שאלות מידידים ירושלמים לשעבר, התוהים על הסיבה שמניעה אותי להישאר בעירי, הופכות עתה לתופעת קבע. אחרי כל ביקור שלהם בעיר הם משמיעים את התמיהה הגדולה הזו, ובקולם אני שומע השתתפות, רחמים ואולי גם בוז קל, שנועד לאנשים שאינם בורחים בעוד מועד ומצילים את עצמם, את ילדיהם ואת נכדיהם. כמו שכתוב בספר איוב, "לפיד בּוּז לעשתוּת שאנן, נכון למועדי רגל". בדרך כלל נלווית לשאלה גם אנקדוטה על האוטובוסים בעירנו המלאים "דוסים" ואפילו הערה גזענית על הניחוח שעולה, כביכול, מבגדיהם של שומרי המצוות. כיוון שכל החברים האלה מכירים אותי היטב, הם אינם מלינים על עשרות אלפי הערבים המתגוררים בעיר. הליברליזם התל-אביבי דבק בהם כל כך, עד שהם מסוגלים לבחור לאורו את האובייקט לגזענות שלהם. יש לי, כמובן, ארסנל גדוש של תשובות, החל בהבעת חיבה לחרדים, דרך הנוף והאוויר הנהדר בעיר וכלה בעלבון האולטימטיבי: "מה כבר ניתן לדרוש ממי שהצביע בעד יאיר לפיד…?" הטחה כזו גוררת לעתים לתגובה מזועזעת. כמעט כולם מתכחשים לכֶּתם הזה בסיפור חייהם. הם סברו שהצבעה ללפיד היא מחווה של "שמאל", או למצער "שמאל-מרכז" אבל אחרי הבחירות התברר להם, שהם הכניסו לכנסת 19 נציגים שתומכים בביבי נתניהו, בדעותיו המדיניות ובהשקפותיו בנושא הסוציו-אקונומי. לפיכך (כפי שכותבים היום רק בהקשר למגילת העצמאות שלנו) הם מבליטים בעיקר את שנאתם לציבור החרדי הגדול, שגובלת לפעמים באנטישמיות. מנהיגם יצליח אולי לגייס לצבא כמה מאות חרדים שונאי-ערבים, ומצביעי "יש עתיד" יבואו על סיפוקם.
ירושלים (מקור)
למען האמת, לא היה עולה בדעתי לכתוב כתב פלסתר משמיץ נגד תל-אביב, שגם אותה אני אוהב מאוד. אבל מרגיז אותי שאנשים שגדלו בעירנו מתייחסים אליה עתה כאילו הייתה עיירה מלאה בפונדמנטליסטים אי שם באלבאמה. ההתכחשות לירושלים היא ביטוי של מחיקת עברם של המהגרים לתל-אביב. "קר שם אצלכם", הם אומרים, וזה מרגיז.
אז מה יש לנו, הדבקים בעיר הקודש, לומר להגנתנו? בעצם, שום דבר יוצא דופן. זוהי מכורתנו, ליבת שפתנו ולכן גם תרבותנו, ולא נוותר עליה למען מרחץ הזיעה בתל-אביב ובנותיה. עירנו יפה יותר, בתי האבן נהדרים, ויש לצעירים היום המון אופציות לבלות גם בסופי שבוע. בילדותי הייתי יוצא בשבת מביתי ברחוב המלך ג'ורג' ולכל היותר ניתן היה למצוא איזה קיוסק פתוח שמכר את מרכולתו בסתר וסיפק סיגריות לנהגי המוניות ולנוסעים. היום העיר פורחת, הבארים פתוחים, והורים יכולים לקחת את ילדיהם לקולנוע. נכון שתל-אביב מספקת יותר אפשרויות ושיש בה אווירה פתוחה וחילונית בעליל, אבל ירושלמים ותיקים לא היו ממירים את השקט השורר בעירנו לטובת ההמולה בעיר העברית הראשונה.
החשש מהתגברות הכפייה הדתית קיים בעיר, אבל החילונים נרגעו במידה ידועה. רדיפות החילונים אינן בבחינת עובדה אלא תעמולת זוועה בלבד. רבים מהתושבים החרדים החדשים ברחביה או במושבה הגרמנית, בקעה וקטמון, הם אנשים שלווים העובדים במקצועות חופשיים. כיוון שיש בהם עולים רבים מארצות הברית, אנחנו נתקלים באנשים שרגילים לסובלנות דתית אחרי שחיו שנים "בין הגויים". במידה רבה הם הרגיעו את האוכלוסייה החרדית הוותיקה יותר, שגדלה כאן על מלחמות דת ועל חוסר סובלנות הדדי. בפאתי רחביה מרגישים מאוד את החרדים משערי חסד (שכונת עוני ותיקה שעברה מהפך גמור בעשר השנים האחרונות) אבל התקריות בינם לבין החילונים כמעט ונעלמו מהנוף. גם כשעישנתי לא הלכתי שם בשבת עם סיגריה, לא מתוך כפייה אלא כדי שלא לפגוע ברגשות החרדים. יש לידי כמה רחובות שסגורים לתחבורה בשבת, אבל תמיד יש מוצא לנסיעה למרכז העיר או לתל-אביב. החרדים זכו בבחירות לוועד המנהל של שכונת רחביה, אבל לא גרמו לאיש נזק כלשהו. "האויב הגדול ביותר שלנו הוא הפחד", אמר פעם נשיא ארצות הברית המנוח פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא, כמובן, צדק. הפחד הוא אביה מולידה של הגזענות, ולפחות במערב העיר ובדרומה לא שורר חשש מהחרדים ונדמה לי שגם הם פחות פוחדים מהחילונים. לפעמים אנחנו נופלים קורבן להזיות שווא, שמתורגמות בתת-ההכרה שלנו לפחד מזרים.
לפני כמה שבועות הלכנו לחגוג יום הולדת במסעדה במרכז העיר, ליד רחוב הלל. ביום שישי בערב נאלצנו לדאוג מראש לשולחן, שכן המסעדה הייתה מלאה מפה לפה, וסיפקה לסועדים אוכל לא כשר בעליל. בצומת בקרן קיימת ואוסישקין פגשנו בהמוני מתפללים שיצאו מבית הכנסת. רובם היו לבושי הדר, כולם צעדו בנחת (ובעינינו הפיצו ניחוח של בעלוּת ואדנוּת) ושוחחו באנגלית-אמריקאית, ביידיש ובעברית. לא נתקלנו במבטים עוינים, אבל היה ניכור מסוים, אולי נוכח הבגדים הצבעוניים שלבשנו. ברגע שהגענו לרחוב נרקיס והתרחקנו קצת מהמתפללים, התחלנו מיד לדבר על עזיבת העיר, ועל מחירי הדירות בכפר סבא. לדעתי, התגובה שלנו הייתה מחפירה, מלאה בַּעת-זרים, ולא שיקפה כלל את המציאות באותו רגע. העוּבדות היו: משפחה חילונית יצאה לחגוג ביום שישי בערב במסעדה יפה בעיר, פגשה במתפללים והגיבה באיבה ובחשש. גם סבא שלי, שהתגורר בערוב ימיו בשערי חסד, היה יוצא ביום שישי לבית הכנסת ועוטה בגדי שבת המאפיינים את הציבור החרדי. האם ייתכן שהפנמנו את שנאת הזרים המאפיינת עתה את הציבור היהודי בישראל בעיקר כלפי ערבים, והפכנו אותה למכשיר של שנאת חרדים? לא יזיק לנו לבחון מפעם לפעם גם את עצמנו ולא רק את האחרים.
כעבור שבוע נקלעתי לשיחה עם אזרח חרדי כבן 40, רופא שיניים במקצועו, בגן ג'יראפה בפינת רמב"ן ליד אבן-עזרא. הוא היה סקרן מאוד, סיפר לי שיש לו המון מטופלים חילונים, רובם "שרידי הציבור המשכיל שגר ברחביה לפני שהגענו אליה". הוא הגיע לעירנו לפני שבע שנים מעיר קטנה ליד שיקאגו, וסיפר לי שהוא "מאושר בירושלים שעליה חלם כל ימיו". קצת הופתעתי אבל הוא ביטל את תהיותיי בחיוך חביב. לדעתו, קיבלו אותם יפה כאן. הוא אף אמר שיש לחרדים החדשים בעיר אינטרס ברור שהחילונים יישארו כאן. הם לא רוצים שעירם המאמצת תיהפך ל"סלאם כמו דטרויט", אלא תישאר עיר פלורליסטית המטפחת את הלמידה ואת התרבות. עיר אוניברסיטאית ותיקה כמו ירושלים חייבת להישען גם על מעמד בינוני מבוסס, אמר ושוב הפתיע: "יש לי המון דברים משותפים עם רופא חילוני ומעט מאוד עם חרדי שלא למד דבר מחוץ ללימודים תורניים". את טיעוני הנגד הסוציאליסטיים חסכתי ממנו. העדפתי להקשיב כי מפגישות מקריות כאלה ניתן ללמוד המון על העיר ועל תושביה.
- פורסם בכל העיר, 9 מאי 2014
תחושה הזכורה לי מתקופת מגורי בישראל שלירושלים אני מגיע כמעט תמיד מחוסר ברירה. כלומר אם זה מתאפשר אז אני באופן אקטיבי די נמנע מללכת לשם. מכאן גם המספר הזעום ממש של הפעמים בהן ביקרתי שם. ההתמצאות שלי בעיר הזו ורחובותיה או מוסדותיה שווה בערך לידע שלי על עפולה (כלומר די קרוב לאפס). לא ברור לי בדיוק מדוע כך היה הדבר אבל ככה זה היה. אולי משום שתל-אביב סיפקה לי את כל מה שרק יכלתי לרצות ולא היתה סיבה לטפס לירושלים ויעבור דרך הפרוזדור הצבאי המעיק ולראות שוב את שלדי המשוריינים החלודים שבצידי הדרך. האם כל זה נבע מגזענות סמויה? אינני חושב. ירושלים משום מה פשוט נחשבה לעולם אחר. כאילו היה מדובר באיזו מושבה על הירח. מעין חוסר שייכות שיש בה יותר אדישות מאשר כל דבר אחר. אף אחד לא דחף אותי לזה זה פשוט ככה היה. חייב להודות שזה מעניין. במידה מסויימת זה נכון כלפי מקומות אחרים כגון חיפה למשל אבל אני חייב להודות שהזרות לירושלים היתה במקום מכובד.
נולדתי בתל-אביב וילדותי, נעוריי, וחלק ניכר מחיי הבוגרים עברו עלי בתל-אביב. כיום אני חבר סגל של אוניברסיטה יוקרתית בעיר אנגלית קטנה, ובה אני מתגורר. אשתקד עשית שנת שבתון בירושלים. הכרתי כמובן את ירושלים, מעולם לא אהבתי אותה. אך עתה, לאחר שנה בעיר הזאת, התיעוב שאני חש לעיר המזוהמת, המוזנחת, והמכוערת הזאת הוא אדיר. על הטינופת ברחובות ועל השחתת הפרהסיה בהדבקת מודעות פרועה – אין צורך להרחיב את הדיבור. אכן, יש בירושלים שכיות חמדה ארכיטקטוניות והיסטוריות, אך הבניה הפרועה של "מיגדלים" ומיפלצות אחרות – מאפילה עליהן. "הולילנד" היא תועבה אחת מני רבות. פרנסי ישראל ופרנסיה של ירושלים רוממות קדושת העיר ונצחיותה בגרונם, בעוד שהם מאפשרים לקבלנים (סליחה: "יזמים") תאבי בצע, מאכערים נקלים, ופוליטיקאים ופקידים מושחתים להפוך את ירושלים לעיר "מודרנית" במובן המגעיל של המושג. ואם מדברים על גועל נפש איני בוש להודות בתחושת הגועל מהשתלטות הקוזקים של אלוהים, שחורי המדים — וכן, המסריחים בקיץ — על העיר. מירושלים, אפילו באר שבע נראית כמשאת נפש.
לערן גורדון
התיאורים שלך מזכירים את ירושלים שלפני 67
ירושלים שבליבה חומה היתה עיר קטנה מסוכנת מלוכלכת ומוזנחת
זו היתה עיירת ספר הדומה מאוד לעירות הספר הנמצאות בגבול עזה.
אני דוקא מרגיש התעלות נפשית ואפילו התרגשות כאשר אני מגיע לירושלים
ומכאן אני מוציא מסקנה שתחושותיך אינן נובעות מהעובדות האוביקטיביות (שהרי אני מרגיש אחרת)
אלא ניתן לשער שתחושותיך השליליות נובעות מאידואולגיה
עלי היקר, אם אחרי אסון יוני 1967 לא הצלחת להבחין בליכלוך, בזוהמה, בטינופת, במודעות המודבקות בפראות על קירות בתים ועמודי תאורה ותחנות אוטובוס ועצים וספסלים – אין זאת אלא שאתה חי בירושלים-של-מעלה. רד אלינו פעם, ועשה טיול קצרצר ברחוב המלך ג'ורג' בין המדרחוב ורחוב יפו (עקוף בזהירות את תלוליות המדמנה). אני רק תמה שממקום שבתך בירושלים-של-מעלה נעלמו מעיניך המיגדלים סטייל-אמריקה המזדקרים אל על ומקרבים את היושבים במרומיהם ליושב במרומים. וזה כמובן בסדר גמור – שהרי 2,000 שנה ייחלנו כולנו לרגע הזה — שזיקפתם של מיגדלים עבריים גאים (פרי עמלם של פועלים סינים, תאילנדים, קוריאנים ופלסטינים) תעטר את עיר הנצח ותשרטט מחדש את קו הרקיע שלה.
אכן, בתי האבן מייפים את העיר שבה דוד חנה, כלש"כ מגדלי האבן החדשים בדרום מערב העיר…, אבל מה שבאמת מיוחד בעיר בירתנו הוא ששליש (אפילו קצת יותר) מתושביה אינם אזרחי ישראל ויתר על כן הם חסרי כל אזרחות שהיא. מדי יום נולדים בירושלים ילדים שאזרחותם היא אפס או איין או נול. הם אינם אזרחי ישראל ואף לא אזרחים של מדינה אחרת כלשהי בעולם. ישראל סיפחה את ירושלים בחקיקה מיום 26 ביוני 1967 והחילה על תושבי החלק המסופח את כל חוקיה אבל "שכחה" משהו קטן והוא להעניק להם את אזרחותה שליבתה היא כמובן הזכות להיות שותף, לבחור ולהבחר למוסדותיה. העדר אזרחות גם שולל מעבדים אלו זכויות רבות אחרות כגון להיות עובד מדינה או שופט או להשתתף במכרזים ציבוריים ועוד ועוד. קודם לכיבוש הם היו אזרחי ארצם (ירדן) אבל הכיבוש עשה את האזרחות הזו לפיקציה (היות אזרח משמע היות שותף בחברה שבה אתה חי) ולימים גם הפיקציה נמוגה כאשר ירדן התנתקה מהגדה המערבית כולל אל קודס. בג"ץ, שבשעתו (1982) התיר לגרש מהעיר את בנה עווד בטענה שאינו אזרח ותושבותו פגה עקב שהיה ארוכה חוצה לה "הסביר" ש"הוצע להם להתאזרח והם סירבו". זה לא היה נכון מעולם אבל….
לרמי
השלטון הירדני איפשר להם חופש פוליטי ? בירדן הדמוקרטיה בהתאם לרצון השליט ..ובצדק …
משום שב-1970 ניסו הפלסטינים לבצע הפיכה בתמיכת סוריה והוכו קשות על ידי השלטון.
תן לי להבין
אם ישראל תעניק אזרחות מלאה לערביי ירושלים המזרחית אז אתה בעד איחוד וסיפוח העיר
ומתנגד לשלטון של הרשות הפלסטינית ? (השאלה כמובן רטורית)
התושבים הערבים בירושלים נהנים מ-2 העולמות
מקבלים את כל ההטבות שהחוק הישראלי מקנה להם
ומקבלים גם תמיכה מהרשות הפלסטינית .
התיאורים שלך על שופט ערבי ועובד מדינה ערבי
מתעלמים לחלוטין מהעובדה שאחד כזה נתפס כמשת"פ שדינו מיתה
ואני דוקא זוכר תקופות אחרות של פריחה בעיר העתיקה ואלפי ישראלים אשר יצרו מגע קנו ואפילו קשרו ידידות עם ערביי העיר זה כמובן לא קיים כיום ..מענין למה ??!
"שומרי מצוות"- יהודים רבים טובים שומרי מסורת ומקיימים אותה. דבר ודבר אין בינם לבין הכתות על מדיהן סגורות ומסוגרות ועויינות אדם ארץ ואומה .
במרחב של השמאל הישראלי (במיוחד בשמאל הציוני אך גם הלא ציוני…) שרובו גזעני ושונא מיעוטים ותרבויות הרי שחיים ברעם הוא קול שפוי כאי באוקינוס של בערות. חיים – ועוד כמותו, עדיין מזכירים כי מלבד האנטי דתיות היו לשמאל פעם גם ערכים בסיסיים יותר כמו שיויון, שלום והעיקר סובלנות ולחימה נגד האפליה והגזענות.
אליהו אמרת בדיוק מה שאני חושב והתוספת שלי היא התנשאות המחשבה שהם הטובים והחכמים שלעולם לא טעו או טועיםהיא מרחיקה אותם מהציבור הישראלי העממי פעם היתי בארוע דתי נכנסו שמנו כיפות על הראש היה איתי בחור מה שנקרא שמאלני ביקשנו שישים כיפה הוא סירב בתוקף אמרתי לו כאשר אתה נכנס למסגד את מוריד נעלים נכון שתק ואמר כן ואז הוא פלט את המשפט הבא אני שונא דתיים……
הציבור בישראל (ובשאר העולם) מחונך במישרין (או בעקיפין) לשנאה. כאשר החינוך שם לו למטרה להפוך אותנו רק ליחידות צורכות מוצרים ו-או לחיילים, השנאה נכנסת בלית ברירה. השמאל הלא ציוני בישראל, כמדומני, אין לו מערכת חינוך משל עצמו. הוא מורכב מפליטים בודדים (חוזרים בשאלה) מ"מערכת החינוך" הכיבושית שחשו אט אט בטיבה למרות שטיפת המוח. גם בחוגי הדת השנאה מככבת – כל זאת למרות ששם ישנה מערכת חינוך פנימית. בצרה הצרורה של מגמת הבערות והשנאה לצערי כולנו אחים לצרה. וכך כמעט בכל העולם – מי יותר ומי פחות. בארץ הקודש בה כל אחד חושב שהוא קדוש אולי קצת יותר, או קצת הרבה יותר. השלטון רוצה את רובינו מטומטמים ומסטולים. ואנחנו מצייתים לזאת.
(המשך מתגובתי הקודמת)
… אבל זה בוודאי תירוץ לא קביל לגבי בניהם של דור המסופחים הראשונים, כלומר לגבי חלק הארי מהאוכלוסיה המזרח ירושלמית הנכחית. לא יתכן ששני ילדים יוולדו באותו חדר יולדות והאחד יהיה מלך בגדוד והאחר חסר כל זכויות? איך זה מסתדר עם כבוד האדם או עם האמירה של "שויון זכויות מדיני ואזרחי גמור"? אני מצפה מירושלמי מובהק כמו חיים ברעם להתמודד עם הנושא ולהעלות אותו בכל הכוח לסדר היום הציבורי. אם וכאשר תוענק אזרחות לתושבי מזרח ירושלים הערבים – (א) יתוקן עוול חמור שנעשה ונעשה למאות אלפים וכן (ב) ממשלת ישראל והמוני העדרים ההולכים אחריה בעינים עצומות יבינו ויפנימו מהו מחיר הכיבוש, מחיר שירתיע אותם מלהוסיף להשתעשע בכזב של ארץ ישראל השלמה זו שלנו וזו גם כן ואילו הם רק עבדים ופועלי בניין הבונים את התנחלויותינו.