמן ידענו ש״המוסד״ לא בוחל בשום גועל נפש, והיום גם מפרסמים זאת לציבור הרחב.
.
The worst anti-Semitic attacks I've ever experienced were from Zionists:
From the attack on Auschwitz survivors in the Israeli village I grew up, in which Israeli children were calling the Jewish survivor and her children: Soap
To the Fascist terrorists Kach telling my father: Shame the Nazis didn't finish you off
עגנון כתב את הסימן תוך כדי השואה וכולו סיפור כאב על עירו שנחרבה. עגנון כתה את הספר עיר ומלואה שהוא ספר יזכור על עיירתו.
מתוך ניסיוני האישי כבת להורים שרידי השואה שב1951 עלו ארצה צעירים עם שתי ילדות קטנות מתוך רצון להשתקם ולהשתתף בבניה וחיזוק המדינה החדשה כמיטב יכולתם ,אני יכולה להעיד שיחסם של הציונים הותיקים,הישוב הישן והמשרדים הממשלתיים היה גרוע ומחפיר. המדינה זכתה בנוסף לכספי השילומים העצומים שהגיעו ארצה ועזרו למדינה בתחילת דרכה גם בכוח אדם אנושי בעל מוטיבציה שאהב את המדינה בכול נימי נפשו עבד ובנה אותה במו ידיו בחריצות וסבל ממנה יחס רע ומרושע. עד מותם היו גאים והאמינו במדינה שלנו. כשבגרתי השכלתי והבנתי כיצד נוצל גורלם הנורא ע"י המדינה האהובה והנערצת אמרתי להם פעם בנושא השילומים "בן גוריון סידר אתכם" ענתה לי אימי ז"ל :"הוא היה צריך לבנות מדינה מאין רצית שיקח?!" הם ראו אותי נערה צעירה המנסה להשיג להם את זכויותיהם המועטות במשרדים ממשלתיים שלא רק הסתירו ולא טרחו לידע אותם את המגיע להם אלא גם שמו כול מכשול אפשרי כדי לא לתת להם ולא נטרו . אני ואחותי נושאות עדין את הכאב והעלבון של ההתייחסות אליהם.